קמעא קמעא דחיקת הקץ והקרא אסמכתאות

אחי ורעי, דע לך שבעלי הדעות המשובשות בדרך באופן גורף מביאים לך כל מיני אסמכתאות לדבריהם, אבל בפועל כל מה שמביאים הוא מבוסס על לימוד 'חפיפניקי' - כשמם כן הם - ואח"כ נהפך להיות שיטת הלימוד של 'הנחלת סיסמאות'

דוגמא לכך ניתן לראות מדב"ק של חז"ל במסכת ברכות ירושלמי, פרק א הלכה א

דלמא רבי חייא רבא ורבי שמעון בן חלפתא הוו מהלכין בהדא בקעת ארבל בקריצתה וראו איילת השחר שבקע אורה. אמר רבי חייא רבה לר' שמעון בן חלפתא בי רבי כך היא גאולתן של ישראל בתחילה קימאה קימאה כל מה שהיא הולכת היא רבה והולכת. מאי טעמא [מיכה ז ח] כי אשב בחושך ה' אור לי. כך בתחילה [אסתר ב כא] ומרדכי יושב בשער המלך ואחר כך [שם ו יא] ויקח המן את הלבוש ואת הסוס ואחר כך [שם יב] וישב מרדכי אל שער המלך ואחר כך [שם ח טו] ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות ואח"כ [שם טז] ליהודים היתה אורה ושמחה.

ולא סתם הדגשתי את דברי התנא הק' רבי חייא רבה ע"ה, אלא מכיוון שכאשר אנו לומדים דברי חז"ל, צריך לעשות השוואה לדבריהם הטהורים במקומות נוספים בש"ס, כדי להבין את עומק סברתם, ולכן אנו נביא ג"כ 'מעשה רב' של רבי חייא רבה ע"ה שמתקשר לעניין של איסור דחיקת הקץ, ואחזור על דברי שכוונת הק' של רבי חייא רבה ע"ה היא ש'כך היא גאולתן' לא פחות ולא יותר אלא 'קימעא קימעא' ללא ניסיונות של דחיקת הקץ, והדבר יתבאר לקמן

איתא במס' בבא מציעא, דף פה ע"ב

אליהו הוה שכיח במתיבתא דרבי יומא חד ריש ירחא הוה נגה ליה ולא אתא אמר ליה מאי טעמא נגה ליה למר אמר ליה אדאוקימנא לאברהם ומשינא ידיה ומצלי, ומגנינא ליה וכן ליצחק וכן ליעקב ולוקמינהו בהדי הדדי סברי תקפי ברחמי ומייתי ליה למשיח בלא זמניה אמר ליה ויש דוגמתן בעולם הזה אמר ליה איכא רבי חייא ובניו גזר רבי תעניתא אחתינהו לרבי חייא ובניו אמר משיב הרוח ונשבה זיקא אמר מוריד הגשם ואתא מיטרא כי מטא למימר מחיה המתים רגש עלמא אמרי ברקיעא מאן גלי רזיא בעלמא אמרי אליהו אתיוהו לאליהו מחיוהו שתין פולסי דנורא, אתא אידמי להו כדובא דנורא על בינייהו וטרדינהו:

ולימוד זה אמנם ציינתי כבר במאמר הראשון על ביאור מימרא ק' זו קודם לכן, אבל ראוי לשנות ולשלש

אבל במאמר זה הנני מעוניין להרחיב במעט בביאור השני הקרא אסמכתאות שמובאים שם בדב"ק של חז"ל

רק אציין שהחוּט הַשֵּׁנִי שקשור לשניהם הוא עניין 'ישיבה' שבא לרמז לעניין איסור דחיקת הקץ שהוא בבחינת 'שב ואל תעשה עדיף'[2]

הקרא אסמכתא הראשון הינו

...מאי טעמא [מיכה ז ח] כי אשב בחושך ה' אור לי...

ואבאר בקצרה שאותו קרא אסמכתא ג"כ נדרש ע"י חז"ל לגבי תקופת עקבתא דמשיחא כדכתיב אצל הנביא מיכה ע"ה, פרק ז פס' א-ח

(א) אַלְלַי לִי כִּי הָיִיתִי כְּאָסְפֵּי-קַיִץ כְּעֹלְלֹת בָּצִיר אֵין-אֶשְׁכּוֹל לֶאֱכוֹל בִּכּוּרָה אִוְּתָה נַפְשִֽׁי:

(ב) אָבַד חָסִיד מִן-הָאָרֶץ וְיָשָׁר בָּאָדָם אָיִן כֻּלָּם לְדָמִים יֶאֱרֹבוּ אִישׁ אֶת-אָחִיהוּ יָצוּדוּ חֵֽרֶם:

(ג) עַל-הָרַע כַּפַּיִם לְהֵיטִיב הַשַּׂר שֹׁאֵל וְהַשֹּׁפֵט בַּשִּׁלּוּם וְהַגָּדוֹל דֹּבֵר הַוַּת נַפְשׁוֹ הוּא וַֽיְעַבְּתֽוּהָ:

(ד) טוֹבָם כְּחֵדֶק יָשָׁר מִמְּסוּכָה יוֹם מְצַפֶּיךָ פְּקֻדָּתְךָ בָאָה עַתָּה תִהְיֶה מְבוּכָתָֽם:

(ה) אַל-תַּאֲמִינוּ בְרֵעַ אַֽל-תִּבְטְחוּ בְּאַלּוּף מִשֹּׁכֶבֶת חֵיקֶךָ שְׁמֹר פִּתְחֵי-פִֽיךָ:

(ו) כִּֽי-בֵן מְנַבֵּל אָב בַּת קָמָה בְאִמָּהּ כַּלָּה בַּחֲמֹתָהּ אֹיְבֵי אִישׁ אַנְשֵׁי בֵיתֽוֹ:

(ז) וַאֲנִי בַּיקֹוָק אֲצַפֶּה אוֹחִילָה לֵאלֹהֵי יִשְׁעִי יִשְׁמָעֵנִי אֱלֹהָֽי:

(ח) אַֽל-תִּשְׂמְחִי אֹיַבְתִּי לִי כִּי נָפַלְתִּי קָמְתִּי כִּֽי-אֵשֵׁב בַּחֹשֶׁךְ יְקֹוָק אוֹר לִֽי: ס

דהיינו שהעצה של הנביא לגבי תקופה זאת שאנו עוברים היא ע"י ישיבה בחושך, ומי שיעשה כך מובטח לו שהשי"ת ישמש לו כאור, אבל אם מישהו ינסה לקום וללכת בגדולות ביחד עם הערב-רב הוהשי"ת לא יהי' לו לאור, ה"י[3]

ונחזור לעניינו לגבי הביאור של הקרא אסמכתא השני

מסכת ברכות ירושלמי פרק א, הלכה א

...כך בתחילה [אסתר ב כא] ומרדכי יושב בשער המלך ואחר כך [שם ו יא] ויקח המן את הלבוש ואת הסוס ואחר כך [שם יב] וישב מרדכי אל שער המלך ואחר כך [שם ח טו] ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות ואח"כ [שם טז] ליהודים היתה אורה ושמחה.

דהיינו שיש בכך חיזוק גדול לדברינו שהרי אם נראה ממעשיו של מרדכי הצדיק ע"ה לא מצינו שחוץ מלשבת בשער המלך בשק ותענית על המצב לא עשה כולם שום פעולה מצדו וכל מה שעשה השתדלות אצל אסתר הוא בחי' 'שתדלנות אצל שרי המלכות' כפי שנהגו בכל הדורות

ואף אחרי שכבר המן הוביל אותו על סוס המלך עדיין הביאו אסמכתא מפרק ו' פס' יב' 'וישב מדרכי' ולאן שב ופירש"י שם במג' אסתר, פרק ו פסוק יב

וישב מרדכי - לשקו ולתעניתו:

דהיינו שלא חשב בלבו להתגאות... וכך ג"כ עלינו ללמוד ממרדכי היהודי ע"ה ולהבין שאם ח"ו הי' נכנס בלבו שמץ של גאוה אזי ה'קימעא קימעא' מתארך ולא 'רבה והולכת'

וכן מבואר כדקא יאות בדב"ק של רבי יעקב משה ב"ר אברהם העלין אשכנזי[4] זיע"א, ביאור ידי משה על שה"ש רבה, אות טז

כמו שחר כו'. והא דנמשלה גאולתן לשחר שבאה קמעא יש ב' טעמים חדא משום שיכולו לקבל הטובה שנית שאינם מתגאים בגדולתן לא כאומות העולם וזה שמביא ראיה ממרדכי ומרדכי יושב גו' כדרך דאיתא וישב מרדכי אל שער המלך ששב אל שקו ותעניתו שאע"פ שנתן לו הקב"ה גדולה לא נתגאה רק היה לובש שק כבראשונה.

ואפילו הכי יש ללמוד שגאולתן דאז בימי מרדכי ואסתר ע"ה לא היתה אפילו 'אתחלתא דגאולה', כדאיתא בדברי קדשו של רבי יעקב לוברבוים מליסא 'נתיבות המשפט' זיע"א, שושנת העמקים על מג' אסתר, פרק ט' פס' יט

ולכך עשו משתה ושמחה להורות שיש להם לשמוח בהמשתה שעשו תמורת מה שעשו להם מקודם אבל ובכי וצום על המשתה ולכך עשו ג״כ יו״ט שלפי דעתם שראו מחיית עמלק וחשבו שהוא אתחלתא דגאולה וראוי הי' שיהיה הגאולה שניה כגאולה ראשונה רק שגרם החטא כמו שאמרו בש"ס ולפי דעתם שהוא אתחלתא דגאולה יש לעשות יום טוב כמו בגאולה ראשונה... וביטלו מלעשות יום טוב כיון שאין זה אתחלתא לגאולה:

וכדרך אגב נבאר שאם אין 'מחיית עמלק' אין זה 'אתחלתא דגאולה' כלל וכלל (ו'מחיית עמלק' זה לאחר ביאת משיח בן דוד, כדאיתא ברמב"ם הל' מלכים, פרק א' הלכה א-ג, וק"ל)

___________________________

[1] 'לשיטתיה'

[2] פירש"י, מסכת ברכות, דף כ' ע"א

שב ואל תעשה שאני - דברים רבים התירו לעקור דבר תורה מפני סייג ומפני כבוד הבריות היכא דאינו עוקר דבר במעשה ידים אלא יושב במקומו ודבר תורה נעקר מאליו כגון תקיעת שופר ולולב בשבת וסדין בציצית ודכוותייהו טובא ביבמות (דף צ:) אבל מעקר בידים לא והלובש כלאים עוקרו במעשה ממש שהוא לובשו וטומאת גופי' שהותרה לכהן ולנזיר ליטמא למת מצוה דקא מעקר בידים מפני כבוד הבריות דלאו שב ואל תעשה הוא היינו טעמא דלא גמרינן מיניה דהתם לאו כבוד הבריות הוא דדחי לא תעשה דידה דמעיקרא כשנכתב ל"ת דטומאה לא על מת מצוה נכתב כשם שלא נכתב על הקרובים אבל השבת אבדה ופסח לכל ישראל נאמר ואצל כבוד הבריות נתנו לדחות ע"כ היינו דדחייתן אינה בידים אלא בישיבתו תדחה המצוה אבל כלאים דבמעשה ידיו ידחה הזהיר באזהרתו:

[3] וכן מבואר דברי הירו' בזוהר חדש, בראשית, דף ו' ע"א

רבי חזקיה הוה אזיל באורחא, והוה עמיה ר' יוסי בר חלפתא, קמו למיזל. בתר פלגות ליליא, עד דהוו אזלי, א"ר יוסי לרבי חזקיה, מאי עבידנא, דהא תנינן עד דהוו אזלי, חמו דקדרא שחרא, והדר נהורא. א"ר חזקיה לרבי יוסי, תא ואחזי לך היא גאולתן של ישראל. בעידנא דינהר להון שמשא דגאולתא, יתי להון עקא בתר עקא, וקדרותא בתר קדרותא, עד דאינון בה, ינהר עליהון נהורא דקב"ה, שנאמר כשחר נכון מוצאו. וכתיב וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה: ובזמנא ההיא מלחמות יתעוררו בעולם, גוי בגוי, ועיר בעיר, וצרות רבות יתחדשו על שונאיהם של ישראל. עד שיקדרו פניהם כשולי קדרה ואח"כ יתגלה עליהן גאולתן מתוך שאגת לחצם ודחקם: וזהו שאמר דוד המלך ע"ה, למנצח על אילת השחר. אילת השחר, אילת הבוקר הוה למימר. אלא על אילת וחוזק דשחרותא דישראל. כד"א כגבר אין איל. בההיא שעתא יזעקון בני ישראל, וימרון אלי אלי למה עזבתני, מגו עקתהון, לבתר מה כתיב, פתחת שקי ותאזרני שמחה.

[4] נכדו של המהרש"ל זיע"א