רבי יעקב ב"ר צבי מעמדין 'היעב"ץ' זיע"א, מגדל עוז, בית מדות, עליית הלשון, פרק ב'
עוד אמרו רז"ל 'הדר בא"י ואוכל חולין בטהרה ומדבר בלה"ק מובטח לו שהוא בן עוה"ב', הרי על כרחנו לומר שיש בה קדושה עצמית ודאי (אלא שהכל לפי כוונת הלב הטהור ומחשבתו הנקייה שמהרהר על ידיה בדברי קדושה, אז יש בכחו לפעול דברים נוראים ודבורו חביב לפני הקב"ה וששים ושמחים בו כל צבא מעלה ומתקבצים ובאים לשמוע הלה"ק כב"א שמתקבצים לשמוע ולראות במזמוטי חתן וכלה, ולפי יתרון המחשבה הזכה והכונה הישרה במלותיה וההסתכלות ברמזיה וסתריה, על פיה תהיה מקנת ההשגה האלהית ביתר שאת ויתר עז, עד שמגעת ומביאה לידי רוח הקודש בלי ספק. אם כן כלי של קדושה יתרה כזה פשיטא לא ניתן להשתמש בו לדברים ריקנים של הדיוטות, או לעניני שחוק וחשק והתול ושטות, לחלל קדושתו, חלילה חולין הוא לחכמים הישרים הכשרים.
ואוי להם לאותן שחברו ספרי עגבות ונבול פה, ובאו בה פריצים וחללוה, אוי לנפשם ולמזלם, שעשו ממנה כנור עגבים, לאילת אהבים, ואין צריך לומר מאותן נבלים שעושים אותה מפץ להכות בסתר, ע"י כתבי פלסתר חסוד וקלון את החיים (ממש לא ע"ד העברה ושתוף השם בלבד) ואת המתים (לפי המדומה והם החיים בג"ע ע"ד האמת) אטו ברשיעי כה"ג עסקינן, גנאי לאיש יהודי שעמדו אבותיו על הר סיני לספר מרשעים כאלו, שאינן רק ישראלים צבועים בגוון ההכשר, סרוחי טבולים ומשוחים בששר, להראות נאים לעיני בשר.
אך לספר בגנותם ולהתלוצץ בהם הותר ודאי, כמ"ש 'כל ליצנותא אסירא בר מליצנותא דע"ז', ור"מ מתלוצץ בעוברי עברה, וכאשר יתבאר בעז"ה בעליית ליצנות'.
רבינו משה ן' מימון 'הרמב"ם' זיע"א, מורה נבוכים, חלק ג, פרק ח
ולי גם כן טענה וסיבה בקריאת לשוננו זה 'לשון הקודש' - ולא תחשוב שהוא הפלגה ממנו או טעות, אבל הוא אמת. מפני שזה הלשון הקדוש לא הונח בו שם כלל לכלי המשגל, לא מן האנשים ולא מן הנשים, ולא לגוף המעשה המביא להולדה, ולא לשתן, ולא לצואה. אלה הם הדברים כולם לא הונח להם שם ראשון כלל בלשון העברי, אלא ידובר בהם בשמות מושאלים וברמיזות.
והיתה הכוונה בזה - שאלה הדברים אין ראוי לזכרם שיושם להם שמות, אבל הם ענינים שצריך לשתוק מהם, וכשיביא הצורך לזכרם - יעשה לו תחבולה בכנויים ממילות אחרות, כאשר נסתר, בעשותם בעת הצורך, בכל יכלתנו אמנם הכלי מן האיש קראהו 'גיד', והוא שם על צד הדמיון מאמרם, "וגיד ברזל ערפך", וקראוהו גם כן 'שפכה', מצד פעולתו; והכלי מן הנקבה - 'קבתה', וקיבה שם האסטומכה; אבל ה'רחם' הוא שם האבר מבני המעים שיעשה בו העובר. וה'צואה' נקראת כן מגזרת 'יצא'. ושם השתן - 'מימי רגלים'; ושם הזרע - 'שכבת זרע'. וגוף הפעולה המביאה להוליד אין לו שם כלל - מכנים אותו, 'ישכב', או 'יבעול', או 'יקח', או 'יגלה ערוה', לא זולת זה. ואל יטעך 'ישגל', שתחשבהו שם לפעולה - אינו כן! כי 'שגל' הוא שם הנערה המוכנת למשגל בלבד, "נצבה שגל לימינך"; ואמרו "ישגלנה", לפי הכתיב - ענינו, יקחנה לנערה לזה הענין:
ויש בידי עוד אומר דבר והוא כי ספה"קים של הרמב"ם ועוד מגדולי ספרד נכתבו כלל וכלל בלשון 'ערבית יהודית' ונמנעו מלכתבם בלשה"ק, ועוד לחדד עניין זה שמצינו שב'גניזה הקהירית' שהכניסו לחדר גניזה מלבד ספ"ק ותשמישי קדושה שנתבלו, גם כן: כתבי בית דין, אגרות ושטרות, רשימות שמיות, קטעי פנקסים ומכתבים, וכל זאת מתוך יחס של כבוד לכל שנכתב בלשה"ק.
