עשרים שנה לפטירת הרבנית רות בלויא זתע״א

לכבוד יומא דהילולת העשרים של הרבנית המהוללה הרבנית רות בת שרה בלויא זתע"א (ג' בשבט ה'תש"ס), שפעלה לצד בעלה רבי עמרם ברש"י בלויא זיע"א, אביא כמה עלים לתרופה מדב"ק מתוך ספרה מאיר העינים 'שומרי העיר', זכות הרבנית תגן בעדנו להגיע לאמת לאמיתה, כפי שהיא עשתה מתוך מעמקי הקלי' ועד הגיעה להארתה

והנה קודם אתחיל בעובדה מעניינת לגבי מה שאולי בכלל הרבה אנשים אינם יודעים והוא שהיא בתחילת דרכה למדה אצל אחד מרבני הציונות/הדתית המכונה יהודה ליאון אשכנזי 'מניטו'[1]

הרבנית רות בת שרה בלויא זתע"א, שומרי העיר, פרק ה', עמ' 52-57

בחג השבועות האחרון שביליתי בבית הספר ג'ילבר בלוך באורסי, הייתי ערה כל הלילה יחד עם התלמידים, ומקשיבה להרצאותיו של "מניטו"[2], כשהוא פירש את סיפורה של רות הוא העיר הערה, שנתרשמתי ממנה מאוד: "תפקיד הגרים הוא לחזק את קהל ישראל בימי חולשתו. אין עם ישראל זקוק לגרים כשהוא חזק, והכול אצלי כשורה". הצהרה זו - שהיתה פוגעת למדי - קצת הביכה אותי, מאחר שהייתי הגיורת. היחידה באותך מעמד אמנם מתוך טאקט לא הסתכלו בי - לפחות אלה שהיו בתחום ראייתי - אבל ללא ספק הכל חשבו עלי.

 

במועד מאוחר יותר חיפשתי פירושים לספר רות, כדי להבין טוב יותר את השאלה שעורר "מניטו". מפירושו של ברטנורא ואחרים למדתי על תפקידו של הגר; אבל רק באקס-לה-באן תפשתי את מלוא המשמעות של הדברים ששמעתי בשנה הקודמת. בדומה לרות, שקשרה את גורלה בגורל נעמי חמותה וניחמה אותה בשעת צרתה, כך כל אלה הבאים ליהדות כגרים הולכים עד לקצה הדרך, לתת כח רוחני חדש לעם עייף מן הרדיפות ומן הנסיונות. תפקידו של הגר הוא להגן יחד עם כל היהודים הנאמנים, בכל רמ"ח אבריו על הנכס המשותף - התורה, כדרך שנהג רבי עקיבא וגרים רבים אחרים. קשה לסבול את מבטי החשד, לעיתים עם חיוך רחב... לעיתים עם טיפה של בוז, אך הרי זו תכלית האדם. למלא את היעוד שה' הטיל עליו, יהיה המחיר רב ככל שיהיה.

 

ימים אחדים לאחר מכן הכרתי את ראש הישיבה באקס-לה-באן, הרב חייקין, ואת מנהלה, הרב גרשון כהן, שנעדרו ממנה בימי חופשתם.

 

הרב חייקין, יליד ליטא, היה בזמנו תלמיד ה"חפץ חיים", ר' ישראל מאיר הכהן מראדין. ה"חפץ חיים" נתפרסם בכל העולם היהודי לא רק בשל ידיעתו העצומה בתורה ובגלל הספרים שכתב, אלא בעיקר הודות לאורח החיים המקודש שניהל. מדקדק במצוות, עניו וצדיק הוא שימש דוגמה שהישרתה מאצילותה על כל תלמידיו ועל כל מי שבא אתו במגע, כשנתנמה הרב חייקין לראש ישיבת אקס - שנוסדה אחרי המלחמה על ידי הרב אלי וייל - הוא היפנה את כל מאמציו ליצירת אווירה דומה לזו שהכיר בימי נעוריו בשבתו לרגלי ה"חפץ חיים", בסייעתא דשמיא עלה הדבר בידו במידה רבה, הודות ללימודי המוסר האינטנסיביים. כל אחד מבני הקהילה ראה כתפקידו החשוב ביותר "לעבוד" על עצמו, העזרה ההדדית בין בחורי אקס היתה יוצאת מן הכלל, והתוכחה הנעימה של אחד הרעים נחשבה למעשה חסד אמיתי. על ידי תלמידו הרב חייקין, היה ה"חפץ חיים" מנהיגה הרוחני של קהילת אקס-לה-באן. הזכרת שמו התכופה היתה לברכה, ונוכחותו הורגשה בכל מקום. זכרו בחוגים היהודיים והשפעתו ממחישים בעליל את האמרה: רשעים בחייהם קרויים מתים, וצדיקים במיתתן נקראים חיים.

 

באקס תפשתי מה היתה הסיבה שלא הרגשתי טוב בזמן ביקורי בארץ ישראל, מין אי-נחת, שנתבררה יותר ויותר. דבר שכתב החפץ חיים הבהיר את הנושא: "ואם מחשבתם של אלה לטובת ישראל באמת כמו שאומרים, ימנעו את עצמם מכל הענין ויהי' סוף לכל הצרות שיצמחו מזה.

 

"ולכאורה למה לי להאריך בזה, אחר שהאיסור מבואר במס' כתובות שלא לעלות בחומה, משמע במתי רב, ואני בתומי אלך לחשוש שעבירה גוררת עבירה ואם יעברו על האיסור שלא לעלות בחומה, יעברו אחר כך על המרידה באומות, ויש לי צער להאריך מזה.

 

"ואני דיברתי על לב אחד מהמפורסמים מהמזרחי בארצנו, ואמרתי לו שכל עשיותם נגד התורה המה, והייתי בעיניו כמתעתע, באומרו שאין דרך אחרת להיפטר מהגלות ועד מתי נייחל לגאולה בדרך נס וכו'..."

 

בעזרתו של אחד הרבנים מצאתי את המשפטים בגמרא שציטט החפץ חיים, בכתובות דף קיא (עמוד א):

                                           

"ג' שבועות הללו למה? אחת, שלא יעלו ישראל בחומה, ואחת שהשביע הקב"ה את ישראל שלא ימרדו באומות העולם, ואחת שהשביע הקב"ה את העובדי כוכבים שלא ישתעבדו בהן בישראל יותר מדי". ובהמשך הדברים שם מפורש העונש, אם ישראל יעברו על השבועות: "אמר להם הקב"ה לישראל: אם אתם מקיימין את השבועה מוטב, ואם לאו - אני מתיר את בשרכם כצבאות וכאילות השדה". ובמסכת סנהדרין (דף צח עמוד א) נאמר "אמר רבי חמא בר חנינא: אין בן דוד בא עד שתכלה מלכות הזלה מישראל, שנאמר 'וכרת הזלזלים במזמרות'" ורש"י מפרש שם: "שלא תהא להם שום שולטנות לישראל, אפילו קלה ודלה". והמלב"ים (על הפסוק בישעיה יח, ה) מפרט יותר ואומר, שאם יעזרו הגויים לישראל במרדו, יאבדו אף הם[3]. הזדעזעתי לשמוע על הבטחת עתיד כה מלא אותות רעים.

 

באחד הימים, אחרי נסיעתי השנייה לארץ-הקודש, הוקיע בנוכחותי צרפתי אחד, לא-יהודי את "בעיותיה של מדינת ישראל". אף על פי שהיו לי כבר אז כמה ספקות ביחס למדינה, הם לא שינו את דעתי, ולא ראיתי אז את מדינת ישראל כ"בעיה" אלא כפיתרון של בעיה. "זהו משהו מלאכותי, שטות פוליטית וכלכלית מדינה זו אין לה בסיס קיום והיא לא תתקיים" - כך הכריז אותו צרפתי.

 

"המדינה היא רצונו של ה', והיא תתקיים בעזרתו" - השבתי, הערתי התמימה הצחיקה אותו. "איפה את רואה בענייו זה את יד ה'? הציונים עושים מלחמה כמו כל הגויים, הם אף רצחו את הרוזן ברנדוט*[4], נציג האו"ם, שהיה עלול להפר את מחשבותיהם, ואחר כך הקימו ממשלה חילונית - ככל הגויים, מה כל כך על-טבעי בכל זה? "

 

ידיעותי ביהדות היו אז מעטות עדיין, וכלפי צרפתי זה, שסירב לקבל את דעתי, הגבתי בדרך הטיפוסית לישראלי: אדם זה, הוא אנטישמי - חשבתי.

 

אך... הדין היה עמו. ארבע שנים לאחר מכן גיליתי בתלמוד את הסיבה, מדוע מה שחשבתי למבצע מבורך ונתגלה לאחר מכן כהרפתקה, נדון לכישלון מתחילתו על ידי ה'. מלחמת תש"ח (1948) לא היתה מלחמת שחרור, אלא מרידה בה' ובתורה, שנדחתה על ידי ראשי המדינה ורוב הישראלים. יהודים דתיים, כמו אנשי "המזרחי", הצטרפו לאתיאיסטים אלה, מפני שהיו מפקפקים בעזרת ה' או שחסרה להם הסבלנות לחכות לתשועה המתמהמהת לבוא. הצרפתי לא ידע דבר על התורה ועל התלמוד ובכל זאת חשיבתו העצמאית הבהירה לו את הסיטואציה במלואה. איו ספק, לא חסרו אנשי רוח ומשכילים בתוך שורות האנשים שיסדו את המדינה בשם הציונות. הספקתי להכיר חלק מהם בבית גולדמן: אינטלקטואלים, פרופסורים, רופאים ופקידים בכירים. כיצד קרה, שלא השתמשו בהגיון שלהם? כיצד לא הבינו את הסיכון העצום, שלתוכו הטילו אומה שלימה?

 

העלתי את שאלותי בפני אחד מרבני הישיבה, אדם צעיר, מלומד ואינטלגנטי מאוד. לעתים קרובות שחתי לן את הרהורי ואת גילויי ונהניתי מהערותיו. הסבריו היו בהירים, והוא ידע להרצות אותם בשיכנוע רב. אשתו הצעירה, ששאפה כמוני ללמוד השתתפה בשיחותינו בהנאה רבה.

 

הוא לקח את ספר דברים בידו, והראה לי קטע בפרק ד. בדרכו שלו, מדוייקת ותמציתית כמנהגו, הציע את מחשבותיו:

 

בקשר למצוות התורה, שבני ישראל שמעו בהר סיני, אמר להם ה': "ושמרתם ועשיתם, כי היא (עודנה, ותוסיף להיות) חכמתכם ובינתכם לעיני העמים..." והוסיף: "בין הגויים יש אנשים חכמים יותר וחכמים פחות את השכל הישר חילק ה' בין כל בני האדם, אבל כשנתן ליהודים את התורה, לא נתן להם חלקם בשכל הישר. במלים אחרות, יהודי שעזב את התורה, המלמדת אותו את המותר ואת האסור, אין לו אפילו השכל הישר של כל גוי".

 

- ומה בדבר כל היהודים החפים מפשע, החיים במדינת ישראל, וכל אלה שאינם מקיימים את התורה פשוט מתוך בורות, אבל בעצם הם אנשים טובים - מה יהיה עליהם? קראתי, וחשבתיי באותו זמן על בני השוהה בקיבוץ לבלות בו את חופשתו.

 

- שה' ירחם על עמו - הוא אמר בעצבות. היהודים כבר סבלו כה הרבה... מילים אלה הזכירו לי את דברי התלמוד הברורים והמפורטים ביחס לגויים, שהשביע אותם ה' לא לשעבד בבני ישראל יותר מדי.

 

- אושביץ, בוכנוולד, מאוטהאוזן... שישה מיליון יהודים, וכי אין זה עדיין "יותר מדי"? ! - שאלתי.

 

- "השבעתי אתכם בנות ירושלים בצבאות או באילות השדה, אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ". מפרשו של מדרש רבה "עץ יוסף" מסביר פסוק זה בשיר השירים כך: ה' השביע את בני ישראל לא לסיים את הגלות, אף אם דמם יישפך כמים ויסבלו את העינויים הקשים ביותר*[5].

 

זה מכבר הגעתי לכלל מסקנה, כי דברים רבים במדינת ישראל אינם כשורה. תחילה התפלאתי על הבוז שרוחשים ישראלים רבים כלפי היהודי הדתי, והאיבה שהם נטרו ליהודים אלה הכאיבה לי. אחר כך גרמה לי בעיה אחרת צער רב: כנגד שביעות הרצון והאושר לראות יהודים החיים במדינתם עמדו רחמי,לערבים הפלשתינאיים, שאיבדו את מולדתם ואת רכושם. אחרי שעברו עלי ארבע שנות מלחמה, יכולתי לתאר בדמיוני פליטים אלה החיים במחנות ותלויים בחסדי העולם. אמת, לא היו אלה מחנות ריכוז, אבל איזה סבל שרר שם! כיצד ניתן יהיה לימנוע ילדים אלה מלהפוך להיות ילדי השינאה! למרות הכול לא אבדה התקווה מלבי לראות, שאי פעם ישתפרו פני הדברים. שערי תשובה לא ננעלו מעולם. ואף המצב החומרי יוכל להשתנות לטובה. בעזרת השם תרבינה הישיבות וירבו היהודים הדתיים. היחסים עם השכנים הערביים יוטבו ויימצא פתרון לפליטים.

 

אך כל התקוות האלה נמוגו, בשמעי את דברי התלמוד, שלמה המלך אמר: "ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים עמו", הבנתי, שה' לא יעזור ליהודים מורדים למצוא חן בעיני הערבים, יעשו מה שיעשו. הבנתי, שגם אם תתנהל המדינה על ידי יהודים דתיים, ה' לא יקבל מדינה זו, שעצם הקמתה היה בגדר איסור. הנהגה דתית אולי תוכל להאריך את משך קיומה, חשבתי, אבל מי יודע? האחריות הרובצת על יהודי היודע את התודה ואת מצוותיה ואת איסוריה - כבדה הרבה יותר. יהודים דתיים בראש מדינה שאין ה' מכיר בה... וכי לא תהיה זאת ממש התגרות כלפי שמים? אין יהודי רשאי ליהנות - גם לא הנאה גשמית - מדבר טרף, ובוודאי שאינו רשאי לרכשו.

 

הרבנית רות בת שרה בלויא זתע"א, שומרי העיר, סוף פרק ו', עמ' 76-77

...[6]ביום רביעי אחר הצהריים פגשתי את פקיד האו"ם ואת כלתו. הם לקחו אותי להר הזיתים, למקום המשקיף על כל העיר העתיקה. אחר כך הם הראו לי מחנה פליטים פלשתינאיים. היה זה מחזה קורע לב. הייתי מלאת בושה. הכול אפור... האדמה, האוהלים... בני האדם.

 

באותו לילה היה קשה לי להירדם בחדרי במלון. מראה מחנה הפליטים לא נתן לי מנוח. במשך שש השנים האחרונות חקרתי את בעיות הפלשתינאים והסכסוך הערבי-ישראלי. "איו הפלשתינאים אלא תואנה בידי הערבים בניסיונם להשמיד את ישראל. אנשים אלה יכלו להיקלט בשלימות ובקלות בארצות ערב, אך מתוך שינאה אין ראשי המדינות האלה רוצים לעזור להם". כמה פעמים שמעתי טענה זו כהצדקה. אך האם אין חכמי התלמוד מזהירים את היהודים, שלא לגרות את שינאת הגויים בתקופת הגלות? העובדה, שארצות ערב עלולות לנצל את בעיית הפליטים הפלשתינאים אינה פוטרת מעוון את מי שיצרו מצב עגום זה. ומה יכול להיות הקשר ביו התורה שניתנה לעם, שנברא להפיץ בעולם ידיעת הא-ל האחד לבין הציונית, היכולה להפוך יהודי לאתיאיסט?

 

ביליתי ארבעה ימים בתוך אוכלוסייה, שחלק ממנה היו פליטים, והבנתי בלבי את הטראגדיה של הפלשתינאים ושל העם היהודי.

 

למחרת, ביום החמישי, השיג לי מנהל המלון שלי, ששימש לי כעכב, את אשרת היציאה, תוך כמה שעות. בצהריים ליווה אותי הוא עצמו אל הגבול, ועברתי בשער מנדלבוים מירדן לישראל. מסע החלום שלי עבר, והתחילו שתי שנות חיי הקשות ביותר.

הרבנית רות בת שרה בלויא זתע"א, שומרי העיר, סוף פרק ו', עמ' 159-160

...בארון הספרים של ידיד מצאתי יום אחד שני ספרים, שהתרשמתי מאוד מקריאתם: "כחש" ו"מן המיצר". הראשון נכתב על ידי סופר אמריקני יהודי, שהיה ציוני עד להקמת המדינה. בן הכט היה ציוני אמיתי ובלתי מפלגתי, שהקדיש מרבית הכנסתו להגנת העניין, שהאמין בו, "מן המיצר" היא ספרו של יהודי מאמין, השקוע בתורה, הרב מיכאל דב וייסמנדל.

 

שני הספרים עוסקים בשאלה של בגידה-בגידתם של המנהיגים הציוניים, בגידה שעלתה בשישה מיליון קרבנות מבין היהודים, שליש העם היהודי.

 

ד"ר קסטנר הוא הגיבור האומלל של "כחש". כנציגה של הסוכנות היהודית, חבר מלפגתו של בן-גוריון, מפא"י, משתף פעולה עם הנאצים בשנים תש"ד-תש"ה, הוא הונה את מיליון יהודי הונגריה, שנתן להם להאמין, כי הם נשלחים לעבודה בתעשייה ובמשקים של גרמניה. מה התועלת שהפיק הציוני קסטנר ממעשה זרועה זה? - את ביטחונו הוא ושל משפחתו ואת חייהם של שש מאות יהודים חברי מפלגתו, שיצאו לפלשתין. אחרי משפט שהתקיים בירושלים, אשר גילה ליהדות הנדהמת את התפקיד שהוא מילא בהשמדת היהודים על ידי הנאצים, הוא נהרג, בשנת תשי"ז מידו של רוצח, ברחוב בתל-אביב.

 

בן הכט מתאר, כיצד מנעו חברי הסוכנות היהודית בארצות הברית את הפצת המידע בין יהודי אמריקה בשנת תש"ג: ממשלת רומניה הציעה לממשלת ארצות הברית לשלוח ארצה שבעים אלף יהודים תמורת חמישים דולאר לאיש. הכספים שנדרשו לא יכלו להיאסף אז. משתפי הפעולה הרומניים כלאו את היהודים בתוך מחסנים, שהועלו באש, וכל הכלואים בתוכם נשרפו חיים*[7]. מדוע היו המנהיגים הציוניים מעוניינים במותם של יהודי אירופה בהמוניהם, מבלי לנקוף אצבע להצלתם?

 

הרב וייסמנדל משיב על שאלה זו. מתוך המערה, שבה הסתתר יחד עם יהודים אחרים. הוא פנה בקריאה לאיסוף כספים להצלתם של 300,000 יהודי צ'כיה. בספרו "מן המיצר" הוא מביא את התשובה לקריאתו, מכתב (מתומצת) מאת נתן שוולבה מן הסוכנות היהודית בשווייץ, שנכתב בשנת תש"ב לעמיתיו של שוולבה בפרסבורג (ברטיסלבה):

 

"מאחר שמזדמן שליח, הוא כותב להחבריא שעליהם לזכור תמיד, את הדבר היותר נחוץ שהוא העיקר שצריך שיהי' נגד פנינו תמיד שסוף כל סוף ממלכות הברית ינצחו. ואחר הנצחון יחלקו את העולם מחדש בין העמים, כמו שעשו בסוף המלחמה הראשונה. ואז פתחו לפנינו את הדרך למען צעד הראשון - ועתה ככלות המלחמה, עלינו לעשות הכל שארץ ישראל תתהוה למדינת ישראל, וכבר נעשו צעדים חשובים בדבר הזה. ועל הזעק הבא מארצנו, צריכים אנו לדעת כי כל העמים בני ממלכות הברית שופכי הדם לרוב

ואם אנו לא נביא קרבנות, במה אפוא נקנה את הזכות לגשת אל השלחן בשעה שיעשו את החלוקה של העמים והארצות אחר המלחמה, ואם כן שטות ואפילו חוצפה הוא מצדנו לשאול מאת הגוים ששופכים את דמם, שהם יתנו רשות להביא את כספם למדינת אויבם, להגן על הדם שלנו - - כי rak bdam tihje lanu haarez זהו מה שנוגע להכלל - ומה שנוגע אליכם בני החבורה atem tajlu ולמען זה, אני מזמין לכם כסף בדרך שחור, על יד שליח זה".

ואילו בן הכט כותב ב'כחש' (עמוד 227 במהדורה העברית): "אשר למנהיגים הפלשתינאים אשר נדמו כאבן נוכח הטבח, והירבו להג כבני אווזים על צורכי הציונות בפלשתין - לו זעקו והזעיקו הם, כלום היו שומרים על מעמדם כמנהיגים? האם היו הבריטים מסלקים אותם ושמים קץ ל"חלום הציונות"?

שוב, איני יודע.

 

יודע אני רק זאת, כי על פי ערכי שלי - התנהגות אנושית כזאת, התנהגות כזאת של כבוד, היתה בעלת משקל וערך רבים לאין-שיעור מאשר תריסר מדינות ישראל של היום*[8]".

 

כך בשעה שאני - עדיין נוכריה - נסעתי הלוך ושוב במרחבי צרפת כדי להציל יהודים, סייעו מנהיגי הציונות בידי אויבי עמם להשמידו, בשל מטרתם להקים את מדינתם. לא רק מורדים כלפי שמים הם היו, אלא אף רוצחים, שאכזריותם גדולה מזו של פרעה, שהטמין בתוך לבני הפירמדיות שבנו עבדיו היהודיים את גופות ילדיהם. דמם של שישה מיליון קרבנות יהודים גברים ונשים, זקנים וילדים הוקרב תמורת מדינה, עלי ידי מייסדי המדינה ומנהיגיה. האם יכולה נפשו של אדם נורמאלי והעלות בדמיונה זוועה כזאת?...

 

סביר להניח שאנשים בעלי דעות משובשות, וכן ישנם מאלו מתוך אותם בעלי הדעות המשובשות שיקראו למדינה "אתחלתא דגאולה"... ודבר זה רק יכול להעיד על אותם שטענו כך מה טיבם כ'בני אדם', שרק נראים כ'בני אדם', אך בפועל הינם 'חיות רעות'.

 

ועיי"ש עוד בדברי קדשה של הרבנית רות בת שרה בלויא זתע"א, שומרי העיר, פרק יד', עמ' 153 והלאה, בפרק זה הינה עוסקת עוד בבירור שבין התורה לציונות ומשמשיה, ומסתמכת על תורתינו הק' והסברה הישרה...

~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ 

[1]

[2] לגבי מניטו, כבר מצינו התייחסותה בסוף פרק ד', עמ' 45-46

במשך שנתיים ביליתי שם כל שבת וחג, אווירת המנוחה והשלווה ששררה באורסי חיזקה אותי לקראת השבוע בפאריס, יחד עם זאת נהניתי מהרצאותיו של "מניטו". זו היתה הפעם הראשונה ששמעתי הרצאות אמיתיות על היהדות, הייתי כמובן הקשישה בין כל תלמידי בית הספר והמבקרים שבאו אליו בכל סופשבוע, אבל הייתי מאושרת בין אינטלקטאולים צעירים אלה, שברובם התייחסו אלי כאל חברתם. בשמחה השתתפתי בחגיגות האירוסין והחתונות של תלמידי בית הספר.

שנתיים אלו ציינו בשבילי שלב נוסף בהתפתחותי, הגיע היום, שבו חשתי את הצורך להתקדם. במישור האינטלקטואלי היו הרצאותיו של "מניטו" מקור של תענוג, אם גם לפעמים "אקרובטי" מדי* (הערה שולים שם *: אלה ששמעו את דבריו, יבינו את כוונתי).

 

ביקשתי לחזור ללימוד צמוד יותר לטקסטים, פחות ספקולאטיבי (סברתי) הייתי זקוקה למקום, שבו מלמדים את המסורת, ואין ממציאים אותה מחדש, כמנהגי לפני כל החלטה חשובה, פניתי לרב מייזס בבקשת עצה. לעולם הוא השיב עלי שאלותי, אך מעולם לא נקט יוזמה, כדי להשפיע במישרין, רב איננו מדריך למצפון, הוא משיב על השאלות המופנות אליו לאור התווה, ועל האדם להחליט, כיצד לתרגם תשובתו לשפת המעשה, רק כאשר נוגעת השאלה למצוה מן המצוות, התשובה היא חדה וחלקה, ללא מקום לפשרות מאז נפגשתי עם הרב מייזס בבאילי, הוא עקב מרחוק אחר התקדמותי, אך נתן לי למצוא את דרכי בעצמי, אין ספק, שהוא ידע את התועלת שמפיק כל אדם מנסיונו שלו, ואף ידע, שלעיתים זה מסוכן מאוד שלא לעצור בכל תחנה ותחנה.

 

למרות קשרי החום והידידות, שריתקו אותי לקהילת אורסי הקטנה, חדלתי לבקר בבית ספר זה אחרי שקיבלתי תשובתו של הרב, וגיליתי בשנת תשט"ו (1955) את הקהילה היהודית באקס-לה-בּאַן.

[3] מלבי"ם זיע"א, ישעי', פרק יח פס' ה'

כי לפני קציר. מוסב על המליצה שזכר בסימן הקודם, שזרעו זמורות זר ונד קציר ביום נחל מים, ולא קצרו קציר הזר הזה, כי שבולת מי מחנה אשור שטפתהו, לעומת זה אמר טרם שיתבשל הקציר מן ההרכבה הזרה שהרכיבו ישראל בנטיעתם, מה שהתערבו בעמי הארץ, כתם הפרח, שכבר פרח, וגם הציץ ציץ שהוא אחרי הפרח, והנצה גדלה ועשתה פרי עד שהפרי היה בוסר ולא נתבשלה לגמרי. אז וכרת הזלזלים, שהם הזמורות זר שזללו מן הנטע הקדוש, שהם האומות שסמכו ישראל עליהם והתחברו להם כרתם במזמרות: ואת הנטישות. הענפים של הנטע עצמו שנתפשטו מאד, שהם עשרת השבטים שקלטו ההרכבה והתערבו בגוים: הסיר ממקומה, והתז אותה אל ארץ אחרת, והגלם לגולה:

[4] הערה * מאת המחברת, עמ' 55

הרוזן ברנדוט נפגש בתחילת 1945 עם הימלר, וכך עלה בידיו להציל יהודים מטרזיינשטאדט וממחנות אחרים, הוא נהרג על ידי הציונים ב-17 בספטמבר ב-1948 בירושלים. השווה: רבי משה שנפלד, "שרופי הכבשנים מאשימים".

[5] הערה * מאת המחברת, עמ' 56

כך מפרש גם המהר"ל ב"באר הגולה" וב"נצח ישראל", הרמב"ם ב"איגרת תימן" ורבינו בחיי בפירושו לבראשית פרק לג.

[6] מספרת מאורותיה בחודש אדר ה'תש"ך

[7] הערת שולים * מאת המחברת, עמ' 160:

הרב משה שינפלד, בספרו "השואה", מתאר את התפקיד האנטי-יהודי שמילאו המנהיגים הציוניים בארצות אירופה השונות ובארצות הברית.

[8] הערת שולים * מאת המחברת, עמ' 161:

התרגום מן המקור האנגלי, Perfidy.