ביאור מתי חלה חובת מלחמת מצוה על פי הרמב״ם

למען אחי ורעי! הנה קמים להם עמיארצות גמורים שחושבים עצמם למבינים גדולים בתורה, אבל בפועל הם מתקשקשים רק בשביל העיקר שלהם והוא להיות עובדי מדינה, שהיא העבודה הזרה שלהם שסביבם הם רוקדים, וסביב העיקר שלהם 'טוב למות בעד ארצנו' (עפ"ל).

ומנסים לעקם את התורה לפי שיטתם העקומה ומצאו להם כדרכם להקריא את מה שמתאים להם ולהשמיט את השאר. כגון רמב"ם, הלכות מלכים ומלחמותיהם (ולשון שיוך של המלחמות דהיינו למלכים), פרק ה' הלכה א':

'אין המלך נלחם תחלה אלא מלחמת מצוה, ואי זו היא מלחמת מצוה זו מלחמת שבעה עממים, ומלחמת עמלק, ועזרת ישראל מיד צר שבא עליהם, ואחר כך נלחם במלחמת הרשות והיא המלחמה שנלחם עם שאר העמים כדי להרחיב גבול ישראל ולהרבות בגדולתו ושמעו'.

אבל מהי הגירסא המצונזרת של בעלי הדעות המשובשות, כך היא:

'ואי זו היא מלחמת מצוה זו מלחמת שבעה עממים, ומלחמת עמלק, ועזרת ישראל מיד צר שבא עליהם, ואחר כך נלחם במלחמת הרשות והיא המלחמה שנלחם עם שאר העמים כדי להרחיב גבול ישראל ולהרבות בגדולתו ושמעו'.

פשוט להשמיט את כך שרק מלך אמור להוציא את ישראל למלחמה, כי כל המלחמות הללו אין דינם כעת, כפי שמבואר במפורש ברמב"ם וכן ברמב"ן, ספר המצות, סוף שורש יד:

...'וידוע גם כן שהקרבנות כלם אינן קרבין אלא במקדש ושהעבודה אינה מותרת חוץ מן העזרה וכן דיני נפשות אין דנין בהם אלא בזמן שבית המקדש קיים ולשון המכילתא מנין שאין ממיתין אלא בפני הבית תלמוד לומר "מעם מזבחי תקחנו למות" הא אם יש לך בית אתה ממית אם לאו אין אתה ממית ושם נאמר גם כן מנין שתהא סנהדרין סמוכה למזבח ת"ל "מעם מזבחי",

וידוע גם כן שהנבואה והמלוכה כבר נסתלקו ממנו עד שנסור מן העונות שאנחנו מחזיקים בהם ויכפר לנו וירחמנו כמו שיעדנו ויחזירם לנו כמו שאמר בחזרת הנבואה "והיה אחרי כן אשפוך את רוחי על כל בשר ונבאו בניכם ובנותיכם" ואמר בחזרת המלך והממשלה "ביום ההוא אקים את סוכת דויד הנופלת וגדרתי את פרציהן והריסתיו אקים ובניתיה כימי עולם"

וידוע שהמלחמה וכבוש הארצות לא יהיו אלא במלך ובעצת סנהדרי גדולה וכהן גדול כמה שאמר "ולפני אלעזר הכהן יעמוד" ולפרסום הענינים האלו כלם אצל רוב האנשים כל מצות עשה או לא תעשה, שתהיה תלויה בקרבנות או בעבודות או במיתת בית דין או בסנהדרין או בנביא ומלך או מלחמת מצוה או מלחמת הרשות לא אצטרך שאומר בה וזאת אין אנו חייבים בה אלא בפני הבית אחר שזה מבואר ממה שזכרנו ומה שאפשר שיסופק בו אעורר עליו בעזרת האל ועתה אתחיל לזכר מצוה מצוה בעזרת שדי'.

וכן הרמב"ן שהשגות יו על הרמב"ם, כתב כך, מנין מצות לא תעשה:

'ויש לי מצוה מסתפק עלי, והוא שיראה לי שמצוה על המלך או על השופט ומי שהעם ברשותו להוציאם לצבא במלחמת רשות, או מצוה להיות שואל באורים ותומים ועל פיהם יתנהג בענינם, והוא אמרו יתברך ולפני אלעזר הכהן יעמוד ושאל לו במשפט האורים לפני ה' על פיו יצאו ועל פיו יבאו הוא וכל בני ישראל אתו וכל העדה, צוה ביהושע שהוא המושל הראשון אשר הוא פקיד על העדה שישאל בעניינם באורים ותומים, ועל פי משפטם יוציאם ויביאם, וכן בכל השופטים והמלכים לדורות וכן אמרו בגמרא ברכות והסנהדרין כשהיה דוד המלך מצוה, לכו ופשטו ידיכם בגדוד, ששואלים באורים ותומים, ומזה אמרו, אין נשאלין אלא למלך או לבית דין ולמי שהצבור תלוי בו, שנאמר ולפני אלעזר הכהן יעמוד וגו', "הוא" זה מלך, "וכל בני ישראל" זה משוח מלחמה ומי שצורך הצבור תלוי בו, "וכל העדה" אלו בית דין. ומן הלשון זה נראה שהיא צוואה לדורות. ובשני של שבועות אמרו, ושתי בצעין היו בהר המשחה, עליונה לא קדשוה קדושה גמורה אלא עולי גולה קדשוה שלא במלך ושלא באורים ותומים ולא היו אוכלין שם קדשים קלים ומעשר שני.

והנה הרב בעצמו כתב בהקדמת למצות כלשון הזה, 'וידוע שהמלחמות וכבוש הארצות לא יהיה אלא במלך ובעצת סנהדרי גדולה וכהן גדול, כמו שאמר ולפני אלעזר הכהן יעמוד ושאל לו במשפט האורים לפני ד'', וזו היא מצוה, לא עצה בלבד, והיא לדורות. ובראשון של סנהדרין חוקרים על מאמרם שאין מוציאין למלחמת הרשות אלא על פי בית דין של שבעים ואחד, אמרו, "וכל העדה" אלו סנהדרין, ודילמא לסנהדרין הוא דקאמר רחמנא דלישאלו באורים ותומים. ונשאר כן. ואם כן הדבר הרי יש לנו עשרים ושש מצות להשלים מניננו. ואם אין הדבר כן נביא במקום זאת מצות עשה דשתויי יין שאסורים בהוראה בלאו הבא מכלל עשה שהוא עשה כאשר חשבנו במצוה ל"ת ע"ג, להשלים הסכום. ואולי יהיה זה חשבון רמ"ח מצות עשה ולו נתפוס עד יבא ויורה צדק לנו:

וכן מבואר כדקא יאות אצל דב"ק של רבי אברהם ארלנגר זיע"א, ברכת אברהם (ירושלים, ה'תש"ן), גיטין ב' ע"א, בענין ישוב ארץ ישראל, סע' ו' (עמ' ד'):

'והרמב"ן בסה״מ שם כתב דין כיבוש ודין ישוב במצוה אחת, שנצטוינו לרשת הארץ אשר נתן הקל יתעלה לאבותינו וכו׳ ולא נעזבה ביד זולתנו מן האומות או לשממה, וע״ש שכתב בהדיא שנצטוינו בכיבוש ובישוב בכל הדורות אפילו בזמן גלות, וחזינן לפ״ז נמי דבע״כ אינו תולה בקדושת ארץ ישראל לגבי תרו״מ אלא במציאות של ארץ ישראל.

ובמגלת אסתר שם מוכיח נגד הרמב״ן ממה דאיתא בכתובות (קי״א ע״א) שהקב״ה השביע את ישראל שלא ימרדו באומות ולא יעלו בחומה, ע״ש, שכתב למלחמת מצוה לא נאמר אלא כשלא משועבדים לאומות. ובפאת השלחן (א׳ ס״ג) הביא דברי הרשב״ש שמיישב הרמב״ן דאינו מצוה כללית על כל ישראל, אלא מצוה על כל יחיד, אבל הצבור לא יעלה בגלות, ע״ש. וזה דחוק בלשון הרמב״ן שכתב דהמצוה לכבוש, וזה מלחמת מצוה, ע״ש ברמב״ן.

ואשר נראה שי״ל בזה, דאדרבה המצוה היא דוקא לרשת אותה במלחמת מצוה בדין וסדר מלחמה שנאמר בתורה, והיינו להמלך מוציא העם למלחמה, ע׳ ברמב״ם (מלכים רפ״ה), דאע״פ שאי״צ רשות מסנהדרין אלא למלחמת רשות, אבל מ״מ כל עיקר דין מלחמה וכיבוש אינו אלא ע״י מלך, ועי׳ לשון הרמב״ם (תרומות פ״א ה״ב) א״י האמורה בכ״מ היא בארצות שכבשן מלך ישראל או נביא מדעת רוב ישראל וכו׳, וא״כ י״ל לאע״פ שהמצוה נוהגת בכל הדורות, אינו אלא אם נשאר מלך שנמשח כדין והניח בן, ככל ההלכות בזה.

ומה שאמרו חז״ל שלא ימרדו, היינו שקבוצות מעם ישראל ימרדו בכח, בלי דין וסדר מלחמה וכיבוש הנאמר בתורה לפי שיטת הרמב״ן. וכיון דאין מלך וכהן גדול וסדר מלחמת מצוה לכן אינו אלא מרידה, ונאסר עלינו באיסור חמור כמבואר שם גודל העונש.

ומ״מ מצוה על כל יחיד, לפי הרמב״ן לגור באר״י כדי שהארץ לא תהיה שממה, ע״ש בסה״מ.

וע״ע משנ״ת לקמן (ח׳ ע״ב) ל״ה כקונה'.

אם כן שבעצם המלחמות היום מכיוון שאין מלך כיום אינם בגדר מלחמת מצוה, אלא רק בגדר של מרידה באוה"ע, וק"ל.

וכן מצינו במפורש בתרגום שה"ש, שכאשר יבוא משיח הוא יגער בבית ישראל בכך מנסים לצאת מן הגלות ולמרוד באוה"ע, ושוב נאמר וק"ל.

ביאור מתי חלה חובת מלחמת מצוה על פי הרמב״ם