מענה על הסילוף שמנסים להעמיס על רבי יהודה עייאש זיע"א

למען אחי ורעי! הנה מצינו שישנם מבעלי הדעות המשובשות שניסו להתלות באילני רברבי והוא רבי יהודה ב"ר יצחק עייאש[1] זיע"א והמציאו כדרכם בדרך ללא הבנה במושגי יסוד של 'יד ישראל תקיפה', 'זמן הבית/זמן הזה' וכיו"ב, וכהרגלם עושים שגגות תלמוד שעולה זדון, ושותים הכסילים הבאים אחריהם מהמים הרעים, ויוצאים לתרבות אנשים חטאים אח"כ, כפי שהניסיון הוכיח.

ולכן ראוי להתחיל בביאור של רבי יהודה עייאש לגבי המושג 'יד ישראל תקיפה' ומשם תראה שאין בכלל יסוד לקושיתם של בעלי הדעות המשובשות, שרק נובעת מהקשיית עורפם.

ביאור לדברי קדשו של רבי יהודה עייאש זיעא, וזאת ליהודה

וזאת ליהודה, ליקוטים מענין השלום, אות ז', דף כא כ"א:

'ת״ח מרבים שלום בעולם וכו'... ועל הנחה זו דרש הכתובים הנאמרים ואמר "וכל בניך לימודי ה'" ר"ל שיהיו מלמודים ע"פ דרכי ה' לעשות רצונו ויהא שלום רב וע"י מה יהא על יד בניך דאל תקרי 'בניך' אלא 'בוניך' אלו הבנאים העוסקים בבנינו של עולם שהם הת"ח הגומרים להרבות שלום ושיהיו כל ישראל לימודי ה׳ ללכת בדרך ישרים ופסוק זה דיבר דרך כלל.

ואח"כ באו הכתובים שאחריו לפרש בדרך פרט והוחל בשלום העליון שהוא שלום שהוא שבין אדם למקום ואמר שמהות השלום שיתהווה מהשלמת רצון ה׳ הוא שיהיה "שלום בחילך שלוה בארמונותיך" ור"ל על דרך הא דאיתא בפרקא קמא דר״ה קרי להו 'צום' וקרי להו 'ששון' בזמן דיש שלום ואין גזירה 'ששון' ופירש"י ז"ל 'יש שלום - שאין יד האומות תקיפה על ישראל'[2], ומרן בית יוסף ריש הלכות תשעה באב כתב דהרמב"ן ז״ל פירש שיש שלום ר״ל בזמן שבית המקדש קיים[3] וכן דעת הטור[4] יע"ש.

ולזה בא הכתוב לבשר שיתקיימו שתי הדיעות, והשני שתהא "שלוה בארמנותיך" דארמון על משפטו ישב דהיינו שיבנה בהמ"ק במהרה בימינו, ובא הכתוב שלאחריו ופירש במה יזכו לזה ואמר "למען אחי ורעי" שאתם אחים ורעים לי שעושים רצוני, לכך "אדברה נא שלום בך" שיהא השלום בך בתוכך ממש ע"ד מה שדרשו רז"ל "ושכנתי בתוכם" 'בתוכו' לא נאמר אלא 'בתוכם' שתהיה שכינה שרויה בתוכם ממש, ולא זו בלבד אלא למען בית ה׳ שהוא אלקינו שייחד שמו עלינו לכך אבקשה טוב לך שיתרבה השפע והזכות בעולם.

שוב חזר בשלשה כתובים השניים לבאר אופן השלום השני שבין אדם לחבירו ואמר "וראה בנים לבניך" וגם "ראה שלום על ישראל" שיהיו כולם בשלום זה עם זה ולא ילמדו עוד מלחמה. ואופן קיום השלום של מין זה הוא אם יהיה "שלום רב לאוהבי תורתיך" שיהיה שלום בין הלומדים עצמם ע"ד מאי דכתיבנא לעיל בצלותים דרב חסדא דהוה מצלי שתשים שלום בפמלייא של מטה דר׳׳ל בין חבורת החכמים ואז מהם יראו ההמוניים וכן יעשו "ואין למו מכשול" שיתגלגל חובה על ידם, וגם אם "ה' עוז לעמו יתן" דהיינו שידרוש ברבים על ראש העדה בכל שעה ויורה להם מעשי ה'. ואת החוקים ואת התורות אז ה' יברך את עמו בשלום שידעו חמור האיסור ושכר המצות וידקדקו על עצמם לעשות את על דברי התורה, דשמיעה מביאה לידי עשייה.

השלישי ישימנו מאנשי עבודתו אנו ובנינו עד עולם ודוק'.

ולאחר שראינו דרוש נפלא זה שמבאר כדקא יאות שהמציאות של יד ישראל תקיפה על אומות העולם זה רק בזמן הבית, כעת ניתן לבאר כדקא יאות את דב"ק שכתב בביאורו על מצות עשה ד' דהרמב"ן, וזאת ליהודה, חלק ב', הגהות על ספר המצות להרמב"ם ז"ל בשכחת מ"ע, דף מה ע"א:

'מצוה ד' מהשכחה - מגילת אסתר נ"ל כי מה שלא מנאה הרב וכו' אבל לאחר שגלו מעל אדמתם אין מצוה זו נוהגת לדורות עד עת בא המשיח ע"כ נ"ב אחר המחילה גם הרמב"ן ז"ל מודה דבזמן הזה אין אנו מצווין לילחם באומות ולהוציאם  מן הארץ כיון שידם תקיפה עלינו, ולא אמר הרמב"ן אלא בזמן שידינו תקיפה דאז בכל זמן וזמן החיוב מוטל עלינו לילחם עמהם או בחזקה או דרך שלום ע"י ממון אם אפשר.

ואשים כאן סימן שעד כה דיבר רק מעניין כיבוש הארץ וביאר שהרמב"ן גם מסכים עם בעל המגילת אסתר, שכיבוש הארץ הוא רק בזמן הבית ולא בזה"ז, כי רק בזמן הבית ידינו תקיפה דהיינו שזה בזמן הבית, כפי שביאר לעיל וכן הבית יוסף ביאר הנ"ל בשם הרמב"ן שידינו תקיפה זה רק בזמן הבית, וק"ל.

וכעת הוא עובר לבאר עניין בפני עצמו שנקרא 'מצות ישוב אר"י' שהיא בפני עצמה ולא קשורה ל'כיבוש אר"י', וכך הוא עושה את החילוק הנ"ל בתחילת הפיס' הבאה, וזל"ק:

'אבל לענין ישיבת הארץ בודאי שאין חילוק בין זמן לזמן[5] וסברת הר׳ חיים כהן ז"ל שהביאו התוס' סוף כתובות כבר נדחה מכל האחרונים בדין כופין את האשה לעלות לארץ ישראל וכן לאיש[6] והלא תראה שגם לדעת רבינו שלא מנה מצוה זו בכלל המצות מ"מ הפליג לספר בשבח הארץ בפרק ה' מהל' מלכים יע"ש[7] והך דעולה מבבל לא"י עובר בעשה לא מטעם חיבת ארץ בבל אלא מפני הישיבות שהיו קבועים שם וקיי"ל דאסור לצאת מהארץ לחו"ל אלא ללמוד תורה ועיין בתשובות מהרי"ט ז"ל חלק י"ד סי' כ"ח'.

והנה לסיכום שעניין לקיחת שלטון לפני ביאת משיח ומקדש הרי בוודאי שאסור הדבר ואומר שאין חילוק בין בעל המגילת אסתר עם הרמב"ן בעניין הנ"ל.

וכעת רק נותרה השאלה לגבי 'מצות ישוב הארץ' האם לפי רבי יהודה עייאש זיע"א, הוא יתיר לחיות תחת שלטון של מינים ואפיקורוסים, שזוהי עבירה חמורה יותר מע"ז, דהרי:

'מפני חטאינו גלינו מארצנו'.

ועוד יותר האם 'ישוב ארץ ישראל' יחול גם על פורקי עול תו"מ, דהרי מתנת הארץ תלוי' אך ורק בקיום תו"מ, כדכתיב בתהלים, פרק ק"ה פס' מ"ד-מ"ה:

"וַיִּתֵּן לָהֶם אַרְצוֹת גּוֹיִם וַעֲמַל לְאֻמִּים יִירָשׁוּ. בַּעֲבוּר יִשְׁמְרוּ חֻקָּיו וְתוֹרֹתָיו יִנְצֹרוּ הַלְלוּ יָהּ".

רד"ק זיע"א, שם:

'ויתן להם - כשהוציאם, לא עשה עמהם זו הטובה לבד, שהוציאם מעבדות, אבל נתן להם ארצות גוים.

'בעבור ישמרו חקיו - על תנאי שישמרו חקיו ותורותיו נתן להם את הארץ , כמו שכתוב בתורה "כי אביאנו אל האדמה אשר נשבעתי לאבותיו" וגו' (דב' לא , כ); שאם לא ישמרו חקיו, "והיה לאכול" (שם , יז) ויגלו מן הארץ.

הללו-יה - אמר המשורר כנגד ישראל שהיו בדורו ובניהם הבאים אחריהם , שיהללו האל על הטובות שעשה עם אבותיהם'.

אזי שתכלית נתינת הארץ היא רק בשביל קיום תורה ומצות, וכפי שמבואר ברד"ק שאם לא ישמרו תורה ומצות אז יגלו ממנה, ועוד איתא בדב"ק של רבי אלעזר אזכרי זיע"א, ספר חרדים, פרק נט-מצות ישוב ארץ ישראל:

...'אבל הבאים לא"י ואין שמים על לב כי הם בהיכל המלך ומורדים ופושעים ומרבים במשתאות של סעודת מריעות ומרזחים, עליהם הכתוב אומר (ירמיה ב, ז) "ותבאו ותטמאו את ארצי ונחלתי שמתם לתועבה", וכתיב (ישעיה א, יב) "כי תבואו לראות פני מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי". ולא יעלה על לבם שאחרי מותם ישארו בא"י, אלא במותם יגרשום חוצה ככלבים. וזה לשון פרקי רבי אליעזר פרק ל"ד, וכל הרשעים בא"י נפשותם נשלכות לחוצה לארץ שנאמר (שמו"א כה, ט) "ואת נפשך אויביך יקלענה בתוך כף הקלע". ולעתיד לבא הקדוש ברוך הוא אוחז בכנפות הארץ ומנער אותה מכל טומאה ומשליכן לחוצה לארץ, שנאמר (איוב לח, יג) "לאחוז בכנפות הארץ וינערו רשעים ממנה".

וכתב הרמב"ן (בפרשת אחרי מות) שהזכיר הכתוב בעריות ותטמא הארץ ואפקוד עונה, אע"פ שהעריות חובת הגוף ואינן תלויות בארץ, מכל מקום עיקר כל המצות ליושבים בארץ ה'. וכן שנו בסיפרא ולא תקיא הארץ אתכם, ארץ ישראל אינה כשאר ארצות, אינה מקיימת עוברי עבירה. והנה הכותיים לא היו ענושים בארצם, ובבואם בארץ ה' ועשו שם כמעשיהם הראשונים שלח בהם האריות הממיתים אותם. לכן כל אדם יחרד בבואו אל ארץ ישראל להיות ירא שמים כפל כפלים ממה שהוא בחוצה לארץ, וידע כי בבית המלך הוא יושב'.

וכל מי שחושב לעצמו שבהתחברות לרשעים מקיים 'מצות ישוב אר"י' לא רק שהוא טועה, אלא הוא בדיוק עושה ההפך, הוא גורם לעצמו רעות וכן בסופו של דבר יענש, כי הוא בבחינת מכיר את בוראו ומורד בו.

אזי אין ספק שגם אם נשאל את רבי יהודה עייאש זיע"א האם הוא מתיר לפורקי עול תורה ומצות להתיישב בארץ הרי בוודאי לא יסכים לדעה הנפסדה הזאת.

וזאת יהודה לרבי יהודה עייאש זיע"א

---

הערות שולים

[1] רבי יהודה ב"ר יצחק עייאש זיע"א, נולד ביום א' בתשרי ה'תס"ה, בכפר אלמדייה שבאלג'יריה. לאחר שנולד עברו הוריו לגור באלג'יר, שם למד אצל רבי רפאל ידידיה שלמה צרור זיע"א, ואף הוסמך על ידו להוראה, ומונה לרב ודרשן. בשנת ה'תפ"ח מונה לרב העיר. כמו"כ שימש כראש ישיבה בעיר. בשלב מסוים רצה לעזוב את תפקידו הרבני לאחר שהתרשם שהדור החדש כבר לא מציית לתקנות בית הדין. והביע נכונות לעלות לארה"ק. בני הקהילה הפצירו בו שלא יעזוב, והוא נעתר להם, כשהוא מנמק את סיבת הישארותו משום שבאותו הזמן היו מלחמות ויש סכנה מיוחדת בדרכים. רבי יהונתן אייבשיץ מפראג זיע"א, בהסכמה לספרו 'וזאת ליהודה' כתב עליו: 'הרב הגאון פאר הדור... נודע בישראל גדול הוא וגדולים מעשיו'. המהרי"ט אלגאזי זיע"א, בהסכמה לספר זה כתב: 'הרב המובהק חסידא קדישא, מעין דוגמא של מעלה, רב דומה למלאך'. מאוחר יותר באלול ה'תקט"ז, יצא מעירו ביחד עם בנו כדי להגיע ממנה לארה"ק, אחרי שראה בחלומו 'איש של צורה' אשר יעץ לו ״תעלה אל ארץ חפץ וקבעת ‏[שם]‏ ישיבתך״. בדרך הגיע לליבורנו שם הדפיס בנו את ספרו - "מטה יהודה". בשנת ה'תקי"ב הגיע עם קבוצה מתלמידיו לירושלים, ובשנת ה'תקי"ז עמד בראשות ישיבת כנסת ישראל. נפטר באותו יום שנולד, א' בתשרי ה'תקכ"א, ומנו"כ בהר הזיתים.

[2] מסכת ראש השנה, דף יח ע"ב:

'גמרא וליפקו נמי אתמוז וטבת דאמר רב חנא בר ביזנא אמר רבי שמעון חסידא מאי דכתיב כה אמר ה' צבאות צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה קרי להו צום וקרי להו ששון ושמחה בזמן שיש שלום יהיו לששון ולשמחה אין שלום צום'.

פירש"י, שם:

'דאמר רב חמא בר ביזנא כו' - דכולהו ימי תענית נינהו בזמן הזה שאין בית המקדש קיים, ומתניתין בזמן הזה קא מיירי, מדקתני וכשהמקדש קיים כו'.

שיש שלום - שאין יד הגויים תקיפה על ישראל' (כי בית המקדש קיים).

[3] מרן יוסף קארו זיע"א, בית יוסף על או"ח, סימן תקנ:

'והרמב"ן (תורת האדם מהדו' שעוועל עמ' רמג) פירש יש שלום שבית המקדש קיים וכך הם דברי רבינו'.

[4] רבינו יעקב בעל הטורים, טור אורח חיים, סימן תקנ:

'ופירוש דליכא שלום שהבית חרב'.

[5] השלמה בסוגרים לצורך הבנת העניין: 'שאין חילוק בין זמן [הבית] לזמן [הזה]'...

[6] בכאן אציין שאין הדבר נכון, דהרי הובא אצל הראשונים כגון פסקי תוספות, וכן בעל המגילת אסתר. ועוד אצל האחרונים כגון בעל הטורי זהב על השו"ע, אה"ע סי' ע"ה; האדמו"ר מקאמרנא, הרבי הרש"ב ועוד ועוד.

[7] ואפילו הכי בסוף הפרק פסק:

'לעולם ידור אדם בארץ ישראל אפילו בעיר שרובה עכו"ם ואל ידור בחוצה לארץ ואפילו בעיר שרובה ישראל שכל היוצא לחוצה לארץ כאילו עובד ע"ז שנאמר "כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד אלהים אחרים" ובפורעניות הוא אומר ואל אדמת ישראל לא יבאו כשם שאסור לצאת מהארץ לחוצה לארץ כך אסור לצאת מבבל לשאר הארצות שנאמר בבלה יובאו ושמה יהיו'.

וכן ביאר שם רבי יוסף קארו זיע"א, כסף משנה, שם:

'כשם שאסור וכו'. שם (דף קי"א) אמר רב יהודה אמר שמואל כשם שאסור לצאת מא"י לבבל כך אסור לצאת מבבל לשאר ארצות ולעיל מהא (דף ק"י ע"ב) אמרינן דאמר רב יהודה כל העולה מבבל לא"י עובר בעשה שנאמר בבלה יובאו ושמה יהיו עד יום פקדי אותם ורבינו כתב המימרא דאסור לצאת מבבל לשאר ארצות ואף א"י בכלל ומשמע התם בגמרא דאמוראי בתראי נמי הכי ס"ל'.