לכבוד יומא דהילולת רבי אלחנן בונם וסרמן הי״ד זיע״א

למען אחי ורעי! לכבוד יומא דהילולת רבי אלחנן בונם וסרמן הי״ד זיע״א (ו' בשבט ה'תרל"ה– י"א בתמוז ה'תש"א).

רבי אלחנן בונם וסרמן הי״ד זיע״א

אביא את מאמרו הנפלא ומאיר עינים 'אומר אני מעשי למלך', במאמר זה כתב ר' אלחנן ז"ל דברים כדרבונות אודות הכופרים שנעשו מנהיגי הדור ולוחמים נגד התורה ביד רמה, ומבאר כי אין שום הבדל בין הציונים להיעווסעקעס (הם הקאמוניסטען ברוסלאנד מזרע היהודים) – אשר עליהם העיד החפץ חיים זצ"ל שהם מזרע עמלק – ועל שניהם נשבע הקב"ה שאין שמו שלם ואין כסאו שלם עד שימחו מן העולם. וכתב שאסור לחלוק להם כבוד כי הוא עון שמכלה מנפש ועד בשר, וכמ"ש רבינו יונה ז"ל בשערי תשובה. שוב מבאר איך צריכין להבחין בין מעשי ה' למעשי השטן. עוד כתב דעיקר תפקיד אגודת היראים צריך להיות בהפצת תורה ולא לעסוק בענינים גשמיים וכדומה אף לטובת הדור, כי רק ע"י תורה מחלישים כחו של עמלק. וכתב שאין אנו מסוגלים לנהל מערכה או מלחמה נגד הכופרים והחפשיים בענינים גשמיים כמו פאליטיקע, עקאנאמיש, סאציאלע הילף וכדומה – אפילו לו יהא שמצליחים היראים – משום "שהנצחונות הגשמיים עולים במחיר יקר מאד, בהפסד הרוחניות, והכוחות שמבזבזים לנהל מלחמה בדברים גשמיים אילו נשתמשנו בהן לרוחניות היו התוצאות יותר נכבדות ונעלות", גם כתב שיש להשטן בין שלוחיו "רבנים" החותמים קול קורא לחזק הציונים.

המאמר נדפס כמה פעמים בקונטרס בפני עצמו, וגם נדפס בסוף ס' קובץ הערות על מס' יבמות (נדפס בווילנא שנת תרצ"ו).

א. נצטוינו גבי ז' אומות 'לא תחיה כל נשמה' (דברים כ, טז), וגבי עמלק 'תמחה את זכר עמלק' (דברים כה, יט), ולא כתיב את עמלק, אלא את זכר עמלק. ופירש"י שלא יהא שם עמלק נזכר אפילו על הבהמה. והוא מפורש בכתוב גבי שאול שנצטוה להחרים גם הבהמות (שמואל-א טו, ג), משא"כ בז' אומות, שאין חובה להרוג את בהמותיהם. עוד, גבי עמלק נשבע הקב"ה, שאין שמו שלם ואין כסאו שלם עד שימחה עמלק מן העולם (רש"י סו"פ בשלח, מדרש תנחומא סוף תצא), ולא מצינו בתורה חרון אף כזה על שום אומה ולשון, זולת עמלק. וצריך להבין פשוטי הדברים בזה.

ב. והנה במלחמת עמלק עם ישראל צריך להבין מה היה חפצו ומטרתו של עמלק במלחמה זו, בשעה שישראל הלכו לדרכם ולא עלה בדעתם להתגרות בו וא"כ לא היה לו צורך להגין על עצמו. וגם אין לומר שהיתה כונתו להרחיב את גבולו בכיבוש ארצות, שהרי במדבר היו. וגם לא היו מתעכבים, אלא הולכים תמיד ממסע למסע ולכאורה היא חידה סתומה. אבל פתרון החידה הזאת מפורש בכתוב (שמות יז, טז): 'מלחמה לה' בעמלק', היינו שעמלק הלך ללחום נגד הקב"ה ואילו היה יכול לעשות סולמות לעלות לרקיע היה עושה כן, אבל כאשר זה לא היה בכחו, ערך מלחמה נגד ישראל, שהם עבדי ה' והיו הולכים לקבל עול מלכות שמים. וא"כ כל חפצו היה לא להנאתו אלא להכעיס נגד הקב"ה ולבזות כבוד שמים בכל יכלתו. "נוטל מילות וזורקן כלפי מעלה" (מדרש איכה רבתי ג, מג). אמנם בז' אומות, אף שעשו כל התועבות, אבל כונתן היתה להנאת עצמן ולא להכעיס.

ג. והנה רז"ל מסרו לנו מפתח לכל סיפורי התורה "מעשה אבות סימן לבנים" (עי' רמב"ן ריש פ' וישלח), וא"כ גם מעשה עמלק סימן לזרעו ונמצינו למדין מזה, כי העושים להכעיס הן מזרע עמלק. ושמעתי מהקדוש בעל ח"ח ז"ל אודות היעווסעקעס בזה"ל: "ביי מיר איז ברור אז זיי זיינען פון זרע עמלק", וז"ל הגר"א באבן שלמה, פרק חבלי משיח: הערב רב דבוקים מאד בישראל וישראל לומדין ממעשיהן כמ"ש 'ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם' (תהלים קו, לה). והם העשירים עליזי גאוה וכו', ואי אפשר להפריד הע"ר רק ע"י קושי הגלות. חמשה מיני ע"ר יש בישראל וכו', ובעלי מחלוקת הם גרועים מכולם והם נקראים עמלקים ואין בן דוד בא עד שימחו מן העולם וכו'. עמלקים הם ראשי ישראל בגלות ועליהם נאמר (איכה א, ה) 'היו צריה לראש', וכל עזי פנים ורשעים שבדור הם מגלגול נשמתן של ע"ר ובני קין וכו'. וזה מרומז במ"ש (בראשית לג, ב): 'וישם את השפחות וילדיהן ראשונה', הם הע"ר שהם ראשי העם, 'ואת לאה וילדיה אחרונים', הם העמי הארצים הטובים שהם כפופין תחת הע"ר, ואת רחל ואת יוסף אחרונים, אלו ת"ח שהם שפלין מכל וכו'. והע"ר הם גרועים מעכו"ם, שישראל נמשכין אחריהם, שרואין שהשעה משחקת להם, וזהו סיבת אריכת הגלות עיי"ש. ומה שהביא הגר"א מהכתובים הנ"ל מפני שהפרשה ההיא ששב יעקב מגלותו לבית אביו ועדיין היה בדרכו, היא פרשת עיקבתא דמשיחא. ופרשה הקודמת לה היא פרשת הגלות, כמ"ש הרמב"ן שם.

ד. וז"ל רעיא מהימנא פרשת נשא (דף קכה דפוס ווילנא): א"ל רע"מ באומאה (בשבועה) עלך בשמא דידו"ד לא תאחר בכל יכולתך (פי': לקרב את הקץ), דהא אנא בצערא סגי וכו' ואני חשיב בעינייהו בין ערב רב רשיעיא, ככלב מת דסרח בינייהו דחכמת סופרים תסרח בינייהו, בכל קרתא וקרתא ובכל אתר דישראל מפוזרין בינייהו בין מלכוון, ואתהדרו אינון ערב רב רעיין על ישראל עאנא דקוב"ה (-וחזרו ונעשו הע"ר מנהיגים על ישראל) וכו' ולית לון יכולת למעבד טיבו עם ת"ח. ואנשי חיל ויראי חטא מסובבים מעיר לעיר ולא יחוננו ומחרימין ע"ר בינייהו ולא יהבין לון באתרין סגיאין אלא דבר קצוב דלא יהא תקומה לנפילו דלהון ואפילו חיי שעה (-והע"ר גוזרין שלא יתנו צדקה להת"ח אלא וכו'). וכל חכמים ואנשי חיל ויראי חטא בצערא בדוחקא ביגונא חשיבין ככלבים. (איכה ד, ב) 'בנים המסולאים בפז איכה נחשבו לנבלי חרש בראש כל חוצות', דלא אשכחו אכסניא בינייהו. ואינון ערב רב אינון עתירין בשלוה בחדווא בלא צערא בלא יגונא כלל, גזלנין מארי שוחד דאינון דיינין רישי עמא, (בראשית ו, יג) 'כי מלאה הארץ חמס מפניהם' עלייהו איתמר (איכה א, ה) 'היו צריה לראש'. באומאה עלך זמנא תניינא בחי ה' צבאות אלקי ישראל יושב הכרובים, דכל אלין מלין לא יפלון מפומך בכל יכלתך, למללא בהון קמי קב"ה ולאחזאה דוחקא דלהון (-הננו משביעך לצעוק ולהתפלל להקב"ה לראות דחקות בנ"י בגלות), ע"כ עיי"ש.

ה. כל המתבונן היטב להנעשה אצלנו כעת, ימצא בדברים הנ"ל תמונה נוראה של דורנו, איך כל הדברים האלו מתקיימים במלואם לעיני כל ישראל בימינו שהם עיקבתא דמשיחא, אשר הכופרים הם מנהיגי הדור ואינם מניחים לת"ח להרים ראש זולתי למחניפיהם ומלחכי פינכא שלהם, ולוחמים עם התורה מלחמה גלויה ביד רמה. ולו היה אצלם שפה אחת ודברים אחדים, אז לא היה לנו תקומה מפניהם, אבל חסדי ה' כי לא תמנו, שהטיל ערבוביא ביניהם, שילחמו גם אלו כנגד אלו. ובכל זאת, להלחם נגד התורה, מואב ומדין עושים שלום ביניהם. והנה כתוב (שמות יז, טז) 'מלחמה לה' בעמלק מדור דור', והעידה תורה בזה כי המלחמה הזאת קיימת בכל הדורות עד בוא המשיח, אלא שבדורות הקודמין עת שלטון התורה בישראל, נהלו המלחמה זרע עמלק מאוה"ע, אבל מעת שפרקנו עול התורה ממנו, שרצו זרע עמלק בתוכנו ונתרבו בינינו המומרים להכעיס, כמו היעווסעקעס הנמצאים לא לבד במדינה האדומה, כי אם בכל תפוצות ישראל, מקצה הארץ ועד קצה הארץ וגם באה"ק, אשר המתיוונים שמה הן אותן היעווסעקעס בעצמן ואין שום הבדל ביניהם, רק שאלו כותבים בזארגון יידיש, ואלו כותבים ומפטפטים בזרגון עברי – ניי העברעאיש – אבל על הללו והללו נשבע הקב"ה שאין שמו שלם ואין כסאו שלם עד שימחו מן העולם. וכ"כ גדלה עניות הדעת בימינו, שחלק גדול מעמנו תומכים אותם בכספם לגדלם ולהחזיקם ולא ידעו ולא יבינו דבר ה' 'בפרוח רשעים כמו עשב, ויציצו כל פועלי און, להשמדם עדי עד' (תהלים צב, ח), ואז אוי למחזיקיהם ולמחניפיהם. וכן באה"ק הדבר ברור כשמש שתקיא הארץ אותם, כי היא פלטרין של מלך ואינה מקיימת עוברי עבירה ומכ"ש עוברים להכעיס (אינני בא בזה לא לקלל ולא לברך, אלא כיון שהדברים כתובים בתורה על כרחנו יתקיימו).

ו. ואין לטעות בדברים אלו לאמר, כי כל הנגררים אחריהם מזרע עמלק הן. חלילה לאמר כן, כי הדברים אמורים כאן רק על ראשיהן ומנהיגיהם, מוריהם ומדריכים, כתבניהם ודרשניהם, אלו הם מזרע עמלק, העומדים בראש צבאותיהם להלחם נגד הקב"ה, אבל כל ההמון הנספח עליהם מזרע ישראל, הולכים אחריהם כבהמה בבקעה. כמ"ש הגר"א (דלעיל), שעל זה נאמר (תהלים קו, לה) 'ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם'.

ז. מה עלינו לעשות למצב נורא כזה אשר לא היה אצלנו מיום היות ישראל לגוי? האם עלינו להתיאש ולישב בחיבוק ידים, עד אשר ירחמו מן השמים? חלילה להעלות כן על הדעת! ובשם הגאון בעל נפש החיים ז"ל אומרים על סיום המשנה בסוף סוטה (מט:) "ואנו אין לנו להשען אלא על אבינו שבשמים", אשר המשנה שם מודיעה אותנו את הקללות אשר תחולנה בעיקבתא דמשיחא. ואמר הגאון כי הדברים האחרונים שבמשנה זו גם הן קללה, והיא יותר נוראה מכל הקללות שלפניה, כי יראי ה' שיהיו בימים ההם יתיאשו וירפו ידיהם מללחום מלחמת ה', והיא טעות גדולה, והמקרא צווח (תהלים סח, לה) 'תנו עוז לאלקים', אבל עלינו לחפש ולמצוא בתורה דרכי המלחמה הזאת ואופניה.

ח. והנה כלל גדול נמסר לנו 'אם לא תדעי לך היפה בנשים צאי לך בעקבי הצאן' (שיר השירים א, ח), בדרך שדרכו בה אבותינו מעולם, רש"י. וא"כ עלינו להתבונן מה עשו אבותינו בשעת גזירת השמד. ומצינו שני יו"ט שנקבעו לדורות לזכר הנסים, שניצלנו מגזירות המן ואנטיוכס. ויש הפרש בין שני יו"ט אלו, שיום הפורים נקבע ליום משתה ושמחה וימי חנוכה אינם ימי משתה ושמחה, רק להודות ולהלל. וטעם ההבדל הזה פירש בלבוש (או"ח סי' תרע), מפני שגזירת המן היתה על הגופים להשמיד להרוג ולאבד ולא נזכר כלל שהיו יכולים להנצל ע"י עזיבת דת, אבל גזירות אנטיוכס היתה רק על הנפשות, כתבו לכם על קרן השור שאין לכם חלק באלקי ישראל (ויק"ר פי"ג ה, מדרש תנחומא תזריע יא). ועתה נחזי אנן מה עשו אבותינו אז, באיזו אמצעים אחזו כדי להנצל משתי הגזירות. ומצינו בגזירת המן (אסתר ד, טז) 'לך כנוס את כל היהודים וגו' וצומו עלי', ועוד כתיב לקמן (אסתר ח, ג) 'ותוסף אסתר ותדבר לפני המלך ותפול לפני רגליו ותבך ותתחנן לו', אבל לא עלתה על דעתם להלחם בזרוע נגד המן. ואין לאמר הטעם, מפני שידעו שאין כח בהם לעמוד נגד האויב זה אינו כלום, שהרי היו בהן נביאים ואילו ידעו כי הוא רצון ה' להלחם נגד המן ודאי היו מוסרים עצמם להריגה. והרי גם החשמונאים היו מעטים נגד רבים וחלשים נגד גבורים ובכ"ז לא נמנעו מלהלחם, אלא ברור, כי בימי המן ידעו כי לא זו הדרך להלחם בזרוע ואחזו רק באומנות אבותיהן לצעוק אל ה'. אמנם בגזירת אנטיוכס, אף כי בודאי ג"כ התענו והתפללו לה'. בכ"ז לא הסתפקו בזה, אלא חרפו נפשם למות במלחמה ממש. וצריך להבין טעם ההבדל הזה.

ט. יש להבין ולידע, כי אף ש'בכל הארץ משפטיו' (תהלים קה, ז) ו'אין עוד מלבדו' כתיב (דברים ד, לה), אבל בשעה שמדת הדין מתגברת מאד לפעמים ניתנה רשות לשטן ללחום נגד הקב"ה כביכול. (עיין בסוף מסלת ישרים דבריו בהקדמה לקל"ח פתחי חכמה, בענין גזירות ת"ח, וברמב"ם רפ"ט מהל' תשובה). ונמצא שישנם שתי מיני הנהגות: א) מעשי ה', ב) מעשה שטן. וכן הגזירות על ישראל הן בשני האופנים, ובכל גזירה צריך להבחין מאיזה אופן היא. וסימני הבחינה בזה, שאם הגזירה היא על הגופות כבימי המן, זוהי מעשה ה', ותכליתה היא להחזירנו למוטב, וגדולה הסרת הטבעת (מגילה יד.), ובאופן זה אין מקום למלחמה והיא לא תצלח. אבל אם הגזירה היא על הנפשות ותכליתה היא להעביר ישראל על דתם ולא להחזירם למוטב, אין זה מעשה ה' כי אם מעשה שטן. וכדי להחליש כח השטן דרוש שישראל ימסרו עצמן להריגה, במלחמה ממש. ודוגמא לזה אנו רואין בימינו גזירות על ישראל בשתי מדינות שונות. כי גזירות האדומים הן מעשה שטן, לרחק ישראל מאביהן שבשמים, ובמדינה האחרת היא להיפוך לקרב בזרוע את הרחוקים. ושמעתי מפה קדוש בעל ח"ח ז"ל בזה"ל: "יודען האבען פארזעהן, בשעת עס האבען זיך אנגעהויבען די גזירות פון די יעווסעקעס האבען יודען געדארפט ארויסגעהן געגען זיי אויף מלחמה במסירות נפש. אמת עס וואלטען טאקע אסאך יודען נהרג געווארען, אבער דער כח פון שטן וואלט געווארען אפגעשוואכט. בשעת עס האט זיך אבער ניט געפונען ווער עס זאל זיך מוסר נפש זיין אין מלחמה, זיינען די יעווסעקעס געווארען שטארקער". ע' בספר תולדות ראש הישיבה בראדין הגה"צ ר' משה לאנדינסקי זצ"ל "בשבילי ראדין", שהחפץ חיים זצ"ל אמר לו שמחפש עוד עשרים בעלי מסינ"פ שילכו עמו להילחם עם היעוועסעקעס, ואמר זאת בכל התקיפות, א"ל ר' משה "ר' ישראל מאיר, האם אתה חושב שתוכל, הלא כשתגיעו על פתח רוסיא יהרגו אותך", והח"ח הקפיד עליו וא"ל "די האלטס מיר פאר אזא נער שאיננו יודע מה שאני מדבר אבל רק עי"ז תתבטל הגזירה". ולפי"ז בימינו אשר זרע עמלק מתגברים מאד אצלנו והדבר ברור כי הוא מעשה שטן, העצה האמיתית היא להלחם נגדם בזרוע ממש, במסירת נפש להריגה. אבל כמדומה כי לפי המצב כעת קשה לקיים העצה הזאת בפועל, כי כל מלחמה דורשת שרי צבא לעמוד בראש העם להורותם איך להתנהג, ואנחנו יתומים נותרנו כי אנשי אמנה אבדו, ופסו עומדי בפרץ במסירת נפש. אבל אם אין בנו כח להלחם נגד עמלק ושותפיו באופן ישר (דירעקט), אפשר ואפשר לנו לנהל את המלחמה באופן אי ישר (אינדירעקט), וגם בזה אנו צריכין להקשיב לעצת התורה באיזה אופן ללחום.

י. ידוע שבמלחמה כל צד צריך לידע איה נמצא מקור כחו של הצד שכנגדו, אולי יוכל להחלישו שם. וגם אנחנו צריכין לידע במה כוחו של עמלק גדול ובאיזה אופן אפשר להחלישו. וד"ז גילתה לנו תורה בהכתוב (שמות יז, ח): 'וילחם עם ישראל ברפידים', ופירשו רז"ל שנרמז לנו בזה מפני מה היה כח בעמלק להלחם עם ישראל, שרפו ידיהם מדברי תורה (סנהדרין קו. וברש"י). ולמדנו מזה כי סיבת כחו ועיזוזו של עמלק הוא ברפיוננו בלימוד התורה. וא"כ כל מה שמתגבר אצלנו הרפיון בד"ת מתגבר כחו של עמלק. ולהיפוך, אם נתחזק בלימוד התורה יחלש כחו של עמלק. וא"כ עלינו להתאמץ בכל עוז להפיץ לימוד התורה, ללמוד לעצמו ולגדל בניו לת"ת ולהחזיק בידי אחרים הלומדים, וזהו חיצי מות לעמלק. ואף שהדבר הזה אינו מורגש לעיני בשר, אבל הלא אין לנו חושים להשיג בם דברים רוחנים ומדעת עצמנו לא נדע בזה מאומה, זולתי המקובל בידנו מרז"ל בתורה שבע"פ. וכל אדם מישראל הלומד תורה או מחזיקה מחליש במדה ידועה כחו של עמלק ויש לו איזה חלק במצות מחיית עמלק. ואין אלו דברי דרוש, כי צריכין אנו להאמין בפירושי רז"ל להמקראות, שהן דברים כהווייתן ממש. וכבר כתב הרמב"ן בפירוש חומש, כי כן דרך הכתובים לפרש ולרמוז.

יא. ומעתה הדרך כבושה וגלויה לפנינו והכלי זיין בידינו וברשותינו להפיץ דעת תורה ויראת ה' בכל יכלתנו, אבל צבת בצבת עשויה (אבות פ"ה, מ"ו), מי ילך לפנינו בדור יתום כזה אשר נותרנו ערומים? והעצה לזה היא התאגדות היראים לחטיבה אחת, למטרה זאת לבדה. כמאמר הרמב"ם "מימי לא נצחני אלא בעל מלאכה אחת", מובא בשו"ת תשב"ץ ח"א סימן עב שלא לעסוק בדברים הרבה, אלא בעבודה אחת, ואין עושין מצות חבילות חבילות (ברכות מט.). ושנינו במשנתנו (סנהדרין עא:), פיזור לצדיקים רע להם ורע לעולם, כינוס לצדיקים טוב להם וטוב לעולם. כי כל יחיד ויחיד בפני עצמו מה כחו, ודיו להפקיע את עצמו. והיתרון לרבים על היחיד בדרך הטבע ובדרך סגולה. בדרך הטבע, גמירי דטונא דמדלי איניש על כתפיה אינו אלא שליש ממשאו שמסייעין אותו להרים (סוטה לד.). ובדרך סגולה, כי זכות הרבים מסייעתם להשיג סיעתא דשמיא, ואינו דומה מועטין העושין את המצוה למרובין העושין את המצוה (תו"כ ורש"י בחקותי כו, ח). ועי"ז שם שמים מתקדש ככתוב (דברים לג, ה) 'ויהי בישורון וגו' [יחד שבטי ישראל]', ובאופן זה יש לצפות שירחם ה' על עמו, לכלות פשע ולהתם חטאת מקרבנו, ובזמן שהקול קול יעקב אין ידי עשו שולטות בו (בראשית רבה פס"ה, טז).

יב. אפשר שימצאו אנשים שיתקשו בקצת דברים הנאמרין בזה, הלא מסור בידינו כי פושעי ישראל מלאים מצות כרימון (חגיגה כז.) וישראל אעפ"י שחטא ישראל הוא (סנהדרין מד.), אבל השואל כן הוא שואל שלא מדעת, כי המאמרים הנ"ל ודומיהן הכל איירי במאמינים בעיקרי הדת, אלא שהם רשעים ובעלי עבירות להנאת עצמן, אבל בכופרים אי אפשר לאמר עליהן שהן מלאים מצות כרימון ומכ"ש בעוברים להכעיס. וז"ל הרמב"ם בפירוש המשניות פ' חלק (בהקדמה, אחר שמנה י"ג היסודות): וכאשר יאמין האדם ביסודי הדת הוא נכנס בכלל ישראל ומצוה לאהבו ולרחם עליו וכו' ואפילו עשה עבירות מחמת התאוה הוא נענש כפי חטאיו ויש לו חלק לעוה"ב והוא מפושעי ישראל, אבל כשנתקלקלה האמונה בעיקרי הדת יצא מן הכלל וכו' ומצוה לשונאו ולאבדו וע"ז נאמר (תהלים קלט, כא) 'משנאיך ה' אשנא' וגו' עיי"ש.

יג. מכל המבואר למעלה יוצא, כי עיקר העיקרים בעבודת התאגדות של יראים, צריכה להיות ההשתדלות להפיץ לימוד התורה בישראל. אבל מה אנחנו רואים, נתקיים בנו: כד רגיז רעיא על ענא עביד לנגדא סמותא (ב"ק נב.) [וברש"י כשרועה כועס על הצאן מסמא את עיני התיש מנהיגם], כי עושים אצלנו את העיקר לטפל ואת הטפל לעיקר. היינו שמתעסקין במכשירי מכשירין של מצוה ולגוף המצוה אינם באים. כמו המשל שהובא בהקדמה לס' חיי אדם, לאחד שהיה נצרך לבגד וכאשר לתפירת בגד דרושה מחט ע"כ התחיל להתלמד עשיית מחט וכל ימיו היה עסוק בזה עד שמת בלא בגד. וכן אנחנו עסוקים בטפלים שבטפלים ובין כך הננו נותרים ערומים בלא תורה. והיצה"ר מוליכנו שולל, כאותו הגנב הנתפש ומשתמט מידי תופשיו, וכאשר קוראים בקול תפשו את הגנב הוא מתערב בין המון הצועקים והוא מרים קולו וצועק ג"כ תפשו את הגנב. ככה היצה"ר משחק בנו ונותן עצותיו איך להלחם נגד היצה"ר בכל התחבולות שבעולם ובלבד שלא ילמדו תורה אשר היא גחלים על ראשו (עיין בפירוש הגר"א למשלי כה אם רעב שונאך ולהלן) ומרוב הטירדות באמצעים, שוכחים לגמרי את עיקר המטרה.

יד. והקדוש בעל ח"ח ז"ל היה מפרש דברי יעקב אע"ה (בראשית לב, ד) 'עם לבן גרתי' ולא למדתי ממעשיו הרעים (רש"י שם), כי הכוונה בזה שהתאונן על עצמו שלא הגיע במעשיו הטובים להנהגתו של לבן במעשיו הרעים, ויעקב אמר על עצמו שלא התאמץ כ"כ במע"ט כמו לבן במעשים רעים. וכן אנחנו צריכים להתבונן בהתנהגותם של תלמידי לבן כדי ללמוד איך להתנהג במע"ט.

ורואים אנחנו אצל כל הפרטייען, כי אף שהפרגרמות שלהן הם ע"ד גשמיות, אבל למעשה עיקר תשומת לבם לרוחניות להפיץ כפירה והפקרות, ככה גם אצלנו עיקר עבודתנו צריכה שתהא רוחניות, להפיץ דעת תורה ויראת ה'. והשמחים לנצחונות היראים בענינים גשמיים, יש לאמר להם כמו שאמר שר צבא ידוע אחרי נצחון אחד שהיה לו, ובנצחונו זה אבד מחצית העם אשר אתו, עוד נצחון אחד כזה ואבדתי. כי הנצחונות הגשמיים עולים במחיר יקר מאד, בהפסד הרוחניות. והכוחות שמבזבזים לנהל מלחמה בדברים גשמיים, אילו נשתמשנו בהן לרוחניות, היו התוצאות יותר נכבדות ונעלות. כי הגשמיות היא בידי שמים והרוחניות בידי אדם. ובגשמיות ההצלחה תלויה לפי ערך הבטחון בה', 'ברוך הגבר אשר יבטח בד'' (ירמיה יז, ז). ואילו ברוחניות כתוב (מיכה ז, ה), 'אל תבטחו באלוף', זה הקב"ה.

טו. ובעת האחרונה מתנהלת אגיטאציע בין החרדים להפיץ את "ארטדכסישע ליטרטור", והנה כבר כתב במסלת ישרים (פרק ה) כי אחרי שהקב"ה אשר ברא את האדם ואת היצה"ר מעיד, כי אין תרופה אחרת נגד היצה"ר זולתי התורה לבדה, בראתי יצה"ר בראתי לו תורה תבלין (קידושין ל:), אם יקום אדם ויאמר יש לי עצות אחרות לזה הוא תועה ומתעה. וא"כ "ארטדכסישע ליטרטור" ושיחות בטלות שלה, האם תוכל לשמש כתריס בפני פורענות של היצה"ר? וערביך ערבא צריך, כי הלא שערי הליטרטור הזאת פתוחים לרוחה גם לפני היצה"ר. והדעות שמפיצה הליטרטור הזאת אינן מתאימות כלל לדעת התורה. ואף שלא נחשדו לעשות כן בזדון ח"ו, אבל גורם לזה מיעוט ידיעת התורה אשר אצלנו כעת. ויש לומר להמפיצים האלו כמו שאמרו למלך הכוזרי (עיין ספר הכוזרי א, א) "מחשבותיך רצויות ומעשיך אינם רצוים".

טז. ועניות דעת תורה גרמה שנשתבשו הדעות מאד גם אצל החרדים. ונקח דוגמא אחת מהרבה, הקדוש בעל ח"ח ז"ל היה אומר: מען זאגט "פרייע יודען" איך פערשטעה ניט ווי איז דאס פרייע יודען? פרייע זיינען זיי טאקע, אבער זיינען זיי דאך קיין יודען ניט. והוא תרתי דסתרי אהדדי, כי יהודי אינו חפשי והחפשי אינו יהודי. עוד היה אומר: בעוה"ר אנו סומכין על דברי הכומר יותר מעל דברי רז"ל, אם אביי ורבא פוסקים ומחליטים על פלוני שאיננו יהודי אין אנו סומכין ע"ז ועדיין הוא אצלנו בחזקת יהודי, אבל אם הכומר יעיד בחתימתו על אותו האיש שיצא מכלל יהודי, אז גם אנחנו מכירין אותו לנכרי. אבל באמת צריך לידע בבירור שאין אדם יהודי בלתי אם התורה תכירהו ליהודי, ואלו שהתורה גמרה דינם שאינם יהודים, לא תועיל להם שום תחבולה בעולם להיות יהודים. (זולתי אם יחזרו בתשובה, אשר זה מועיל אפילו אם כפר בעיקר כל ימיו), והרי הם אברים מתים באומתנו המרקיבים את כל הגוף. ואם הם קוראין את עצמן יהודים הלא דעתם זו ככל דעותיהן היא נגד דעת התורה, כי היא בנויה על יסוד הזיוף שאפשר להיות יהודי בלא תורה ומצותיה. ידוע בזה מאמר רבינו סעדיה גאון (בס' האמונה והדעות, שער ג) "אין אומתינו אומה אלא בתורתה". והדעה הזאת היא עקירת כל התורה כולה.

יז. וכמה אנחנו רחוקים מלהכיר ולהבין אמיתות דעת תורה בזה ומעשים בכל יום יוכיחו ההיפוך. ולדוגמא, כאשר דרוש לבחור צירים לשלטון העיר או המדינה משתדלים גם החרדים לכונן "חזית יהודית מאוחדה" נגד הנכרים. אבל מי המה ה"יהודים" שותפינו, הלא הם מתיוונים ואינם יהודים כלל, אשר בכל כוחם מתנכרים אלינו ושונאים אותנו. האם צירים כאלו טובים בעדנו יותר מנכרים? וצא וראה במדינה האדומה, אשר אחב"י שמה נתונים למרמס תחת רגלי היעווסעקעס ה"יהודים", האם טוב להם עתה מבימים הקודמים אשר היו עבדים לניקליי ומשרתיו הצוררים? וידוע גם עכשיו כי בהעיירות הרחוקות במדינה ההיא, מקום אשר במקרה אין היעווסעקעס מצויין שם, אפשר ליהודים לחיות עכ"פ חיי צער, אבל במקומות היעווסעקציא, חיי אחב"י אינם חיים ונחמתם האחת היא כי לא יארכו ימי חייהם, כאשר יעידו מכתביהם לחו"ל.

יח. והנה דין התורה בזה ידוע, כי כל אדם שאין בו יראת שמים אין ממנין אותו לשום מינוי בישראל (רמב"ם הל' מלכים פ"א, ה"ז), אבל לבד ההפסד באופן ישר – דירעקט – עוד יתרה יש בזה, כי אנחנו מאשרים ומקיימים את הזיוף כי המה יהודים, ומרימים את האבטריטט שלהם כי הם ראוים והגונים להיות שלוחי ציבור יהודי. והעבירה הזאת מתן שכרה בצידה, כי הם משתמשים בהכח שניתן להם מאתנו לבזותנו ולהשפילנו עד לעפר וגם להלשין עלינו בסתר ובגלוי כמאמר רז"ל: כל המחניף לרשע לסוף נופל בידו (סוטה מא:).

וכ"ז מפני שאנחנו רוצים להטעות את עצמנו ולהכירם ליהודים. אבל מה בצע כי נשלה את נפשותינו בחלומות שוא והמציאות באה ומטפחת על פנינו, בכל עת ובכל שעה. כי הם אינם מסתירים את פרצופם כלל ולוחמים נגד התורה ביד רמה.

יט. לפני ל"ה שנה בערך כאשר נשרפה העיר ראדין והקדוש בעל ח"ח ז"ל כתב אז מכתבי קו"ק לעזרת הנשרפים להדפיסם במ"ע והיה צריך לכתוב לרעדאקטור ידוע, וכאשר בראש המכתב צריך לכתוב איזה תואר של כבוד, והקדוש ז"ל לא ידע לשית עצות בנפשו איך לצמצם בהתואר שלא תהא בו תיבה יתירה שאינה הכרחית. והיה במבוכה זאת כמה ימים, עד אשר החליט איך לכתוב. ואחר שלחו את המכתב היה דואג ומצטער שמא לא נזהר כראוי וכתב איזו תיבה שהיה אפשר בלעדה ונמצא שנתן כבוד לרשע בלי הכרח. ולפני י"ב שנה בערך בא אותו האיש לעיר אחת במדינה זו ועשו לו שם כבוד גדול ועצום. וכאשר סיפרתי מזה להקדוש ז"ל השיב בזה"ל: "וואס ווערט איר נתפעל? איר האט געזעהן אז מען טראגט... וואס פיר א פאראד מען מאכט", ואחרי רגע אמר "נו ווער ווייס אפשר האט ער אמאל קינדווייז געזאגט אמן יש"ר, גיט מען אים אפ אויף דער וועלט". וזה קרוב לשלושים שנה כאשר סיפר לי בזה"ל: "איך בין א מאל געוועזען אויף א אסיפה אין ווילנא, אויף דער אסיפה זיינען געוועזען אלע גדולים, און ר' ישראל ז"ל – סלנטר – איז אויך געוועזען, האב איך געפרעגט א קשיא און קיינער האט ניט געהאט וואס מיר צו ענטפערן. איך האב געפרעגט זאל זיין אז מיר האבען ניט בכח צו האלטן מלחמה מיט די רשעים, אבער וואו האבען מיר גענומען דעם היתר געבען זיי כבוד. דאס האב איך געפרעגט און אלע זיינען געבליבען שטיל" עיין להלן במכתבים א אות א מה שמציין רבינו על סיפור זה. , וכבר כתב רבינו יונה בשע"ת (שער ג אות קמט וכן שם באות נא) כי חילוק כבוד לרשעים הוא עון המכלה מנפש עד בשר, אש היא עד אבדון תאכל, כי המון חלושי הדעת בראותם הכבוד הניתן לרשעים, נמשכים אחריהם ונוסף גם ההמון הזה על שונאינו.

כ. וצריך לידע ולהבין כי שלוחי השטן מתלבשים בלבושים שונים, כי יש מהן הבוחרים להמית התורה במיתה הקשה שבתתקצ"ט מיתות, אסכרה (ברכות ח.). ויש ביניהן שימצאו לנכון יותר למטרתם להמיתה במיתת נשיקה, אבל אלו ואלו שואפים למטרה אחת, אלא שחלוקים בדרכי הטקטיקא איך להגיע אל המטרה המכוונת.

כא. והנה כעת שגור בפי כל המאמר "עס בויעט זיך א יודיש לאנד אין א"י" והנה אילו היה כן באמת, ודאי אין שמחה גדולה מזו לעם ישראל, אבל הלא ידוע ומפורסם כי יותר ממחצית הילדים שמה מתחנכים בב"ס של המתיוונים, זאת אומרת שמחנכין אותן מקטנותן להיות מומרים סתם או מומרים להכעיס, וא"כ לשמחה מה זו עושה? האם זהו בנין של יהודים או חורבן של שונאיהם? הלא הדבר ברור כי בנין באופן כזה אין סופו להתקיים כי אין הקב"ה עושה תורתו פלסתר.

כב. והקדוש בעל ח"ח ז"ל היה אומר: בעת האחרונה אנו רואים דברים אשר בהשקפה ראשונה ידמה כי לא נראה ולא נשמע כן מעולם, אבל באמת אין כל חדש תחת השמש, אלא שההבדל בין זמננו זה לזמנים הקודמים, כי גלגל הזמן סובב במהירות ומה שנעשה בדורות הקודמים במשך מאות שנים, נעשה כעת במשך זמן קצר מאד, ועל כן הדברים בולטים ומורגשים ביותר השינויים מאתמול עד היום. וא"כ גם המאמר 'תיסרך רעתך' (ירמיה ב, יט) מתקיים כעת במהירות יותר מבדורות הקודמים. ואמיתת דברים אלו ניכרת לעין כל רואה, בענין גלגל הזמן של עניות ועשירות, אשר לפנים העשירות אצל מי שהוא התקיימה במשך דור שלם או גם שתי דורות. ומה אנו רואים כעת? העשירות היא כקיקיון דיונה, אשר 'בן לילה היה ובן לילה אבד' (יונה ד, י). וכן בהשינוי שנעשה בעולם במצב המדינות וממשלותיהן. ובכלל אנו רואים כי העת היא עידן ריתחא בעולם ומדת הדין מתוחה על שונאי ישראל, וא"כ הסכנה מהקאת הארץ קרובה יותר בימינו מאשר היה בדורות הקדמונים.

כג. ובענין בחירת צירים מתיוונים, מלבד חומר האיסור שיש בזה כמבואר למעלה, עוד אפילו באופן היותר טוב אין שום תועלת מזה למעשה. והקדוש בעל ח"ח ז"ל היה אומר על הכתוב (איוב ג, יט) 'קטן וגדול שם הוא', כי בעוה"ז מי שנקרא קטן אפשר שבאמת אינו קטן והגדול אינו גדול, אבל בעוה"ב הקטן הוא קטן באמת והגדול שם הוא גדול באמת עכ"ד. וא"כ צריך להבחין מה הן סימני הקטנות והגדלות בעולם האמת. והנראה מדברי רז"ל כי הסימן המובהק בזה לפי ערך הרגשת האדם מ"אנכי" שלו, כי לפי גדלותו של אדם באמת, יקטן אצלו ה"אנכי", ולפי קטנותו, יגדל ה"אנכי". ועל כן מרע"ה ש'לא קם כמוהו' (דברים לד, י), היה 'עניו מכל האדם' (במדבר יב, ג), ונבוכדנצר וסנחריב אמרו 'אני ואפסי עוד' (ישעיה מז, ח). והנה התנאי העיקרי לשליח ציבור שיהא נאות למשלחתו, הוא שידחה טובתו והנאתו הפרטית לטובת הרבים. וכן היה אצלנו מאז ומעולם אשר פרנסי הדורות מסרו נפשם לטובת הכלל. ולפי אמת מדה זו החפשים הם קטנים שבקטנים אשר אינם מוותרים על הנאותיהם ותאוותיהם אפילו כל שהוא, ולא ימסרו את עצמם לטובת הכלל, כי אם להיפוך, טובת הרבים נדחית אצלם מפני טובת עצמם. ומה בצע לבחור בשליחים כאלו, החשודים למכור את הכלל לטובתן?

כד. והנה איך צריך להיות הטקטיקא שלנו בנוגע לאוה"ע? נתפרש בכמה מקומות בדברי רז"ל ונרמז בתורה ריש פ' וישלח עיי"ש ברמב"ן. ובדורות הקודמים הקשיבו לעצותיה של תורה הנאמנות ומתאימות למצב ישראל בין העמים, "כבשה אחת בין שבעים זאבים", אבל החפשים אשר כל תורתם היא "נהיה כגוים", בוחרים גם בפוליטיקא דרכי הגוים, אשר אינם מתאימים כלל למצבנו המיוחד במינו, ואשר אין דוגמתו בשום אומה ולשון. וא"כ אפילו בשעה שהם מתכוונים לטובתנו, יריעו ויזיקו לנו בעצותיהם הנבערות לנו לפי מצבינו.

כה. ועל כולם הלא כתוב (תהלים קכז, א) 'אם ה' לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו', ואיך יעלה על הדעת כי האנשים האלו אשר הפנו כתף סוררת לאלקי ישראל ולתורתו ישיגו סיעתא דשמיא. והרי כתוב (דברים כז, כו) 'ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת', ובודאי הארור בכל אשר יפנה לא יצליח.

ואם מצליחים במעשיהם, הלא הוא להרוס ולא לבנות, ואין זו סיעתא דשמיא אל סיעתא דשטן להצליחם בהריסותיהם. ולבד זה ידוע אשר פיהם דיבר שוא ואומרים הרבה ואפי' מעט אינם עושים, וא"כ איזה תועלת תוכל לצמוח מבחירת אנשים כאלו להיות שלוחינו.

כו. ואחרי כל הדברים האלו בכל זאת נמצאו בין היראים אנשים המקילים בזה, ועיקר טעמם הוא מפני דרכי שלום או משום חשש איבה. וכבר אמר גדול אחד ז"ל בכעין זה: אם הם רוצים בשלום יעשו שלום עם היצה"ר בעצמו לעשות כרצונו ולא תהא שום מלחמה עוד. ומצד ההלכה ידוע כי אין להתיר איסור דאורייתא מפני דרכי שלום ומשום איבה, אבל באמת הטעם הנ"ל הוא הטעאת היצר כדי למנות את שלוחיו להיות פרנסי הדור.

כז. וצריך לידע עוד כי יש להיצה"ר בחנותו כל מיני סחורות שבעולם, הכל לפי צורך המקום והשעה. וכאותם ה"סוחרים" הידועים בוורשא, הנותנים אבנים במחירן של אבנים טובות, ככה יש להיצה"ר בין שלוחיו גם "רבנים" הלבושים באיצטלא דמילתא ובחלוקא דרבנן, הכותבים וחותמים קו"ק לחזק ידי זרע מרעים במלחמתם נגד התורה. ויש שלומדים זכות על ה"רבנים" האלו כי שטותם מכפרת על שיטתם. ותשובה ע"ז שמעתי בשם כ' מו"ר הגר"ח הלוי ז"ל מבריסק לפני שלשים שנה ויותר על אחד שהדפיס בהמליץ דברים רעים, וגדול אחד לימד זכות על הכותב כי הוא טיפש. ואמר ע"ז הגר"ח ז"ל: לו יהא כי באמת הוא טיפש, אבל הנסיון יורנו כי גם הטיפש יתחכם בדבריו הנוגעים לו, "אין זיין עסק", וא"כ בהכרח צריך לאמר על הכותב כי אין התורה עסק שלו, "א פרעמדער עסק", וע"כ הוא מתטפש שם ככל העולה על רוחו. וככה גם בימינו אלו, הכותבים קו"ק בשם התורה ללחום נגד התורה. אלא שכבר הגיע המצב לידי כך שאין צורך עוד לשלוחי היצר בהסכמותיהן של "רבנים" ויוכלו לעבוד עבודתם בלי מפריע, כי יש להם "גדולים" משלהם דרי"ם ופרפסרים עד בלי די. ומתקיימת לעינינו הקללה "חוצפא יסגי" (סוטה מט:) אשר הכוונה יסגי מלשון גדולה, כי להיות "גדול" בימינו אין צריך אלא חוצפא. ולפי ערך גודל החוצפא יגדל ערך האדם, כאשר אנו רואים עתה במנהיגים החדשים, אשר מימיהם לא עשו דבר טוב, ולא נעשו למנהיגי הדור אלא בשביל חוצפתם.

כח. וכל זאת באתנו ע"י עניות דעת תורה הגורמת לשיבוש הדעות ובתר עניא אזלא עניותא (ב"ק צב.), כי שיבוש הדעות גורם להתמעטות לימוד התורה וחוזר חלילה. וכמו שפירש הגר"א על מאמרם (ברכות ה.): אם רואה אדם שיסורין באין עליו יפשפש במעשיו, פשפש ולא מצא יתלה בביטול תורה, והוא תימה שהרי עון ביטול תורה גדול מכל העונות, כשם ששכר ת"ת גדול מכל המצות, ואחרי שיש העון הזה איך אפשר לאמר פשפש ולא מצא? ואמר הגר"א בפירושו, דמשו"ה אינו מוצא לו עונות מפני שלא למד, ואילו למד היה יודע ומבין עונותיו. וככה גם אנחנו מפני מיעוט ידיעתנו בתורה, העקוב למישור בעינינו.

כט. היוצא בקצרה מכל האמור, כי סיבת הסיבות לכל תחלואינו היה מה שרפו ידינו מד"ת, וא"כ גם הרפואה העיקרית היא רק אחת, כי עלינו להשתדל להפיץ תורה. ובראש כל אסוון אנא חמר (ב"ב נח:), דקאי על התורה שקרויה יין, כמו שפירש הגר"א, ובאתר דאית חמר תמן לית סממנין מתבעין.

ל. בחתימת המאמר הזה ראוי למסור דברי הקדוש בעל ח"ח ז"ל, רבים מיראי ה' יתמהו לאמר מה זה עשה ה' לנו להגביר כ"כ כח הכופרים, אבל התשובה לשאלה זו מפורשת בתורה (דברים יג, ב) 'כי יקום בקרבך וגו' ונתן לך אות' בשמים 'או מופת' בארץ 'ובא האות והמופת' ההוא לא תאבה אליו ולא תשמע לו כי מנסה ה' אתכם וגו'. ומפורש בכתובים אלו כי אפשר שכאשר יקום נביא שקר להסית ולהדיח, ויתן אות בשמים כי מחר תעמוד החמה במקומה, יתנו לו כח מן השמים שיתקיימו דבריו והחמה תעמוד, ומפני מה הוא כך? 'כי מנסה ה' אתכם'. וא"כ בעיקבתא דמשיחא דכתיב (זכריה יג, ט) 'וצרפתים כצרוף הכסף ובחנתים כבחון הזהב', שצריך להיות קודם בוא המשיח צירוף אחר צירוף ובחינה אחר בחינה, אין מקום לתמוה על הכח שניתן לנביאי השקר בימינו, כי מנסה ה' אותנו. עוד אמר כי טבע כל דבר להתגבר בכל כחותיו בהגיע זמנו להתבטל, כן הוא בנר טרם יכבה וכן החושך בסוף הלילה (עיין כלי יקר שמות ו, א, דבשיעבוד מצרים על ישראל כתיב 'תכבד העבודה' לפני גאולתן. ובמדבר ט, כא, בענין מי ואפר פרה דאין דבר מתפעל כי אם מהפכו עיי"ש) וכאשר קרובים הימים אשר יתקיים הכתוב: 'ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ' (זכריה יג, ב), ע"כ הטומאה מתגברת בכוחותיה האחרונים, באופן שלא היה כן מימות עולם. ומזה נוכל להבין כי ימי הישועה קרובים לבוא.