הוא נתמנה עלינו מן השמים למנהיג!

למען אחי ורעי! רבי יצחק דוב קאפעלמאן זיע"א, הספד על האדמו"ר מסאטמאר בעל ה'דברי יואל' זצ"ל (מובא מתוך הקובץ התורני גנזי אורייתא, י"ל ע"י ישיבת דרכי תורה, ה'תשע"ג, עמ' עט-פז):

'כשעומדים לערוך הספד על צדיק דורנו, הרב הקדוש מסאטמאר, אין מקום לחשב חשבונות: "הלא איני מחסידי סאטמאר, איני נמנה על קהל עדתו, איני נמצא בארה"ב מקום מושבו של הרבי מסאטמאר"... כי אבידת הרבי מסאטמאר היא אבידת כל כלל ישראל וכל אחד ואחד שייך לזה.

איתא בגמ' (סנהדרין לז ע"א): "הנהו בריוני דהוו בשבבותיה דר' זירא, דהוה מקרב להו כי היכי דניהדרו להו בתיובתא, והוו קפדי רבנן. כי נח נפשיה דר' זירא אמרי: עד האידנא הוה חריכא קטין שקיה דהוה בעי עלן רחמי, השתא מאן בעי עלן רחמי, הרהרו בלבייהו ועבדו תשובה". – אין אנו ח"ו בגדר 'בריוני', אבל עכ"פ אנו רואים שבפטירת הצדיק יש לחשוש על הימים הבאים, כיון שחסר לנו מי שיתפלל בעדנו ויעורר עלינו רחמים. וזהו תכלית ההספד על צדיק דורנו, להתאסף ולטכס עצה כדת מה לעשות כדי להחזיק מעמד הלאה, וזה מעורר בנו הרהור תשובה, בראותנו שפל מצבנו. כי להספיד צדיק וקדוש כזה אין בכוחנו, כי מי יוכל להעריך גדלו וקדושתו ועבודתו עלי אדמות, שהיה ממש חוץ מגדר אנושי, גבוה מעל גבוה ממש בלי גוזמא, לא אכל ולא שתה רק המעט מן המעט שצריך לחיזוק הגוף שלא יתבטל מעבודת השי"ת ח"ו. הייתי במחיצת קדשו כמה פעמים ונוכחתי שלא היה ישן כלל, רק נרדם על ירכתי כורסתו.

כל היום וכל הלילה התדפקו על פתחו אנשים מרי-נפש ולבבות נשברים, והא האזין אליהם ונחמם בעת צרתם, הן בדברי נחמה ועידוד, והן בעזר ממש. נזדמן לי לעמוד במשך זמן-מה בשעה שעברו לפניו ארבעה או חמשה אנשים, ולא יכולתי להבין האיך הוא יכול כ"כ למסור עצמו לכל אחד ואחד ולשמוע ממנו צרתו, ולמרות זאת היה כל ימיו בשמחה וקיבל כל אחד ואחד בסבר פנים יפות. וחוץ מזה רבץ עליו העול הכללי של כלל ישראל ושל הנהגת מוסדותיו הקדושים. ממש לא יאומן כי יסופר שילוד אשה יכול לרכז בתוכו כ"כ הרבה כוחות נפשיים.

מה נאמר ומה נדבר עליו. ראו אצלו בחוש שנתקיים בו מאמרם ז"ל (ברכות לב ע"ב): "חסידים הראשונים מתוך שחסידים הם תורתם משתמרת ומלאכתן מתברכת". תורתו של רבינו הקדוש זי"ע מלאה ברכת ה', שאלתו היא יותר מתשובת חכם. הבהירות בכל שורה ושורה מתורתו היא ממש עד אין לשער.

ומי יוכל לדבר על מידת גמילות חסדים שלו, שכל נצרך וכל מר נפש נושע אצלו! חוץ ממה שביתו היה פתוח לרווחה לכל בר ישראל, כביתו של אברהם אבינו, וכל היום וכל הלילה קיבלו שם אורחים באכילה שתיה ולינה, הרי חילק בחייו סכומים אדירים לצדקה, למוסדות וליחידים, סכומים כאלו שאי אפשר כלל להעלות על הגליון. הוא הקים מוסדות משלו בכל העולם כולו ותמך בכל המוסדות מכל החוגים הכשרים.

כל הליכותיו היו מחוץ לגדרי הטבע. - הרבצת תורה: ידוע שאחרי המלחמה האיומה הגיע לאמריקה, ארץ אשר לא עבר בה איש ולא עובד בה, והוא השליך נפשו מנגד להעמיד ישיבות ותלמודי תורה ומוסדות חינוך לבנים ולבנות, כדי להחזיר עטרה ליושנה, והצלחתו בענין זה היתה למעלה מן המשוער. השפעת הישיבות הק' שלו הלכה למרחוק, וגם הרבה ישיבות שהיו שם מקודם והיתה בהם איזה תערובות של למודי חול, הפסיקו מזה תודות להשפעתו של הרב מסאטמאר.

וכך היתה עבודתו, וגמילות חסדים שלו – הכל היה למעלה מגדר הטבע.

אין ברצוני לספר שבחו סתם, כי בודאי אין זה לרצונו, אנו יודעים רצונו שלא רצה בזה, אבל כוונתי בהספד הוא שנדע מה שאבדנו, כמו בגמ' הנ"ל שאחרי פטירתו של ר' זירא ידעו והשכילו להבין מה שאבדו.

כשעלה אליהו הנביא בסערה השמימה כתיב (מלכים ב' יב, יד): "ואלישע רואה והוא מצעק אבי אבי רכב ישראל ופרשיו", ופירש הרד"ק: "אבי אבי, רבי רבי", היינו אבי ברוחניות אבי בגשמיות ובתרגום יונתן מתרגם: "רכב ישראל ופרשיו, דטב להון לישראל בצלותיה ובעותיה מרתיכין ופרשין". 

״רכב ישראל ופרשיו" מורה על כלי מלחמה. אליהו הנביא היה לוחם עם נביאי הבעל והגן על כלל ישראל ע"י תפילותיו. אבל צריכים להבין את הלשון "והוא מצעק", דלכאורה הוה ליה למימר "והוא צועק". והנה מצינו בחז"ל (אבדר"נ כה, ג) שר' עקיבא צעק כשנפטר ר' אליעזר הגדול: "אבי אבי, רכב ישראל ופרשיו, הרבה מעות יש לי ואין שולחני לרצותן", היינו שיש לי הרבה ספיקות ואין לי את מי לשאול. אבל שם כתוב "והיה צועק ובוכה", וצריך להבין למה אצל אלישע כתוב "והוא מצעק".

אליהו הנביא עמד הרבה במלחמה עם כופרים, כמו שאמר הוא בעצמו (מלכים א' יט, י): "קנא קנאתי לה' צבקות", ובימיו היו ישראל תועים אחרי נביאי הבעל והוצרך כחו של אליהו הנביא ללחום נגדם ולהחלישם. ובגלל מלחמותיו נאלץ להסתתר במערות, כי חלקים גדולים מהכלל ישראל לא הבינו אותו ולא אבו לשמוע אליו, רק אדרבה, רדפוהו ושטמוהו ורצו להעבירו מן העולם. ועל כן כשעלה בסערה השמימה, הכריז אלישע תלמידו את שיטתו ודעתו של אליהו, עד שכולם בכו על היעדרו. וזה הפירוש: "והוא מצעק", הוא הצעיק' את כל כלל ישראל, ע"י שהודיע להם דטב להון לישראל בצלותיה, שהוא הוא זה שהגן על כל הדור בתפילתו, ושטעות היתה בידי אלו שחשבו שהוא מדבר נגד כלל ישראל ומחפש רק חובה עליהם.

כדברים האלו ראה ראינו אצל הרב מסאטמאר, שכל ימיו לחם נגד השיטות הפסולות בקרב ישראל, וטעות היא לחשוב עליו שהיה ח"ו שונא לשום בר-ישראל, אדרבה, הוא אהב את כל איש ישראל אהבת נפש והיה מוכן בכל רגע למסור נפשו לכל יחיד ויחיד, אפילו לאלו שהתנגדו לגמרי לשיטתו – "דטב להון לישראל בצלותיה ובעותיה".

יש לתת לב ולהתבונן איך הופך רב או גאון להתקבל בציבור בתור 'מנהיג הדור'?

משה רבינו ע"ה התפלל לפני השי"ת (במדבר כז, טז): "יפקוד ה' אלקי הרוחות איש על העדה אשר יצא לפניהם ואשר יבא לפניהם ואשר יוציאם ואשר יביאם ולא תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה". והרד"ק מדייק על מה שכפל בסוף דבריו לבקש עוד הפעם "ולא תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה", אחרי שכבר ביקש בתחילה "יפקוד ה' אלקי הרוחות איש על העדה" וגו'.

ישנם הרבה גאונים וצדיקים שהגיעו למדרגתם בתורה ובעבודת השי"ת ע"י יגיעה רבה ועצומה, אבל כדי לזכות לתואר 'מנהיג הדור' זוהי מתנה מהשי"ת, ועל זה התפלל משה רבינו ע"ה: "ולא תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה" פירוש, שלכל דור ודור ימנה השי"ת את המנהיג שיהא ראוי להקרא בשם מנהיג', כי אם ח"ו אין הדור ראוי, אז הקב"ה ממנה מנהיג שמתעה את כלל ישראל, כדאיתא (ב"ק נב ע"א): "כד רגיז רעיא על ענא עביד לנגדא סמותא". ועל זה התפלל משה רבינו, שהשי"ת יזמין לכל דור ודור את המנהיג האמיתי כפי צורך הדור. 

הרב מסאטמאר היה מנהיג לדורו במשך שבעים שנה האחרונות! בפרט אחרי החורבן הנורא, שלא נשאר לנו ממאורי הדורות שלפנינו, היה הוא המנהיג היחיד של דורנו, ואצלו לא שייך לומר שהיה מנהיג לפי הדור', כיון שהוא היה הרבה יותר גדול מהדור הזה אשר הוא חי בו. אבל מאידך גיסא, דוקא דור שפל כזה שבו אנו נמצאים, דור כזה צריך למנהיג בעל שיעור קומה כהרב מסאטמאר – שהוא הרבה גדול מהדור בעצם! וכדי להנהיג דור כזה היה צריך לפקחותו, חכמתו, הרגשתו, הבנתו, וכן לתורתו, עבודתו, יראתו, מסירות נפשו וכו' וכו' כל המעלות שצריכים להיות אצל מנהיג הדור היו אצלו.

הוא נתמנה עלינו מן השמים למנהיג!

איתא בגמ' (מו"ק כד ע"ב): "אמרו ליה לשמואל, נח נפשיה דרב. קרע עליה תריסר מאני, אמר: אזל גברא דהוה מסתפינא מיניה. וכן אמרו ליה לר' יוחנן, נח נפשיה דר' חנינא, קרע עליה תריסא מאני, אמר: אזל גברא דהוה מסתפינא מיניה". ופירש רש"י: "דמסתפינא מיניה בקושיות". ולכאורה מה היה להם לפחד, אדרבה, ע"י הקושיות רווחא שמעתתא ונתבררה ההלכה. אבל הענין הוא, שדוקא מזה פחד שמואל ביותר – שלא יהיה רווחא שמעתתא', שלא יהיה מי שיקשה הקושיות ומי שיתבע ויבקש.

מורי ורבותי! נדבר גלויות: איני יכול לצייר לעצמי איך היה נראה כלל ישראל בדורנו בלי הרב מסאטמאר! לולא הוא עם הקושיות שלו והתביעות שתבע ודרש מאתנו, מי יודע האיך היינו נראים במצב היהדות! כל אלו שהתיימרו להיות 'מנהיגי הדור', שרצו לכפות דעתם על כל הדור, פחדו וחששו בכל פעם מה יאמר הרב מסאטמאר! ורק עצם מציאות כזו של 'סאטמארער רב' היה רסן בפיהם לבלתי לומר מה שלא היה ראוי להיאמר.

"אזל גברא דהוה מסתפינא מיניה"! פחדו מקושיותיו! הוא היה היחיד שהרים קול מלחמה נגד כל הפירצות, ואע"פ שלא בכל ענין הצליח לגמרי לעקור את הפירצה, עכ"פ ידעו שיש מי שלוחם ומעכב בעדם מלילך הלאה. בזמנים היותר מרים, בנסיונות היותר קשים, כשהצליח מעשה שטן וכל העולם נמשך אחר האפיקורסים והצלחותיהם, היה הוא היחידי שיצא חוצץ לגלות את פרצופם האמיתי וצעק בקול גדול שהמה מסטרא אחרא ואסור להיגרר אחריהם!

איתא במשנה (סוטה מט ע"א): "משמת רבי מאיר בטלו מושלי משלים, משמת בן עזאי בטלו השקדנים, משמת בן זומא בטלו הדרשנים, משמת רבי עקיבא בטל כבוד התורה, משמת ר' חנינא בן דוסא בטלו אנשי מעשה, משמת ר' יסי קטנתא פסקו חסידים, ולמה וכו', משמת ר' יוחנן בן זכאי בטלה זיו החכמה, משמת רבן גמליאל זקן בטל כבוד התורה ומתה טהרה ופרישות, משמת ר' ישמעאל בן פאבי בטלה זיו הכהונה, משמת רבי בטלה ענוה ויראת חטא".

וביאור הדברים הוא, שכל זמן שהיו הצדיקים האלו בעולם הזה, השפיעו מרוב צדקתם וקדושתם על ישראל שיהיו גם להם מדות טובות.

כשנרצה להגדיר מה בטל כשמת הרב מסאטמאר, נתבונן במצב הדור הזה שתיארוהו חז"ל, דור של "עיקבתא דמשיחא', ואמרו על דור זה: "חוצפא יסגי וכו' וכו', והאמת נעדרת, נעשית עדרים עדרים והולכת לה". ואנו רואים בחוש שדורנו אנו הוא ממש במצב כזה. בלבול המוחות שורר בכל העולם, השקר שולט במלא העוצמה, מדברים בשם גאולה, אהבת ישראל, אהבת ארץ ישראל, קירוב רחוקים, ועוד ועוד - והכל הוא שקר! האמת נעדרת ואין יכולים להבחין בין טוב למוטב.

ושמעתי בשם גדול אחד על מאמר הגמ' (סנהדרין צח ע"ב) "ייתי ולא אחמיניה", היינו שבעקבתא דמשיחא יהיה בלבול כה גדול שאפילו היותר גדולים יפלו ברשת היצה"ר, כמו שמצינו בחז"ל בכמה זמנים שהיה יצר הרע גדול והחכמים בטלוהו, אחרי כי ראו שכוחו גדול כ"כ עד שאפילו גדולים וטובים נופלים ברשתו. וכן הוא בדורנו אנו, שאפי' גדולים וטובים נתפסים לרעיונות של שוא ושקר, כי כח הסט"א גדול מאוד. ובזמן קשה כזה עמד הרב מסאטמאר וצעק ברחובות קריה את האמת לאמיתה ללא שום כחל ושרק. לא נשא פני איש ולא פחד משום דבר, רק הכריז את האמת קְבֵל עם ועולם.

וכשמת רבי בטל האמת. ואין הכוונה שאין ח"ו קיום לאמת, אלא רק שאין משתמשים באמת, ומחליפים אמת בשקר ושקר באמת, ורק אם אוחזים בשיטת הרב מסאטמאר יכולים להישמר משקר.

זכיתי פעם לראות במו עיני עד היכן היתה האמת נר לרגליו ולא התחשב כלל עם סביבתו ומה יאמרו הבריות. היה זה פעם בעת סעודת מלוה מלוה שנערכה לטובת המוסדות שלו בבארא פארק, ואני ישבתי אז במסיבה זו. בנוהג שבעולם, בעת שבאים בעלי-בתים ובעלי-כיס אומרים להם דברי שבח וחנופה כדי שירימו תרומה יפה לטובת המוסד. אבל הוא לא כן אתו, אלא אדרבה, הוא ניצל את ההזדמנות ואמר אז דרשה ארוכה בדברי כיבושים ודברים כדרבונות בעניני שיטתו, עד שהיה פליאה בעיני האיך המשיכו עוד השומעים לשבת שם ולשמוע דברים כאלו שהוא נגד כל העולם... אבל האמת עשתה את שלה וכולם כיבדו אותו ואת דבריו, ועוד הוסיפו להרים תרומתם קודש לה' עבור המוסדות. הכל זה משום שהכירו בו שרק האמת מדברת מתוכו.

הוא היה איש אמת שאין דוגמתו בכל העולם! "אמת" פירושו אמת גמור, ללא פשרות. זו היא שיטתו, וזה הוא אמת גמור.

דור זה של עקבתא דמשיחא, הדור ששיכל ר"ל רוב-רובו של מניינו ובניינו, דור זה שראה במו עיניו איך נהרגים ונטבחים בני תורה וגדולים וצדיקים מנהיגי הדור, ועי"ז ניתן הכח לשקר ולזיוף להשתולל, והמעט בני תורה וגדולי תורה שנשארו נסחפו למבול השקר ששורר בעולם, בדור זה היה הכרח להשאיר לנו את עמוד האש הזה, עמוד האמת והאור שהאיר לכל העולם כולו. כל מצב היהדות בארצות הברית ובשאר ארצות קיבל פנים חדשות ע"י השפעתו וקדושתו. בעזרתו ועל ידו הצליחו גם אחרים אחריו בעבודת הקודש.

*

מכיון שזכינו שנשמתו הטהורה של הרב מסאטמאר באה למקום קדוש הזה לשמוע ההספד, כמבואר בחז"ל (שבת קנג ע"א) "אחים בהספדאי דהתם קאימנא", על כן ננצל הזדמנות זו לשפוך לפניו שיח לבנו ושפלות רוחנו, שילך לבקש עלינו רחמים לפני כסא הכבוד.

והאמת היא שאין אנו צריכים להגיד לו ולספר מחסורנו ומצבנו, כי הוא היה במשך עשרות שנים מוקף ומעורב במצבנו ובבעיותינו יומם ולילה, כל מר נפש וכל נצרך הגיע אליו, והוא יודע היטב מצבנו השפל ברוחניות ובגשמיות. וע"כ בקשתנו שטוחה לפניו שירעיש עולמות בתפילה לפני כסא הכבוד, שיושפע עלינו ממרומים שפע ברכה והצלחה בכל הענינים, והצריכים רפואה מתוך עמך בית ישראל, ישלח להם השי"ת רפואה שלימה מן השמים לרמ"ח איברים ושס"ה גידים, ושנוכל לגדל בנינו לתורה ויראת שמים כמו שהוא רצה זאת בחיים חיותו.

אולם עיקר בקשתנו בשעה זו היא, שיפעל למעלה ישועה רוחנית לכלל ישראל, וכמו שהוא בעצמו נהג לסיים בכל פעם דרשותיו החוצבים להבות אש בתפילה על התגלות כבוד שמים', כן יתפלל כעת למעלה שכבר יתגדל ויתקדש שמיה רבה. כי בהתגלות כבוד שמים נכללות הישועות שאנו צריכים להן.

כתיב (ישעי' נז, א): "כי מפני הרעה נאסף הצדיק", וידוע שיש על זה שני פירושים, ובנו נתקיים הפשט השני – שמפני חטאנו ועוונותינו לוקח מאתנו הקרבן גדול הזה שיכפר עלינו, קרבן גדול כזה מאין דוגמתו. "אבי אבי, רבי רבי!" עומדים אנו בתחילת חודש אלול, ועלינו לפשפש במעשינו, מפני מה באה עלינו הצרה הזאת.

צרה זו גדולה מכל הצרות שבעולם, שהרי מצינו במדרש (איכ"ר א, לט): "סילוקן של צדיקים קשה לפני הקב"ה יותר ממאה תוכחות חסר שתיים שבמשנה תורה ומחורבן בית המקדש. בתוכחות כתיב (דברים כח, טז) והפלא ה' את מכותיך, ובחורבן ביהמ"ק כתיב (איכה א, ט) ותרד פלאים, אבל בסילוקם של צדיקים כתיב (ישעי', כט, יד) לכן כה אמר ה' הנני יוסיף להפליא את העם הזה הפלא ופלא. וכל כך למה, ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבוניו תסתתר".

וא"כ צריך להתבונן מאוד על מה ולמה באה עלינו הצרה הזאת.

אבל נתבונן במלת "הפלא ופלא". הצרה הגדולה בתוכחה היא "והפלא ה' את מכותיך", והכוונה כמו שמצינו (דברים יז, ח) "כי יפלא ממך דבר" ופירש רש"י דהיינו מלשון כיסוי. הצרה הגדולה ביותר היא כאשר הנהגת העולם היא בהפלאה וכיסוי ואין רואים בחוש את יד ה' – אז הוא מר מאוד! השבר הוא יותר גדול כשהוא בהפלאה. בזמן שביהמ"ק היה קיים, אע"פ שהיו להם לישראל צרות, הרי היה להם את ביהמ"ק שהאיר לישראל בעת צרתם, ואחר חורבן בית המקדש היו הצדיקים שהגנו על כלל ישראל והאירו להם דרכם, אבל עכשיו שנסתלקו הצדיקים האחרונים בחורבן הנורא, היה הרב מסאטמאר האור היחידי שהאיר לכל כלל ישראל, וכעת נחשכו המאורות, נחשכו עינינו, אנו מגששים באפילה כעוורים – ג' פעמים פלא, כיסוי בתוך כיסוי, הסתר בתוך הסתר, חושך בתוך חושך כפול ומכופל.

והפסוק (ישעי' כט, יג) מקדים בנתינת טעם על צרה גדולה כזו של מיתת צדיקים: "יען כי נגש העם זה בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה לכן הנני יוסיף" וגו'. הלימוד בתורה והתפילה אינו מעומק הלב, רק בשפתיים, והיראת שמים היא רק מצות אנשים מלומדה.

ההתעוררות לתשובה אינה מעומק הלב, ואפי' היראה - מעיד הכתוב – שהיא "מצות אנשים מלומדה". וכאשר המצב הוא כזה, אז לוקחים מאתנו את הצדיק הגדול ביותר בכל הדור כדי שנתעשת משינתנו העמוקה, והבכיות שאנו בוכים על אבדן הצדיק, שהם בוודאי מעומק הלב, יהפכו את לבבנו ליראה ולאהבה את השי"ת מעומק הלב, באמת ובתמים.

כשהספיד הקב"ה את משה רבינו ע"ה, אמר: "מי יקום לי עם מרעים מי יתייצב לי עם פועלי און". היינו, מי יעמוד בקשרי המלחמה נגד המרעים. לא רק לשבת בחדרו ולהתאנח על המצב, אלא ללחום עם המרעים – לי לשמי, לשם ה', בעבור כבוד ה' המחולל בגוים הכואב לו. זהו שראינו אצל הרב מסאטמאר, ואנו עומדים כעת ושואלים: "מי יקום לנו עם מרעים", מי יורה לנו הדרך איך ללחום עם המרעים, הלא הוא היחיד בדור הזה שידע והכיר איך לעמוד בקשרי המלחמה עם האפיקורסים למיניהם.

בקשה זו אנו שוטחים לפני נשמתו הטהורה של רבינו הקדוש: לך יש את הכח והאפשרות לעלות עד לפני כסא הכבוד. אליהו הנביא עלה בסערה השמימה בזכות זה שקנא לה' צבקות, וכן הרב מסאטמאר היה הקנאי היחיד בדור זה. תקח אתך הצדיקים מהדורות הקודמים ותספר להם את המצב שלנו כפי שאתה מכיר אותו, ויחדיו תלכו בשליחות לפני הקב"ה בתפילה שישים קץ וסוף לכל צרותנו, וישלח לנו את אליהו הנביא לפני בא יום ה' הגדול והנורא לבשר לנו ביאת משיח צדקנו, ונזכה לגאולה האמיתית ולהנצל מהגאולות של שוא. תקח אתך הצדיקים הקודמים שאתה המשכת את דרכם ופרסמת את שיטתם בכל העולם כולו, ותודיע להם את החשכות הנוראה ששורה כאן – הפלא ופלא, ג' פלאים, חושך בתוך חושך - וביחד עם אבותיך הקדושים תלך לפני כסא הכבוד להתפלל בעבורנו.

ואנו מצידנו מקבלים על עצמנו לשוב בתשובה שלימה לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה, ונלך בדרכיו של הרב מסאטמאר ז"ל כמו שלימד אותנו בספריו, בכל הענינים. ובפרט בימים אלו של חודש אלול, שכל אחד ואחד משתדל לשפר את מעשיו ולתקנם, כמ"ש במדרש רבה עה"פ (תהלים פא, ד) "תקעו בחודש שופר", "חדשו מעשיכם, שפרו מעשיכם". ונראה הכוונה בתיבת "חדשו מעשיכם", היינו שנלך בדרך חדשה שלא כמו עד הנה שהיה הכל מצות אנשים מלומדה, אלא נשפר את המעשים שיהיו בהם חיים ורוח, שיהיו מעומק הלב.

ובכן בקשתנו מאתו, שיראה בעניינו שנשארנו בלי צדיק וקדוש כזה, והחורבן הוא קשה פי כמה משעת מיתתו של משה רבע"ה, שאז נשאר עכ"פ יהושע והזקנים, ואעפ"כ הספידו הקב"ה "מי יקום לי עם מרעים", מכש"כ כעת שלא נשאר שום צדיק בדוגמתו היכול למלא את החלל שהותיר ושיוכל בכוחותיו הגבוהים להשפיע על כל העולם כולו. על כן יתפלל עבורנו שניוושע בדבר ישועה ורחמים ואור חדש יאיר עלינו שנדע הדרך נלך בה והמעשה אשר נעשה, כדי שלא נטמע ח"ו בין האומות. וכן ישפיע עבורנו השפעה גשמית כפי הצורך, ועיקר העיקרים – שבמהרה ישלח לנו הקב"ה משיחו הולך תמים, לגאלנו מן הגלות המר, ונזכה להתגלות כבוד שמים בב"א'.

הספדו של רבי יצחק דוב קאפעלמאן זיע"א על כ"ק האדמו"ר מסאטמאר, רבי יואל טייטלבוים זיע"א (התמונה מתוך האתר בחדרי חרדים)