אזהרה למוציא שם שמים לבטלה

למען אחי ורעי! הנה לימוד חשוב עד למאוד עד כמה שחייבים למחות נגד אלו שאומרים הלל ביום אידם, כי יש בכך הרבה חילול ה', מלבד כל גופי התורה שעוברים עליהם בשאט נפש כאלו זה דבר של מה בכך, וזה רק מעיד על פחיתות נפשם של אלו שאומרים הלל

'מעשה רב' עם כ"ק האדמו"ר מביאלא, רבי יחיאל יהושע רבינוביץ (ה' בטבת תרס"א - כ"א בשבט תשמ"ב) (מובא מתוך הספר שִׁירַת הַשַּׁבָּת, קיצור סדר מנהגי שבת קודש, אצל אדמו"ר הקוה"ט ה"חלקת יהושע" זצללה"ה, עמ' ג'):

'כתב בחלקת יהושע (והובא ב"שירת השבת" הארוך, דף תרנד]: ״מכלל היראה, שלא יוציא האדם שם שמים מפיו אלא במורא הלב ולצורך גדול ולא לבטלה. כדאמרינן במסכת תמורה (ג:) אזהרה למוציא שם שמים לבטלה, שנאמר: את ה' אלקיך תירא. והשומע הזכרת ה' מפי חבירו לבטלה בשוגג, שלא היה יודע שזה אסור, מזהיר ומתרה בו שלא יחזור. ובמזיד, חייב לנדותו. ואם לא נדוהו, הוא עצמו חייב בנידוי – הכי איתא במסכתא נדרים [ז:], יש מפרשים הוא עצמו', היינו: השומע, שלא חש לכבוד קונו, שהיה לו לנדותו בפומבי. ואם הוא מתיירא ממנו, היה לו לנדותו בינו לבינו ולהתירו מיד, כדי שלא יהיה מכשול לרבים. והרמב"ן פירש: "הוא עצמו", היינו: המזכיר לבטלה, אף כי לא נידהו שום אדם הוא יחלץ מנעליו וישב בקרקע בנידוי, ויבקש משלשה אנשים שיתירו לו, ואז בהכנעתו ונסלח לו", עכל"ק.

 והנה מגודל יראתו ופחד ה' נהג לקבל נזיפה בגין כל שמות הקודש שנאמרו לבטלה; "מה שאמרתי, ומה ששמעתי". ובכל ליל שישי אור לעש"ק, (ועוד מספר פעמים במשך השבוע), היה חולץ מנעליו ויושב על הארץ [או שרפרף נמוך, וג' אנשים (קבועים) היו נכנסים אצלו ומתירים לו. ועכ"פ, הנהיג לאנ"ש יעשו "התרת שמות" בפני ג' בכל שבוע, ולא דווקא בדרך קבלת נזיפה. רק] בבקשת התרה. כפי הנוסח הנדפס, ולהלן דף יח].

ודע יתר על כן דרכו של אותו צדיק, שהיה קורא לפניו מנין אנשים מישראל, בכל שנה ביום ה' באייר, והיה יושב על הארץ כנ"ל, ומקבל על עצמו נזיפה עבור כל אותם שנכשלו ביום זה בברכת הלל לבטלה, ומבקש התרה על החרמות מהשמות שנאמרו לבטלה, באשר זה הצדיק היה עושה רצונו של הקב"ה ומתאנח על כבודו של הקב"ה ושל ישראל, וכל ימיו היה מחמד ומתאוה ומצפה כדי שיהיה שלום בין ישראל לאביהם שבשמים'.

רבי יחיאל יהושע מביאלא (משמאל) עם האדמו"ר רבי משה יחיאל הלוי אפשטיין מאוז'רוב, מחבר הספרים "אש דת" ו"באר משה"

כתב בחלקת יהושע (והובא ב"שירת השבת" הארוך, דף תרנד]: ״מכלל היראה, שלא יוציא האדם שם שמים מפיו אלא במורא הלב ולצורך גדול ולא לבטלה. כדאמרינן במסכת תמורה (ג:) אזהרה למוציא שם שמים לבטלה, שנאמר: את ה' אלקיך תירא. והשומע הזכרת ה' מפי חבירו לבטלה בשוגג, שלא היה יודע שזה אסור, מזהיר ומתרה בו שלא יחזור. ובמזיד, חייב לנדותו. ואם לא נדוהו, הוא עצמו חייב בנידוי – הכי איתא במסכתא נדרים [ז:], יש מפרשים הוא עצמו', היינו: השומע, שלא חש לכבוד קונו, שהיה לו לנדותו בפומבי. ואם הוא מתיירא ממנו, היה לו לנדותו בינו לבינו ולהתירו מיד, כדי שלא יהיה מכשול לרבים. והרמב"ן פירש: "הוא עצמו", היינו: המזכיר לבטלה, אף כי לא נידהו שום אדם הוא יחלץ מנעליו וישב בקרקע בנידוי, ויבקש משלשה אנשים שיתירו לו, ואז בהכנעתו ונסלח לו", עכל"ק.