והמפתח אל לבו הרי הוא מסור בידי שמים

אחי ורעי! הנה בדורנו אנו ישנה מחלה של מינות ואפיקורוסות שירדה לעולם הידוע בשמה בספה"קים 'נון שערי טומאה'[1]

אבל הכיצד נתמודד עם התופעה המדאיגה הזאת הנה מצינו עצה טובה - והנני מקווה שכל אחד ימצא כאן מענה לשאלתו, במקרה ובדברים אחרים לא הצליח אולי כאן ימצא הפתרון שלו, אבל הפתרון הנ"ל הוא רק כלפי יחס בינו לבין הכופר בטובתו של מקום, אבל כלפי שמיא הוא מחוייב עדיין להתפלל עבורו בכל כוחו שישוב בתשובה[2]

ונחזור לענייננו והם דב"ק של רבי שמשון רפאל הירש זיע"א, נחלת השר על הגש"פ, עמ' 60-62[2]

תורת ה' אינה מתחשבת רק בשאלת החכם; אין היא מצפה רק לזמנים, בהם גדל הנער בהרמוניה בצד הוריו והוא מתקין עצמו לטרקלין חכמת התורה בכח הדוגמה והלימוד משלחן האב. תורת ה' חוזה גם את הזמנים, בהם ניתק הקשר בין אבות לבנים; זמנים, בהם הדור הצעיר לא רק שאיננו משתתף בחגיגת הזקנים ומצוותיהם, לא רק שהוא מסרב לקבל את הקודש מידם, אלא גם רואה מתפקידו לבקר את חיי המצוות של הזקנים ולהעבירם בלעג מר על נאמנותם לדתם; זמנים, בהם האב יושב אל הסדר מתוך שמחה של מצוה, ואילו הבן "המתקדם" עובר על יד השלחן בלעג ובוז, ומטיח את השאלה קורעת הלב: "מה העבודה הזאת לכם!" "מה הטורח הזה שאתם מטריחים עלינו בכל שנה ושנה!" (ירושלמי).

"בשורה רעה נתבשרו ישראל באותה שעה שסוף התורה עתידה להשתכח. ויש אומרים בשורה טובה נתבשרו ישראל באותה שעה, שהן עתידין לראות בנים ובני בנים" (מכילתא בא פרשה יב'). אולי בשורה טובה היא זו, המראה מעבר לקלקול הבנים את תשובתם של בני הבנים; אולי בשורה טובה נתבשרו כי אל לנו להתייאש בעתות השמד, באשר גם עתות אלו חזויות מראש, ואנחנו מוכנים להן, - וכך מובטחים אנחנו שעתידות גם הן לעבור, ואילו תורת ה' מתנחלת והולכת מדור לדור ברעננות שאין לה הפסק.

אולם מה יאמר לדור זה שקלקל, שקלקולו בעיניו התקדמות, ואילו נאמנות הזקנים-פיגור? להם אל תענה דבר! על התינוק שאינו יודע לשאול, על הילד השואל, על העלם החוקר, עליהם אומרת התורה: "ואמרת לבנך", "ואמרת אליו", "והגדת לבנך"; ואילו על הדור הלועג אין היא אומרת "ואמרתם אליהם", אלא, בפשטות: "ואמרתם". שכן לו-אין לך לומר דבר; אין הוא מבקש תורה מפיך; הוא כבר התקדם, ומבקש ללמד אותך; רצונו לגאול אותך מהשקפתך "הצרה" ו"המיושנת", הנראית לו כטורח וכמשא; ביהירות ובלעג הוא מנסה להעלות אותך אל פסגת האור והדרור של התקדמותו. מה יש לך לומר לו? הן אין הוא מדבר אתך כדי ללמוד מפיך, אלא כדי ללמד אותך. אין הוא סובלני די הצורך כדי לסבול בשקט את "השקפתך השונה"; עוד לבו נוקפו על בגידתו, ובנאמנותך לתורה הוא רואה אך תוכחת מוסר; יותר מדי הוא אוהב אותך משיוכל לראותך בשקט שבוי בידי "סכלות משפטיך הקדומים". – מה יש לך לומר לו?! לא בכח דבריך תחזיר אותו בתשובה, -אף לא בכח הסנגוריה המזהירה ביותר על התורה; הן עצם האמונה בתורה משמים, שלה אתה מוסר את נפשך, ובה אתה מוצא את אושר חייך, בלב לבו היא אבדה זה מזמן; והמפתח אל לבו הרי הוא מסור בידי שמים. רק הנסיון יחזיר גם אותו בתשובה; נסיון הריקנות וההבל הערטילאי, חווית האכזבה מכל אותו משחק תעתועים שהתמכר לו בקלות הדעת, עתידה למלא את לבו געגועים על אושר האמת שאבד מלבו; היא שתביאנו לומר: "אלכה ואשובה אל אישי הראשון כי טוב לי אז מעתה" (הושע ב' ט'). לזמן זה עליך להמתין. ועד אז – אל תאמר לו דבר; אל תען גם לאיולת לעגו.

אולם עוד פחות מזה מותר לך לשתוק. ככל שאין התורה מורה לך "ואמרתם אליהם", כן היא מצוה עליך "ואמרתם"! ככל שאין לך לומר דבר, כן, וביתר כח והחלטיות, בטא בדרך כלל מה הן מצווות ה' לך; כן, וביתר כח והחלטיות, העד על שמחת האושר שבעשית המצוות; כן תעמיד את אמונתך מול ספקותיו, את נאמנותך מול בגידתו, את החלטיותך מול היסוסיו, את רעננות חייך מול ניוון חייו, את גילך ברעדה מול הריקנות הקולנית של שמחותיו קלות הדעת; וככל שהדור מלהג בלעג: "מה העבודה זאת לכם" – כן "ואמרתם", בטאו זאת בכל עוז: "זבח פסח הוא לה' אשר פסח על בתי בני ישראל במצרים בנגפו את מצרים ואת בתינו הציל". בעוז ובתעצומות הפגינו את היסוד ההיסטורי האיתן, שעליו מושתתת כל הויתכם היהודית וכל התמסרות שמחתכם לעבודת ה' – שאין עמה לא הרהור ולא סתירה, ואשר עוד היום תעיד לו מציאותו ההיסטורית של כל יהודי וכל בית הבנוי בישראל.

ואמרתם! אם הכל מחרישים סביבכם, אם נותנים לכם להבין שיש להתבייש ביהדות, שאין לצאת עם המצוות לאור היום, שאין מעיזים לפתוח את הפה למצוות – כי אז "ואמרתם"! פצו פה, אל תחרישו, הפגינו, הכריזו בקול, שהמצוות שאתם מקיימים הינן לכם לערך עליון; הן הן הקשר הקושר אתכם עם ה'; בהן אתם מתקדשים ומקדשים את בתיכם לה', כאבותיכם אשר במצרים; בעשיית המצוות אתם עומדים לפני ה', ולא תשעו לאדם המשבח או מגנה. הכריזו בקול שאתם בעיניכם המתקדמים, ורק עשיית המצוות היא בעיניכם התקדמות; שכן הקב"ה בעצמו התנה את בחירתו בקיום המצוות; רק קיום המצוות הבדיל בין יהודי למצרי, בין בתי ישראל לבתי מצרים; רק בזכות עשיית המצוות פסח ה' על בתי ישראל בנגפו את בתי מצרים. הכריזו בקול, שהעושה את מצוות ה' נישא על כנפי נשרים, ואילו העובר עליהן יורד לתהומות מצרים, נסוג אחור אל חושך מצרים, שניצלנו ממנו ברחמי ה'.

בהכרזה זו תצילו את עצמכם ואת בניכם משחת הדור התועה; כך תציבו גם לדור זה תמרור של אור, שאליו ישוב בבוא עת התשובה".

ואולי באמת יהיו כאלו שיטענו שרשעי דורנו אינם מלעיגים על חגי ומועדי ישראל ואינם באים בטרוניות כלפי מי שכן מציין אותם. אלא ההפך, כמו שמצינו אצל בעלי הכיפות הסרוגות שאינם נוהגים כך, אלא מנסים לרמות את הצבור כאלו הם ממשיכי מסורת וקבלת תורה שבכתב ותורה שבע"פ, אבל אינם כל אלא לקחו לעצמם רק את החיצונות של תורתינו הק'.... ואפלו תוך כדי חגיגתם הם ילעיגו על החגים הללו

אבל יהיו ג"כ כאלו כפי שהרש"ר הירש מציין שהם באמת ילעיגו על החגים הללו מעל דפי העיתונות והבלוגים שלהם כליצנים

_______________________

[1] רבי חיים ן' עטר 'אור החיים הק' זיע"א, חומש שמות, פרק ג' פס' ח'

הנה למה שקדם לנו כי עיקר הגלות הוא לברר הניצוצות שנטמעו בנ' שערי טומאה וכמו שציינתי דבר זה כמה פעמים בזה ינוח דעת בב' השאלות כי אם היה מוציאם קודם זה היו מפסידים בירור החלק ההוא, ותדע שעם ה' השיגו בבחינת כללותם הכלול במשה שנתיחס בשם עמו השגת מ"ט שערי בינה, וטעם שלא השיג שער החמישים הוא לצד שאין המושג אלא בהשתדלות המשיג ולצד שישראל לא נכנסו בנ' שערי טומאה לברר אותו לא השיגו בחינת הקודש שכנגדו, והובטחנו כי לעתיד לבוא ישפיע בנו אל עליון תורת חיים שבשער החמשים והשגתו הוא באמצעות הגליות ובפרט גלות האחרון אנו משיגים הדבר. וטעם שנסתכנו ישראל במצרים בבירור שער הנ', לצד שלא היו בני תורה מה שאין כן דורות האחרונים באמצעות תורתם ישיגו ליכנס לשער הנ' ולהוציא בולעו מפיו, ואז ספו תמו בחינת הטומאה. ומעתה כל שהיה ה' מוציא ישראל קודם זמן כל שהוא היו ממעטים הבירור והיו מתמעטים במושג ולזה הוציאם בנקודה האחרונה של מ"ט וקודם שיכנסו לשער הנ', והוא אומרם ז"ל וגאלם מיד. (פסחים פ"י מ"ה לגי' הרמב"ם):

[2] תפילה שחיבר האלשיך הק' זיע"א, על בנו

יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יְהֹוָה אֱלֹהַי וֵאלֹהֵי אֲבוֹתַי שֶׁתַּחֲתּוֹר חֲתִּירָה מִתַּחַת כִּסֵּא כְבוֹדֶךָ לְהַחֲזִיר בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה לְכָל פּוֹשְׁעֵי עַמְּךָ בֵּית יִשְֹרָאֵל וּבִכְלָלָם תַּחֲזִיר (לפלוני בן פלוני, או) לי (פב"פ) בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה לְפָנֶיךָ כִּי יְמִינְךָ פְשׁוּטָה לְקַבֵּל שָׁבִים וְרוֹצֶה אַתָּה בִּתְשׁוּבָה אָמֵן סֶלָה:

[3] ירושלים, ה'תשמ"ב