הסילופים שנכפו להכתב בספר אם הבנים שמחה
אחי ורעי, דע לך שבעלי הדעות המשובשות נוהגים לנפנף בספר שאין להם השגה בכלל בתוכנו, כי לא טרחו לעיין במקורות שהובאו בתוכו, כיצד הובאו במקוריותם
ויש להאיר כאן הארה חשובה מאוד לגבי דבריו של רבי ישכר שלמה ב"ר יצחק טייכטל הי"ד זיע"א, ממה שכתב בספרו, כל מי שהוא ת"ח אמיתי יבין שדבריו הינם סותרים ו/או מובאים בצורה חלקית בפרט שהחלק שהושמט משנה את המשמעות באופן שמשמעותו היא הפכית ו/או דברים שהוצאו מהקשרם ו/או העמסת משמעות לדברי קדשם של רז"ל.
הסיבות לכך אם ידועות ו/או לא ידועות אלא מודחקות
והנה מאחד שהכיר את רבי ישכר שלמה טייכטל אישית, וכתב מאמר נפלא שמתאר את קורות חייו בזמן השואה ומה שהביא אותו לכתוב ספר זה, רבי מ. אבראמסאָן[1] זיע"א, חיבורי רעם ורעש ורוח אין (מובא מתוך הקובץ התורני 'המאור', ברוקלין, תמוז ה'תשכ"ט, שנה כ"א, קונטרס ו (קפד), עמ' 22-23)
ב. לא ״אם הבנים שמחה" ולא המחבר...
בימים הללו הרעישו בעלי העתונות הזולה על הסנסציא שבשני חיבורים חדשים שהופיעו זה עכשיו[2], ״רבנים״ מכים על לבם על חטא שחטאו בכפירתם מעולם בציונות ועכשיו נפקחו עיניהם לראות ולהכיר שהציונות היא היא המביאה הגאולה לעולם.
שני החיבורים הללו לא ראי זה כראי זה, האחד פולני והשני הונגרי, אבל הצד השוה שבשניהם שחטאו בעבר ונתפקחו בעתיד ועייטי הסופרים ירדו על הנתחים הללו, לעשות מהם מטעמים לכל אלו המתרשלים עדיין להניח כאן את עסקיהם ולעלות לציון ברנה.
אולם אחרי הצד השוה נתתי אל לבי שאין למוד בשו״א את שני המחברים במדה אחת, כי רחוקים הנם זה מזה מרחק לאין סוף, הן בהשקפת עולמם והן בסיבה שגרמה לחבר חיבוריהם. ואתחילה נא בשני החף מפשע והולך מישרים, רצוני לספר "אם הבנים שמחה״ לידידי מאז, הרב הגאון המפורסם ר׳ ישכר טייכטאל ע"ה, הי״ד, אב״ד פישטיאן.
הייתי בצוותא חדא עם המחבר בימות הזעם הנורא בגולה בבודאפעסט. היינו הרבה פעמים יחדיו בעסקנות שונה, וכ״פ ביקשני ללותו בביקוריו אצל בני אדם בנוגע להצלתו. הוא הי׳ משרידי חסידי הגה״ק בעל מנחת אלעזר ז״ל, קנאי ותיק ושונא ציונות וציונים מעמקי נפשו. כשהתחיל הגירוש בסלובקיא ברח לבודאפעסט. השמד ורציחות יהודי סלובקיא ועמם בני קהלתו ומבני משפחתו ע״י הנאצים ימ״ש, העיקו עליו קשה ומרת את חייו.
מהלומות נוספות קשות לרוחו הנדכאה היו הבשורות הרעות שהגיעו מפולין ומאושוויץ ר״ל, וגם הבשורות המרות ע״ד הפליטים שנתפסו בהונגריא והמלכות הרשעה בהונגריה אז עדיין תחת השליט הארטי ימ״ש, שילחה אותם מיד אל מעבר לגבול לאוקריינא ששם נהרגו ביסורים קשים ע״י הנאצים והאוקריינים ימש״ו.
הרב טייכטאל ע״ה, הי׳ חרד מאוד לקבל סערטיפיקאט לארץ ישראל שזכו להם רק יחידי סגולה שהיו קרובים להסתדרות הציונות.
בקישויים רבים עלתה לו ההתקשרות עם הציונים שהבטיחו לו שבאם יוציא חיבור ברוחם הם, אז בודאי יחלקו לו הסרטיפיקאט.
הרב מפישטיאן שהי׳ בהול על חייו ומעודו למדן ובקי גדול, לא הי׳ קשה עליו למלא בקשתם ובצרות הקשות יצר חיבור שלכאורה הי׳ רק ליקוטים מספרים ע׳׳ד חיבת ארץ ישראל והמצות הרבה לשבת עליה. בעלי הציונים בהונגריא, קלי הדעת ורחוקים מתורה ומי״ש שידעו שהחיבור ומחברו חלוטים בידם כחומר ביד היוצר, השפיעו על המחבר לעשות בספרו בתוספת הרבה דברים בטלים, וגירעון דברים ישרים, ככל העולה על רוחם, ויצא החיבור הזה כמו שרצו הם, ואע״פ שכמה נדיבי עם בבודאפעסט שידעו את המחבר ע״ה העניקו לו מכיסיהם גם הם סכומים חשובים, באמונתם שבודאי יוציא דבר מתוקן והעמד חכם מפורסם על חזקתו. לא אחד מהם חלם שמדריכו הראשי של החיבור הוא הסרטיפיקט הציוני להצלת נפשו. הכל ידעו שהחיבור דן בחבת ארה״ק ומי זה האיש אשר לא יאהב את ארצנו הקדושה כנפשו, אבל בודאי שלא הסכימו לחיבור שיד הציונים משמשה בו, להוכיח שמצוה רבה לקרבה אליהם ולהיכנע להם בחבה יתרה.
כדרכם של הציונים מאז ביחסם אל יהודים חרדים, מיד בראותם שהחיבור יצא לאור, פשטו רגל למחבר וכיחשו לו הבטחת סרטיפיקאט מעולם.
ביום צאת החיבור לאור, פגשתי בהרב מפישטיאן ע״ה, והכרתי שהוא שרוי בצער גדול ובמרי נפש. להפצרתי בו גילה לי את כאבו הנורא על מה שהתעללו בו הציונים וקיבל עליו שמיד שיגיע בשלו׳ לארה״ק יתקן את חיבורו הזה תיקון הראוי לשמו. למגינת לב לא זכה המחבר לכך וקידמהו האסון הנורא ע״י הנאצים ימש״ו, ואין ספק בלבי שמחשבתו האחרונה של המחבר הקדוש הזה הי״ד, היתה חרטה עצומה על הוצאת מחברתו הזו וחפצו האדיר לעקירתו מן העולם. והנה חלק רב מחפצו נתקיים, כי תשעים אחוז מחיבורו הלך לטמיון.
אותי כיבד המחבר בספר אחד מהראשונים וביקשני לעיין בו ולציין מה שלא נראה בעיני. כמה ספרים רצה לשלוח לארה״ק לעסקנים שונים, אולי יעלה בידו לקבל ע״י סרטיפיקאט, אבל כמדומני שהספרים לא יצאו מעולם מהונגריא. ספר אחד שהקדיש בכתב ידו להאדמו״ר מגור זצ״ל, נשאר ג״כ אצלי. ואע״ג דאיהי לא חזי מזלי׳ חזי, שברצ״ה אני אהי׳ היחידי בדור השוא הזה, שאריב את ריבו ואצדיק את הצדיק מעיקרא, שכל החיבור הי׳ כשגגה היוצא מלפני השליט ואין אדם נתפס על צערו.
ובכל ענין ברור כשמש שעד כמה שהמחבר הפך והפך באהבת ארה״ק והמצוה וההכרח לשוב אליה, וגם דרוש דרש בשבח הציונים לאהבה אותם, אבל בודאי שלא עלתה על דעתו שחובה זו קשורה בקבלת עול מלכותם של מהרסי הדת, ח״ו. ועי׳ בספרו הנפלא טוב יגאל שהו״ל בשנת תרפ״ז, הוא מרעיש עולמות על הכופרים והמינים שנתרבו בעולם והם הם המעכבים את הגאולה ועיי״ש באריכות. כדאי לציין שטבעו של הרב טייכטאל כבר הי׳ מפורסם אז והגה"ק ר׳ יחיאל מאיר מאסטראווצא זצ״ל כותב עליו בהסכמתו, הרב הגאון החריף ובקי צמ״ס פ״ה, הרב ר׳ ישכר שלמה וכו׳.
אלה שהוציאו את החיבור הזה מחדש, לא היתה בדעתם כלל טובתו של המחבר, ואדרבא, גרמו פחיתות הכבוד לזכרונו הבהיר, להוציא דבר שלא כרצונו. אלו היו חשים לכבודו היו מזדרזים להוציא את חיבוריו הנכבדים ובעיקר, חיבורו שו"ת משנה שכיר על ש"ע, חיבור של לומדות והוראה מובהקת ושאר חיבוריו בהלכה, כי רב ולמדן גדול הי׳ האיש הזה, בשבתו על כסא הרבנות בפישטיאן.
בהוצאתם החיבור הנוכחי גרמו שלא אם הבנים שמחה ולא המחבר.
אזי שכעת מובן לנו שקבלנו ממסורה נאמנה זקן מפי זקן שהיה זה תכסיס מאחד שעמד אז בראש התנועה הציונות בהונגריא בימים ההם, שמחמת מצב היאוש האיום של הרב המחבר, בא אז אצל האיש ההוא לבקש רחמים על נפשו ועל נפשות ביתו שיעשה פעולות לטובתו אצל ראשי הציונים שישתדלו בעבורו שיתאפשר לו לעלות לארץ ישראל, והשיב לו איש ההוא שהיות שכבוד הרב הוא מפורסם כמתנגד לתנועת הציונות אי אפשר לו לעשות שום דבר בעד הצלתו, רק עצה יחידה יש לו, שבאם יכתוב איזה ספר להראות ולהוכיח צדקת רעיון הציונות אזי יצילו אותו ואת ביתו, ובעוה"ר 'שטנא נצח', ובכל זאת למען דעת כל עמי הארץ שהרב המחבר ע"מ שלא ח"ו לכתוב לשנות מטעמו כתב באופן כזה שת"ח אמיתי יבין שאין לסמוך על ספר מסוג זה, ורק לעמי ארצות יראה כאילו כתובים בו פלאות, מה שכתב בדברים שיש בהם למראית עין חיזוק לרעיון הציונות.
ושמא יאמרו שהדבר הנ"ל הוא המצאה שחרת הגיון הרי יש לנו ג"כ עדויות מפורשות מעוד מכתבים ואגרות קודש מאת המחבר עצמו וכן מבני משפחתו
וכן כתב בנו רבי חיים מנחם ב"ר ישכר שלמה טייכטל זצ"ל, מפורשות בהקדמה לספר וז"ל:
לצערנו נטפלו חוגים שונים לדברים הנ"ל וכיוצא בהם בספרו למצוא בהם קשר לרעיון הציוני החילוני, כשם שהאשימו את הגה"צ המקובל רבי עקיבא יוסף שלזינגר זצ"ל וכל אלה שדגלו בהתיישבות חרדית באה"ק, בציונות.
וברור ומובן לכל בר בי רב שהמחבר בדברו בספרו בשבח בוני הארץ ומתישביה לא התיחס כלל לתנועה הציונית החילונית שחרתה על דגלה: "ארץ ישראל ללא תורת ישראל" ואשר סיסמתה: להיות גוי ככל הגויים, והתוצאה של הדוקטרינה הזאת הרי ידועה לכל: הרס הנוער והעם- שהתחנכו ברוח זו-מבחינה רוחנית וגשמית כאחד, המסכן את עצם קיומו של העם והארץ, והמתבטאת בירידה-תרתי משמע-ירידה מוסרית וירידה מן הארץ, ולבסוף התנכרות לא לתורת ישראל בלבד אלא גם לעמם ולארצם, והמחריד ביותר "ונוספו גם הם על שונאינו".
ואומנם פונה המחבר לתושבי הארץ לבסס את חיינו באדמת הקודש על התורה אשר בלעדיה אין לנו כל קיום וכל זכותינו בארץ ישראל היא רק מכח הבטחת ה' לאבותינו לתת לנו את הארץ וללא קיום התורה אין לנו חלק בירושה הזאת, והתורה בלבד ערובה שאויבינו לא יקחו את ארצנו מידנו, מה שאין כן לאומיות מעורטלת מתורה, לא זו בלבד שלא ניבנה על ידיה, אלא היא מהוה גורם לחורבננו ח"ו.
ועל כן פונה המחבר בקריאה לבוני הארץ לכייף עצמם לחכמי גדולי הדור, נושאי דגל התורה ולפתור את כל הבעיות על פי הוראתם, לפי תורתנו שהיא תורת חיים. ואזי ההצלחה מובטחת בס"ד.
אין צורך להוסיף על הדברים הנ"ל, המדברים בעד עצמם ולא באתי אלא לשוב ולהתריע: היזהרו בגחלתו! כי איש קדוש הוא שכל מחשבותיו דיבוריו ומעשיו קודש היו לה'.
וכדברי קודשו של כ"ק האדמו"ר מליובביטש (שליט"א) [זיע"א] אלי, על אבא מרי זצוק"ל: "כאשר יבוא לא"י ידפיס את כתבי אביו ויפרסם כי האבא היה יהודי ירא ושלם ורחוק מציונות" ואת אמרי פי קדשו שמרה נפשי, ובגילוי דעת הנ"ל הנני ממלא הוראתו".
ועוד מכתב קודש מאת בעל המשנה שכיר יעידו על כך
[3]פיעשטאני 22 באפריל 42
בנים חביבים...
אנחנו בריאים תודה לא-ל, אנו מחכים לישועת השם, קהלות הקודש מסביבנו נייטרא טופולטשאני טירנוי סערעד כבר נחרבו, הם נלקחו כולם לפולין, וכעת עומדת פישטיאן בתור.
אנחנו כולנו ארוזים למען לכת לגלות, אולם אנו הולכים בשמחה רבה, אנחנו מקבלים באהבה גזירת השם, אין אנו דואגים כלל כי השכינה הקדושה אתנו. היו בריאים ילדים יקרים, אנו מקוים להתראות בקרוב בשמחות, בירושלים.
אביכם הנאמן לנצח
י. שלמה
נא לשמור על הגלוי-ה הזאת לזכר עולם
והנה עוד מכתב[4] שמעיד על כך שכתב בעל אם הבנים שמחה הי"ד זיע"א, לבנו
לצערי הרב ולדאבון לבי, יש, שלא ירדו לסוף דעתי בכתיבת ספרי "אם הבנים שמחה" שהוצאתי, בהיותי ב"עמק הבכא" בבודפסט, בשנת תש"ג, וסהדי במרומים! כי בכתבי על ישוב ארץ ישראל ע"י אחינו, עיני עיני יורדה מים מאין הפוגות, על עם ה' הנאנחים והנדכאים מתוקף חבלי הצרות שאין לתאר, וראיתי בארץ ישראל קרן אורה ועוגן הצלה, ואם כי ידעתי וחששתי שמא יתלו בי דברים שלא אמרתי ולא התכוונתי אליהם, הרי יודע תעלומות יעיד עלי, כמה שפכתי שיח פני בוחן לבבות, שדברי לא יהיו להם לפוקה ולמכשול, ובטוחני כי זכותה של אדמת הקודש תעמוד לכל המחוננים את עפרה, לבלתי ידח ממנה כל נידח ותמכתי יתידותי בדברי רבותינו הקדושים, אשר הגה"ק הרה"צ בעל "מנחת אלעזר" האדמו"ר ממונקאטש, היה רגיל לשננם: "הרמב"ם בהלכות תשובה (פ"ז ה"ה) פוסק: אין ישראל נגאלים אלא בתשובה, וכבר הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הם נגאלים", ובכח הבטחה זו כתבתי את ספרי "אם הבנים שמחה".
וכן הוסיף עוד הערה המוציא לאור רבי חיים מנחם ב"ר ישכר שלמה טייכטל זיע"א, של ספה"ק משנה שכיר חלק א', תולדות המחבר, מהרהורי לבו על ספרו 'אם הבנים שמחה', הערה 71
ולצערנו נתברר שחששותיו היו אמנם מבוססים וחוגים שונים מסלפים את דמותו ומייחסים לו דברים שבודאי ובודאי מעולם לא עלתה על דעתו – מו"ל.
ואי"ה נביא גם נביא מס' דוגמאות של לימודים שנכתבו בצורה מסולפת, משום אילוצים בשביל לקבל רשיון עליה לארץ
יהי רצון שמאמרים אלו יהיו נח"ר למחבר, בכך שח"ו יתבארו הדברים שכתב באופן שכתב כי אם באמת מעיינים בהם בפנים מוצאים שהכוונה היא הפוכה לגמרי מדעתה המשובשות והמקולקלת של הציונות
-------------------------------
[1] רבי מ. אבראמסאָן זיע"א – נולד במדינת הגר. חברו של רבי ישכר דב טייכטל הי"ד זיע"א. לאחר השואה עלה לאמריקה, שם הסתופף בצילו של כ"ק האדמו"ר מסאטמר, רבי יואל טייטלבוים זיע"א. כתב מאמרים בעלון התורני 'מאור'.
[2] ראה לקמן המשך מאמר זה על הספר 'התקופה הגדולה'.
[3] מובא מתוך הספה"ק שו"ת משנה שכיר - חלק א (ירושלים, ה'תשל"ד), תולדות המחבר, דמותו בצל המאורעות
[4] מובא מתוך הספה"ק שו"ת משנה שכיר - חלק א (ירושלים, ה'תשל"ד), תולדות המחבר, מהרהורי לבו על ספרו 'אם הבנים שמחה'
