מצות העמדת מלך לפי הרמב״ם המדויק

משום מה בעלי הדעות המשובשות מתעקשים לשקר בתורה רק בשביל האידיולוגיות שלהם (כידוע), ובפרט בעניין של 'מצות העמדת מלך', ומנסים לעקם את דב"ק של הרמב"ם וסיעתו, ולכן נביא את דב"ק כדקא יאות

ונציין מראש שהשקר שלהם בדב"ק של הרמב"ם זיע"א כאן הוא טענה שהרמב"ם כביכול מציין הלכה זו לכתחילה, אבל בדיעבד מותר הדבר, והרי כל המעיין כדקא יאות יראה ויבין שזהו שקר

שהרי אילו הי' מותר בדיעבד מדוע דייק

היה ממלא ביראה אע"פ שאינו ממלא בחכמה מעמידין אותו במקום אביו ומלמדין אותו

אם כן היה צריך גם לשנות ההפך לגבי מי שחכמתו קודמת ליראתו, ואח"כ נלמד אותו להיות ירא שמים, אזי שלא כך, אלא רק שמותר ירא שמים ואם אינו כן אסור למנות אותם, ואין מציאות של בדיעבד, ואילו היה ממונה מישהו לכך (לפי דב"ק של הרא"ה) אלא שראוי לשנאותם ולהרחיקם, ועליהם אמר דוד [תהלים ה', ו'] שנאתי כל פועלי און

וכן כתב במפורש הרמב"ם שזה 'שלא זכה אלא לכשרים', שהרי הרמב"ם לא דן כלל וכלל במציאות כזו של 'חכמתו קודמת ליראתו, מכיוון שאין זה נהוג אפילו בדיעבד, כי אילו הי' כך אזי שכל אחד שחושב עצמו שראוי לשררה, ואינו כן יגרום לצרות ופרצות בישראל, לכן אותם בעלי הדעות המשובשות שמכונים 'רע-בנים' שדורשים דרשות של טיפשות בפני עמי-ארצות, טועים ומטעים, אסור לשמוע כלל את דבריהם, כי הם משקרים בתורה

וכעת נעבור לראות את דב"ק של רבי משה בן מימון 'הרמב"ם' זיע"א, יד החזקה, הלכות מלכים, פרק א הלכה ז

כשמעמידין המלך מושחין אותו בשמן המשחה שנאמר ויקח שמואל את פך השמן ויצק על ראשו וישקהו ומאחר שמושחין המלך הרי זה זוכה לו ולבניו עד עולם שהמלכות ירושה שנאמר למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל הניח בן קטן משמרין לו המלוכה עד שיגדיל כמו שעשה יהוידע ליואש וכל הקודם בנחלה קודם לירושת המלוכה והבן הגדול קודם לקטן ממנו ולא המלכות בלבד אלא כל השררות וכל המינויין שבישראל ירושה לבנו ולבן בנו עד עולם

והוא שיהיה הבן ממלא מקום אבותיו בחכמה וביראה היה ממלא ביראה אע"פ שאינו ממלא בחכמה מעמידין אותו במקום אביו ומלמדין אותו

וכל מי שאין בו יראת שמים אע"פ שחכמתו מרובה אין ממנין אותו למינוי מן המינויין שבישראל כיון שנמשח דוד זכה בכתר מלכות והרי המלכות לו ולבניו הזכרים עד עולם שנאמר כסאך יהיה נכון עד עולם ולא זכה אלא לכשרים שנאמר אם ישמרו בניך בריתי אע"פ שלא זכה אלא לכשרים לא תכרת המלוכה מזרע דוד לעולם הקב"ה הבטיחו בכך שנאמר אם יעזבו בניו תורתי ובמשפטי לא ילכון ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם וחסדי לא אסיר מעמו:

וביאר במצות 'עשה' רבי אהרן ב"ר יוסף הלוי מברצלונה 'הרא"ה' זיע"א, ספר החינוך מצוה תצז - מצות מינוי מלך עלינו

מצות מינוי מלך עלינו... הניח בן קטן משמרין לו המלוכה עד שיגדל כמו שעשה יהוידע ליואש. וכל הקודם בנחלה קודם לירושת המלוכה, והבן הגדול קודם לקטן ממנו. ולא המלכות בלבד, אלא כל השררות שהם במעשה או בשם כבוד מן השמות הנכבדים וכל המינויין שבישראל בירושה הם לו לאדם שזוכה בה בנו אחריו ובן בנו ובן בן בנו עד לעולם. והוא שיהא ממלא מקום אבותיו ביראת שמים, אבל כל שאין בו יראת שמים אף על פי שחכמתו מרובה אין צריך לומר שאין ממנין אותו במינוי מן המינויין שבישראל, אלא שראוי לשנאותם ולהרחיקם, ועליהם אמר דוד [תהלים ה', ו'] שנאתי כל פועלי און.

והוסיף לבאר ב'לא תעשה' רבי אהרן ב"ר יוסף הלוי מברצלונה 'הרא"ה' זיע"א, ספר החינוך מצוה תצח - שלא למנות מלך על ישראל כי אם מבני ישראל

שלא למנות מלך על ישראל כי אם מבני ישראל... ומשורש המצוה אתה דן שאסור גם כן למנות על הצבור אנשים רשעים ואכזרים, והממנה אותם מפני קורבה או מיראתו להם או להחניפם לא תסור רעה מביתו ועל קדקדו חמסו של אותו רשע ירד,

ומי שלא יירא מכל אדם להועיל לרבים בכל כחו, שכרו יהיה אתו מאת השם תמיד בעולם הזה, ונפשו בטוב תלין לעולם הבא, וזרעו יירש ארץ.

רבי יהודה החסיד זיע"א, ספר חסידים, אות תי"ד

לא יאחר לשונאו. (דברים ז' י') אם תראה פרנס שמתגאה על הציבור, או אדם אחר מפני אושרו, ויש לאל ידו, ורוב ראשי הקהל טובים, וברצונם לתקן רצון הקב"ה ואין יכולים מפני הבעלי גאווה, אז לא יאריך ימים, שנאמר לא יאחר לשונאו, בתחילה כתיב לשונאיו ואח"כ לשונאו, אלא מפיל הבעל גאווה, ואז אין הרמת ראש למסייעים בו ולבוטחים בו.

רבי יעקב קראנץ' 'המגיד מדובנא' זיע"א, כתבי המגיד מדובנא חלק ב'[1], פרשת שופטים, עמ' 63-64

מלכות כי תבואו אל הארץ וכו' ואמרת אשימה עלי מלך ככל הגויים. אשר סביבותי, שום תשים עליך מלך אשר יבחר ה' אלהיך (שם י"ז, יד-ט"ו) ובסנהדרין ב' אמרו חז"ל, שבני ישראל נצטוו בכניסתם לארץ למנות עליהם מלך. וכבר הביעו רבים את פליאתם; על שום מה רגז שמואל על ישראל שאמרו לו שימה לנו מלך לשופטנו ככל הגויים? ונראה לי כי מפני שני טעמים ישראל מבקשים עליהם מלך. א. משום שהם יראי אלהים וחרדים לשמור את תורתו, והם חוששים לפני יצר לב האדם הרע מנעוריו, לכן הם מבקשים מלך שהכוח בידו לעמוד תמיד בפרץ כנגד פורצי חוק התורה, כדרך שעשה חזקיהו המלך, שנעץ חרב בבית המדרש, וכן כל יתר מלכי-חסד מבית דוד, ששקדו להרים קרן התורה והמצוות.

סיבה שניה לבקשת מלך היא, להיפך, רפיון האמונה והבטחון באלהים וטעות הבריות, הסוברים, כי בחיל ובכוח אפשר לכבוש מדינות, ולכן הם חושקים במלך שיקים להם צבא גדול להלחם במלחמותיהם, ומעתה יש לומר כי התורה, לאמתו של דבר, צוותה על בני ישראל למנות עליהם מלך, שידריכם במעגלי היושר והצדק ויקרב את לבם אל התורה והמצוות. אבל הנביא שמואל הכיר בהם כי תכלית מבוקשם למלך היתה לעשות בכוח צבאותיו מלחמות. ועתה דוק בפשוטם של הכתובים ותראה, שהדברים נרמזו בהם, וכך אומר הכתוב: כי תבואו אל הארץ ואמרת אשימה עלי מלך ככל הגוים, אני מצוה לכם: שום תשים עליך מלך אשר יבחר ה' אלהיך.

רבי אלחנן בונם וסרמן הי"ד זיע"א, עקבתא דמשיחא, פרק הרעיון הלאומי, פיס' לו[2]

אלו האחרונים, הכניסו בלבול דעות וערבוב מושגים נורא לתוך מחננו. לפני הופעתם ידוע היה כי כיהודי נחשב רק זה המסכים להכנס תחת עול התורה. הכופר בתורה, דינו כמשומד ואין לו שום קשר אתנו.

הדתיים-לאומיים טוענים אחרת: אמנם כופר הוא, אבל מכיוון שהוא בעל הכרה לאומית, משלנו הוא. ההלכה קובעת: "כל אדם שאין בו יראת שמים, אסור למנותו לשום מנוי בישראל" (רמב"ם, הלכות מלכים), והמה מכשירים את הכופרים להיות מנהיגים של כלל ישראל.