עד כמה חייבים להתרחק מן המינות

למען אחי ורעי! הנה חכמי ישראל תמיד הזהירו אותנו מללמוד בספרים חיצונים, ספרי מינות ופילוסופיא... והנה קמו להם בדורות האחרונים כמה מבעלי הדעות המשובשות וכתבו ספרי מינות באצטלא דרבנן, וכל מי שיעיז לדבר נגד ספריהם הרי הם מיד נתקלים בקיטונות מוסר כפול מיחצ"ניהם, והרי מעשיהם יוכיחו שכל טענותיהם של גדולי ישראל מקדמת דנא אודותם היו נכונות.

והדרך הכי מועילה להבין הנ"ל חוץ ממה שכבר מבחן המציאות הוכיח אין ספור  פעמים, אולי באופן של לימוד אז הדברים יכנסו ללב, ואולי או אז כמה בודדים יצליחו להבין את שגגת תלמודם (שעלתה זדון), ה"י.

אמנם שהמאמר הנ"ל הוא ארוך, אבל כל מילה היא זהב מזוקק. יהי רצון שיכנסו ללבבות דברים היוצאים מן הלב, דברי קדשו של רבי רפאל הכהן כ"ץ[1] זיע"א, מרפא לשון, עמוד יום הדין, עמ' רסד-רעז:

עד כמה צריך להתרחק מן המינות, והרגיל מספרים חיצונים מתוך כך יבוא לעסוק גם בספרי המינים

לכן כל איש מישראל אשר יראת אלהים נוגע בלבו ועמדו אבותיו על הר סיני ירחיק את עצמו מאנשים כאלה וכיוצא בהם כמו שהזהיר החכם (משלי ה) "הרחק מעלי' דרכך ואל תקרב אל פתח ביתה", כי קשה הדבר מאוד להיזהר מלשמוע דבריהם הקשים כגידין אין בהם נותן טעם לשבח רק דברי זרות ותהפוכות, ויראה כל איש מישראל מה שאמרו ז"ל (קה"ר א, ע"ז טז:) כשנתפס ר' אלעזר למינות כו' וכשבא אל ביתו באו תלמידיו לנחמו ולא קבל מהן תנחומין, אמר לי' ר' עקיבא הרשני לומר לפניך דבר אחד ממה שלמדתני, אמר לו אמור, אמר לו ר' שמא דבר מינות בא לידך והנאך הדבר ועליו נתפסת למינות, אמר לו עקיבא הזכרתני פעם אחד הייתי מהלך בשוק העליון של ציפורי ומצאני אחד ואמר לי כתיב בתורתכם "לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב בית ה' אלהיך", מה לעשות ממנו בית הכסא לכהן גדול ולא אמרתי לו כלום אמר לי כי מאתנן זונה קבצה עד אתנן זונה ישובו, ממקום הטנופת בא למקום הטנופת ישובו והנאני הדבר, ועי"ז נתפשתי למינות ועברתי על מה שכתוב בתורה "הרחק מעליך דרכך ואל תקרב אל פתח ביתה", הרחק מעליו דרכך זו מינות.

וכתב המהרש"א דכשנשאל ממנו ולא השיב לו כלום היו לו להרחיק ולא הי' לו לשמוע ממנו תשובתו, הרי שהקדוש הזה נענש על ששמע דבריו, ואפשר שמזה יצא להרמב"ם שכתב ואסור לספר עמהם, להשיג עליהן תשובה, ולכאורה אינו מבואר זה בש"ס, לכן נ"ל שהרמב"ם פירש מה שאמר ר' אלעזר והנאני הדבר ועברתי על מה שכותב בתורה כו' פי' שנכנס, עמו בדברים, וזהו שאמר ועברתי על מה שכ' בתורה כו', ודלא כפי' מהרש"א, ומכ"ש שנאמר "אל תקרב אל פתח ביתה – זו מינות', אפשר גירסתו בש"ס כן.

וא"כ מה נעשה איזובי קיר כמונו וכמה ראוי לנו להרחיק את עצמינו מהם ומדבריהם, וגם שלא לקרות לכל בספריהם ספרי המינים וכמו שאמרו ז"ל (שבת קטז.) גבי ספרי מינים אמר ר' טרפון אקפח את בני שאם יבא לידי שאני אשרוף אותך ואת אזכרות שבהן, שאפי' אדם רודף אחריו להורגו ונחש רץ להכישו נכנס לבית ע"ז ואין נכנס לבתיהם של אלו כו'. ופשיטא שלא יקרא בהן פן לא יעמדו לו תורתו מלהכשל בהם אחר שעבר על דברי חכמים שהזהירו מלקרותן. ואחר יוכיח שאמרו ז"ל (חגיגה טו:) אשכחי' שמואל לרב יהודה דתלי וקאי אעיברא דדשא וקא בכי, אמר לי' שיננא מאי קא בכית, אמר לי' מי זוטר מאי דכתיב בהו ברבנן איה שוקל איה סופר את המגדלים איה סופר שהיו סופרים לכל אותיות שבתורה, איה סופד את המגדלים שהי' שונים ש' הלכות כמגדל הפורח באויר, ותנן ר' אמי ש' בעיי בעיא דואג ואחיתופל במגדל הפורח באויר, ותנן שלשה מלכים ושלשה הדיוטות אין להן חלק לעולם הבא אנן מה תהוי עלן, אמר לי' שיננא טינא היתה בלבם, ומסיק הש"ס אחר מאי (פי' רש"י מפני מה בא לידי כך ולא הגין עליו תורתו) זמר יווני לא פסיק מפומי', אמרו עליו על אחר שבשעה שהיה עומד מבית המדרש הרבה ספרי מינים נושרים לו מחיקו, והנה רש"י ז"ל כתב זמר יווני כו' והי' לו להניחן בשביל חורבן הבית, וכ' מהרש"א ז"ל, אינו נראה דמשום זמר יהיה נגע בו משום מינות כו' ע"ש.

ונראה דנקט הש"ס אמרו עליו כו' אחר שאמרו זמר יווני לא פסק מפומיה ולא בדרך פלוגתא שמע מיניה דתרווייהו איתנהו ע"ד עברה גוררת עברה, ותחלה עבר על דברי חכמים שאסור לשמוע אחר החורבן ואסמכוה אקרא (הושע טו) "אל תשמח ישראל אל גיל בעמים", ומתוך כך הרגיל את עצמו לקרוא בספרי החיצונים שנעשו על דברים אלו וכיוצא בהם, וכמ"ש הרמב"ם בפי' המשנה בסנהדרין פרק חלק ואלו שאין להם חלק לעוה"ב כו', ר' עקיבא אומר אף הקורא בספרים החיצונים, וכתב ז"ל וספרים החיצונים אמרו שהם ספרי התועים כו' ואין בהם לא טעם ולא תועלת אלא איבוד הזמן בהבל, כגון אלו הספרים הנמצאים אצל הערב מספור דברי הימים כו' וספרי הנגון וכיוצא בהן מן הספרים שאין בהם חכמה ולא תועלת גופני אלא איבוד הזמן בלבד ומתוך כך שהיה רגיל לקרות בספרים החיצונים שאין בהם שכר וקרובים להפסד נעשה לו כהיתר לקרוא אח"כ אפילו ספרי המינים, כי כך דרכו של יצה"ר היום אומר לו עשה כך כו' בקטן החל להחטיאו בקלות ובחמורות שדומה כקלות, כמו בטל מדברי תורה ולקרוא בספרים החיצונים אשר אמרו ז"ל (מנחות צט:) שאל בן דמא בן אחותו של ר' ישמעאל את ר"י כגון אני שלמדתי את כל התורה כולה מהו שאלמוד חכמה יוונית קרא עליו המקרא הזה "לא ימיש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה", צא ובדוק איזו ששה שאינו לא מן היום ולא מן הלילה ולמוד בה חכמה יוונית.

אפילו ת"ח אל יבטח בעצמו לעסוק בחקירות בדברים שלמעלה, ומצינו גדולים שנכשלו בזה 

גם אמרו ז"ל במדרש על הפסוק (מלכים ב' י"ז) "מה מצאו אבותיכם בי עול וילכו אחר ההבל ויהבלו", זה ת"ח שפורש מן התורה. והכוונה הוא כפשוטו שפורש מן התורה ועוסק בספרים חיצונים, ואחר כך רוב ההרגל לעסוק בספרים חיצונים שאינם דברי תורה ומענה בפיהם ידברו כי כך היא המדה, מדות חכמים המה להרע, להיות מעורב בין הבריות כיוצא בהם ומתוך כך באים לקרות בספרי מינים הכתובים בכל לשון אשר אפילו הרהור אסור בהם, ופשיטא לקרותן, ועקימת שפתים הוה מעשה עד שבאים לידי מינות ר"ל, ומשנים את שמם לקרוא עצמן בשם פלוסופים והחוקרים, ואפי' אי יהבינן להו כולהו טעותיה כשמם כן הוא שרוצים לחקור בדברים של מעלה הלא תועבת ה' גם זאת, כי אפילו בדברים הקדושים כמו מעשה בראשית ומעשה מרכבה וכיוצא בהם אמרו ז"ל כתוב בספר בן סירא והש"ס הביאו במופלא ממך אל תדרוש ובמכוסה ממך אל תחקור במה שהרשית התבונן אין לך עסק בנסתרות, ופשיטא לחקור בדברים שלמעלה משכל אנושי כמ"ש לעיל בשם הרמב"ם.

וכבר הביא בעל עין יעקב בשם רב האי גאון ודבריו כי נעמו אמרתי להעתיקן למען יקרא כל איש מישראל ויקח מוסר והשכל וז"ל: 'תיקון הגוף והנפש ומישור הנהגת אדם הוא עסק המשנה והגמרא. ואשר טוב לישראל, כי לימוד התורה יועיל לעצמו ולחכמים כמותו, ויועיל לעמי הארץ כי ימשכם לדרכי המצות והתורה, ואשר יסיר לבו מזה ויתעסק בדבריהם ההם אשר זכרת (הכוונה על ספרים החיצונים, וחכמתם) יסיר מעליו יראת שמים ויפסד אותם הענינים כי יסלק מעליו דברי תורה לגמרי, ומזאת הסרה אירע לבני אדם שישתבש דעתם עד שלא יחושו לעזיבת התפלה ולשאר המצות[2], אבל אשר ימציאו עצמם לתורה וליראת שמים יצא להם מזה כי ינהיגו כל ההמון ליראת שמים ואחרי התשובה בלא פיקפוק ולא ישימו שום ספק בהקב"ה, ואם תראה שאותם בני אדם המתעסקים באותם הדברים יאמרו לך כי היא דרך סלולה ובזה ישיגו לידיעת הבורא, אל תשמע ולא אתבה להם, ועד באמת כי יכזבו לך ולא תמצא יראת חטא וזריזות וענוה וטהרה וקדושה אלא באותן המתעסקין במשנה ובגמרא'. אלה דברי הגאון רבינו האי ז"ל אביהם של ישראל.

ואתה בן אדם פקח עיניך וראה בעין שכלך אם זה הקדוש רב יהודא שאמר עליו שמואל אין זה ילוד אשה (ברכות כ.), ואמרו עליו כד הוה שליף חד מסאנא אתי מטרא, והי' מוסר נפשו על קידוש השם. בכל זאת לא בטח בצדקתו ובתורתו והוה קא בכי ואמר אנן מה תהוי עלן, ולא האמין בעצמו, וגם שמואל שהשיב לו על דואג ואחיתופל טינא היתה בלבם, האמת אמר לו וכדאיתא בירושלמי שאמר שמואל הנביא על דואג (כשלא רצה לקבל הדרש עמוני ולא עמונית) מין הוא ראינו יוצא מן העולם בשלום, גם לפי מה שאמרו ז"ל (ברכות כט.) אמר רבא צדיק מעיקרא נמי דלמא הדר ביה, וכ"כ הרי"ף והרא"ש להלכה גבי ברכת המינים אם טעה חיישינן שמא אפיקורסות נזרקה בו, והוא כתיב דרבא כמ"ש בספרי ת"י, צריך לומר שרצה לנחמו לרב יהודא. 

ואם כן מה יתאונן אדם ויבכה וידאג תמיד על העבר ועל העתיד, כמאמרם ז"ל (סוטה כא.) הגיע לפרשת דרכים ניצל מכולם, ואמרו ז"ל זה תלמיד חכם ויום המיתה, כי כל ימיו אשר האדם חי על פני האדמה אל יאמין בעצמו כמו שאמר הקדוש רב יהודא, מה גם בשומו אל לבו מה עלתה בי' באחר שתורתו מה שלמד ולימד לתלמידו הגדיל ר"מ וכיוצא בו לא הצילו מלבא לידי מינות ר"ל, ע"י שרצה לעלות במדרגה שלמעלה והושלך משמים ארץ ר"ל, א"כ מה יעשה האדם ויחיה כי אם להתפלל מהשם ב"ה שיצילו מיצר הרע ומהרהורים רעים, ואל יתגרה יצר הרע בנפשו לקרות בספרים החציונים ופשיטא בספרי המינים, ובאהבתו אהבת התורה ישגה תמיד, הלא אנו מבקשים בכל יום בתפלת ערבית ובהם נהגה יומם ולילה, ואיך לא נבוש מבוראנו ב"ה שיה" מעשינו סותרים את דברינו, ועליהם נאמר הכתוב (ישעיהו כט) "יען כי נגש העם הזה בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני כו' לכן הנני יוסיף להפליא את העם הזה הפלא ופלא ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבוניו תסתתר", ולמדו ז"ל (שבת קלח:) עתידה תורה שתשתכח מישראל היינו שכוחה היינו עזיבה שאמר הכתוב על מה אבדה הארץ כו' על אשר עזבם את תורתי, והוא עזיבת התורה גדולת מזו שמניחין חיי עולם והוא התורה שע"י זוכה לחיי עוה"ז וחיי עולם הבא והיא חיינו ואורך ימינו ועוסקים בספרים חצונים ר"ל, ופשיטא בקראיתן בספרי מינים הפוגם את הראיה ואת המחשבה וחושבים תהפוכות על ה' כו', ואם לב אבן לבם איך לא יחושו לנפשם שהדברים האלה יביאם לידי מינות ר"ל כמאמרם ז"ל (ע"ז כז:) שאני מינות דמשכי, והמקרא צווח "כל באיה לא ישיבון ולא ישיגו אורחת חיים", ודרשו ז"ל כל דפרשי ממינות מיד מיית.

הנתפס למינות נמחקים זכויותיו ואין התשובה לבד מועילה אלא עם המיתה

ועפי"ז יש לפרש מה שאמרו ז"ל (חגיגה טו:) ת"ר שאל אחר את ר"מ אחר שיצא לתרבות רעה מאי דכתיב "לא יערכנה זהב וזכוכית ותמורתה כלי פז", אמר ליה אלו דברי תורה שקשים לקנותם ככלי זהב וכלי פז ונוחים לאבדם ככלי זכוכית, אמר ליה האלקים אפילו ככלי חרס וכו'. וי"ל דע"ז עפ"י מה שאמר הכתוב (ויקרא ו) "בחטאת וכלי חרס אשר תבושל בו ישבר ואם בכלי נחושת בשלה ומורק ושוטף במים", וכתב האלשיך ז"ל במוסריו הקדושים וז"ל וכלי חרס, לומר אם גוף האיש אשר נתבשל בו חטא זה, ע"י. אש העון שקדם הוא של חרס שאותה הטומאה שבעל בהעוותו אינו יוצא מידי דפיו לעולם ואין תקוה ע"י יסורין לתקן ישבר וימורק, אך אם בכלי נחושת בושלה, שהאיש ההוא היא כלי חזק אשר כח בו לקבל יסורין ולעמוד בהן ולשוב מחמתן ולצרף בהן תורה ולגמור הטהרה שהיא מקוה טהרה לישראל ככלי נחושת, אז ומורק ביסורין ושוטף במים הם מימי התורה כי בהן יטהר מכל יתר שאת חלאת טינוף טומאה, אך זה יהיה למשולל דעת ליזהר בעבודתו יתברך ובלתי זריז לתקן את עשר עוותו טרם יחשיך, אך כל זכר בכהנים הוא הזריז גבר בגוברין בישראל הנקראים משרתי וכהני ה' אין צריך לומר שישוב ויתקן כי אם שגם יאכל אותו שישוב מאהבה טרם ימות, באופן שתהפך לו לזכות ויאכל ויהנה מהזדון בעצמו כי גדולה תשובה שזדונות נעשים כזכיות בשובו מאהבה, כי תחת היות החטא אשר חטא טומאה קודש קדשים היא כי תהפך לו לזכות ולקדושה, משא"כ אם ידמה לנקבה הבלתי זהירה ויתעצל מלשוב עד מותו כי אז יחפוץ לשוב ולבא ולתקן ולא יועיל לו כמ"ש חז"ל שאומר הרשע שם בראותו את רשעו הניחו לי ואלכה ואתקן ואין מועיל, כי אם יורידוהו אבל שאולה, וזהו וכל חטאת אשר יובא מדמה הוא המשחית אשר קנה אז יובא אל אוהל מועד לכל חי או למקדש העליון לכפר וליטהר שמה בקודש, אז לא בלבד לא יאכל שלא יהנה ממנה כאשר אם הי' שב פה מאהבה טרם ימות, כי אם שבאש גיהנם תשרף, והוא כי חלאת העון הדבוק בנפש היא אשר אש גיהנם אוחזת בו ותשרפנו וזה באש תשרף עכ"ל הזהב שפתים ישק משיב דברים נכוחים.

ואף אני אענה את חלקי בס"ד במה שאמר הכתוב וכלי חרס כו' הרמז שהגדיל עונו כ"כ דע שהגיע למינות ר"ל שא"א לו לשוב בתשובה עד שימות, ואם אמנם אין לך דבר שעומד בפני התשובה כמאמרם ז"ל "שובה ישראל עד ה' אלהיך" אפילו כפר בעיקר, אך החילוק הוא בין שאר עבירות למינות כי אמרו ז"ל (יומא פו.) גדולה תשובה שמארכת ימיו ושנותיו של אדם שנאמר חי' יחיה, וזהו בשאר עבירות אבל מינות ר"ל אמר הכתוב "כל באיה לא ישובון ולא ישיגו אורחות חיים, ואמרו ז"ל (ע"ז יז.) וכי מאחר שלא ישובו מהיכן ישיגו אורחות חיים אלא אם ישובו לא ישיגו אורחות חיים, למימרא כל דפריש ממינות מיית, נמצא אי אפשר לו לשוב עד שימות. וזהו שאמר וכלי חרס אשר תבושל כי ישבר כלומר ששבירתו היא המיתה תקנתו והוא אם שב קודם מיתה, וזהו שאמרו ז"ל (פסחים ל:) התורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא מידי דפיו לעולם, והכוונה הוא ע"ד הנ"ל כי א"א לי' להוציא העון כי אם ע"י תשובה וימות אח"ז כאמור.

ועד"ז י"ל שזהו כוונתם ז"ל מה שהשיב ר"מ אלו דברי תורה שקשים לקנותם ככלי זהב וכלי פז ונוחים לאבדם ככלי זכוכית, הכוונה הוא ע"ד שכתבנו בעמוד העבודה, כי אעפ"י שעברה אינו מכבה תורה יכול לאבד את כל התורה והמצוה ע"י שתוהה על הראשונות, כמו שאמרו ז"ל (קידושין מ.) אפילו הי' צדיק גמור כל ימיו ומרד באחרונה אבד את הראשונות ומסקינן אמר ריש לקיש בתוהה על הראשונות יכול לאבדן בפעם אחת.

ועל דרך זה יש לומר מה שאמרו ז"ל (חגיגה טו.) דאתיהבא רשות למט"ט לממחק זכותא דאחר, הכוונה עפ"י מאמרם ז"ל (חגיגה שם) אחר קיצץ בנטיעות, והרמז הוא שאפילו התורה שלמד קודם שיצא לתרבות רעה שהמה כמו נטיעות כמו שאמרו ז"ל (שבת קמה:) "יציץ ופרח ישראל" (ישעי' כז) אלו ת"ח שבבבל שעושין ציצין ופרחין לתורה, גם אנו מברכים ברכת התורה וחיי עולם נטע בתוכינו, כי המה כנטיעות הדבוקים בגוף האילן, ואחר קיצץ הנטיעות שנטע ע"י תורתו שלמד כי תהה על הראשונות, וכיון שתהה על הראשונות לכן אתיהב רשותה לממחק זכותי' דאחר כנ"ל. וזהו שרמז ר"מ לאחר שנוחין לאבדן כו' כנ"ל, ואמר לו אחר האלהים אפילו ככלי חרס הכוונה שנוחין לאבדן כ"כ אפילו ככלי חרס, והוא רמז למינות שדומה ככלי חרס כמבואר לעיל שאין לו תקנה אלא בשבירה והוא מיתה ואין להאריך[3].

המדלג ועולה למעלה ממדרגתו עלול לאבד גם את מה שהיה לו בתחילה

עוד רמז הכתוב מה שנאמר וכל חטאת אשר יובא מדמה אל אהל מועד לכפר בקודש לא תאכל באש תשרף, הכוונה הוא שלא ירצה האדם לעלות אל המדרגה שלמעלה ממנו כמאמרם ז"ל, והבאתי לעיל במופלא ממך אל תדרוש כו' פן יקרהו כמו שקרה לאחר, ואף אם דימה בנפשו כי לא יקרהו מקרה זה כי אז בלבו שום טינא ולא הי' לו מעולם שום טינא, ויאמר בלבו מטבא לא הוה בישא, בכל זאת אין לו לבטוח ע"ז, והכתוב אומר "אל יהרסו לעלות אל ה' פן יפרוץ בהם כו' ובן עזאי יוכיח שברוב קדושתן ורוב תורתן שאמר נפשי חשקה בתורה כנודע בכל זה אמרו ז"ל (חגיגה שם) שנכנס לפרדס והציץ ונפגע, עליו הכתוב אומר דבש מצאת אכול דייך פן תשבענו והקאתו, והרמז היא פשוט כמו שאדם אוכל אם אוכל לשובע נפשו שיוכל כח המחזיק להחזיק אז טוב לו, ואם אוכל יותר מדאי לא זו שכח המחזיק לא יחזיק מה שאכל יותר אף גם זאת גורם רעה לעצמו שאינו מחזיק אפילו מה שהי' ראוי לו לאכול, וזה שאמר הכתוב "פן תשבענו והקאתו", כלומר שתצטרך להקיא אפילו מה שאכלת תחלה, כי הדבר הזה אם עולה במדרגה שלמעלה ממנה יאבד אפילו מה שהי' לו תחלה, וזה הקדוש בן עזאי אעפ"י שתורתו שמרו מלבא לידי רע בכ"ז נפגע ומחמת שני חששות הנ"ל, לכן טוב לאדם שלא יסכן בנפשו לעלות בהר ה' פן יסתכן בא' משני דברים הללו.

ועד"ז רמז לנו הכתוב וכל חטאת אשר יובא מדמה אל אהל מועד לכפר בקודש כו' הכוונה הוא, כי מזה יראה האדם להזהר כנ"ל כי ציווה לנו השם ב"ה לזרוק דם החטאת על מזבח החיצון, ואם נכנס הדם לפנים יותר והוא אל ההיכל נפסל הדם, ואעפ"י שנכנס לקודש יותר, ולא זו אף זו כי חמור יותר אם הדם נכנס אל ההיכל מאם יוצא חוץ לעזרה דקיי"ל אם קיבל דמו בשני כוסות ויצא א' מהן לחוץ הכוס השני כשר, אבל אם נכנס כוס א' לפנים נפסל הדם ואפילו הכוס השני שלא נכנס נפסל, וא"כ חמור אם נכנס לפנים יותר מאם יצא לחוץ כנ"ל, כן הדבר הזה אם אדם יוצא מקדושתו לחוץ ועבר איזה עבירה אעפ"כ לא אבד את התורה והמצות שעשה דע עתה והמה מקובלים ברצון לפני השם ב"ה כנודע, דומיא דדם החטאת שיצא לחוץ שהדם הנשאר בפנים כשר, אבל אם האדם רוצה ליכנס לפנים יותר ממעלות ומדרגתו יש לו לחוש שאפילו מה שפעל ועשה מצות ה' ותורתו יאבד ויפסל, וזהו שרמז הכתוב לא תאכל באש תשרף, והרמז כי אם נכנס הדם לפנים נפסל כל הקרבן ולא תאכל וטעון שריפה כמו כן לא יהנה האדם הנכנס לפנים ואינו ראוי לכך אפילו מן התורה והמצות שעשה כבר כמו שקרה לאחר.

גם אמר הכתוב (קהלת ז) אל תהי צדיק הרבה ואל תתחכם יותר, והוא רמז למה שאמרנו כשרוצה להתחכם יותר יחוש לנפשו פן תשומם כמו שאירע לבן עזאי, ואמר אח"ז אל תרשע הרבה ואל תהי' סכל למה תמות בלא עתך, והוא רמז שע"י סכלות לחקור מה שלמעלה ממנו ומשכלו יקרהו מה שקרה לאחר, וזהו שאמר "למה תמות בלא עתך", הכוונה שימות בלא עת אם ירצה לפרוש ממנו, כמו שאמרו ז"ל (ע"ז יז.) מאן דפריש ממינות מיית וכנ"ל.

ולכן יזהר האדם מאוד מאוד שלא ימשך אחר מחשבות לבו לחשוב במה שהוא למעלה משכלו, וכמ"ש הרמב"ם כנ"ל, שמתוך כך יבוא לחשוב מה למעלה ומה למטה מה לפנים ומה לאחור שאמרו חכמים עליו (חגיגה יא:) כל המסתכל בד' דברים ראוי לו שלא בא לעולם מה למעלה מה למטה מה לפנים ומה לאחור. וי"ל במה שאמרו המסתכל בד' דברים ומנינא למה לי, אלא הרמז כי עברה גוררת עברה וכשיסתכל בא' יסתכל בכל הד' דברים ויבא לידי מינות וכמ"ש הרמב"ם[4], והאפיקורסים הם התרים אחר מחשבות לבם בסכלות דברים שאמרנו עד שנמצאו עוברים על גופי תורה להכעיס בשאט נפש ביד רמה ואומרים שאין בזה עון, ומ"ש ואסור לספר עמהן ולהשיב עליהן תשובה כלל שנאמר "אל תקרב אל פתח ביתה" כבר כתבתי שקרוב הדבר שיצא לו זה מש"ס דע"ז וכנ"ל. 

אין להשיב לאפיקורס ישראל כלל אפילו כשאינו בא להכחיש ד"ת, ויתבארו הרבה דקדוקים בבריתא דכנגד ד' בנים דיברה תורה

והנה בש"ס (סנהדרין לח.) איתא תנן התם ר' אלעזר אומר הוי שקוד ללמוד תורה ודע מה שתשיב לאפיקורס, אמר ר' יוחנן לא שנו אלא אפיקורס עכו"ם אבל אפיקורס ישראל כל שכן דפקר טפי. ונראה לפרש דמה שהביא הרמב"ם ראי' שאסור להשיב מדכתיב "אל תקרב אל פתח ביתה" שהוא אסמכתא בעלמא ולא כתב הטעם שאמר ר"י להדיא באפיקורס ישראל כ"ש דפקר טפי[5], היינו טעמא דמה שאמר ר"י אבל אפיקורס ישראל כ"ש כו' היינו אם שואל דבר שלא כהוגן להכחיש מדברי תורה או דברי חכמים בהא אמר ר"י שלא להשיב על שאלתו משום דפקר טפי, ומה שהביא הרמב"ם מדכתיב "אל תקרב אל ביתה" היינו שלא להשיבם בכל ענין אפילו אם ישאל בדברים אחרים ואינו בא להכחיש דברי תורה, דומיא ששאל פלוני לר"א שאז אין לחוש שיפקר טפי אפ"ה אסור להשיבם משום "אל תקרב אל פתח ביתה". ומה שאמר ר"י באפיקורס ישראל כל שכן דפקר טפי דלא אמר מן המקרא שנאמר "אל תקרב אל פתח ביתה" וכמ"ש הרמב"ם, יש לומר פשוט כיון דמיירי ששואל להכחיש דבר מד"ת אי לאו הטעם משום דפקר טפי הי' אפשר לומר שצריך להשיבו כמו שאמרו ז"ל (שבת ל:) הא דכתיב "אל תען כסיל כאולתו" במילי דעלמא והא דכתיב "ענה כסיל כאולתו" בדברי תורה, ולפ"ז הי' אפשר לומר כששואלו בד"ת וכנ"ל צריך להשיבו, לכן אמר ר"י הטעם משום דפקר טפי ולא יקבל תשובתו, והשתא לפי טעם זה דפקר טפי ולא יקבל תשובתו אסור להשיבו משום דכתיב "אל תקרב אל פתח ביתה", ולכן כתב הרמב"ם סתם ואסור לספר עמהן ולהשיב עליהן תשובה כלל, והכוונה הוא בכל ענין ששואל אסור להשיבן שנאמר "אל תקרב אל פתח ביתה".

והנה לכאורה עדיין יש לשאול האיך השיב ר' יוחנן בן זכאי לאותו צדוקי שאמר עצרת אחר שבת כדאיתא בש"ס דמנחות (ס"ה) שאמרו ז"ל שהיו בייתוסין אומרים עצרת אחר שבת, נטפל להם ריב"ז יאמר להם שוטים מנין לכם, ולא הי' אדם אחד משיבו חוץ מזקן אחר שהי' מפטפט כנגדו כו' קרא עליו מקרא זה "אחד עשר יום מחורב דרך הר שעיר כו'. ונראה לפרש שהש"ס נקט בדקדוק קרא עליו כו' ולא נקט שהשיב או אמר לו עפ"י מאמרם ז"ל במכילתא ובירושלמי ובהגדה של פסח כנגד ארבעה בנים דברה תורה א' חכם ואחד רשע ואחד תם ואחד שאינו יודע לשאול, חכם מה הוא אומר מה העדות כו' תם מה הוא אומר מה זאת כו' רשע מה הוא אומר מה העבודה הזאת לכם. ודרשו ז"ל לכם ולא לו ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל כפר בעיקר, ואף אתה הקהה את שניו ואמור לו בעבור זה עשה ה' לי ולא לו. אלו הי' שם לא הי' נגאל.

והנה יש לדקדק טובא חדא מ"ט בתשובת החכם כתיב "ואמרת לבנך", גם בתשובת התם כתיב "ואמרת אליו", ובתשובת הרשע כתיב "ואמרתם זבח פסח הוא לה'" שנראה כאלו אינו משיבו לנוכח, ועוד מ"ט כתיב תשובת הרשע שדרשו ז"ל 'לכם ולא לו' אצל שאינו יודע לשאול שנאמר "והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ה' לי ולא לו", ולא כתיב אצל תשובת הרשע, ועוד מ"ט כתיב בשאלות החכם ובשאלות התם כי ישאלך לשון שאלה ובשאלות הרשע כתיב "כי יאמרו לשון אמירה, ועוד מ"ט כתיב בשאלת חכם ובשאלת התם מחר ובשאלת הרשע לא כתיב מחר, ועוד מ"ט כתיב בשאלות החכם ושאלות התם בלשון יחיד כי ישאלו, והוא שאחד שואל, ובשאלות הרשע כתיב כי יאמרו לשון רבים, ועוד יש לדקדק מ"ט בשאלות החכם והתם כתיב לאמר, גם אצל שאינו יודע לשאול, ובשאלות הרשע לא כתיב 'לאמר', ועוד תיבת 'לאמר' לכאורה אין לו ביאור, ועוד יש לדקדק איך שמעינן מקרא שזהו שאלת הרשע, ואם משום שאומר לכם הא גם בשאלת החכם כתוב אתכם, והמפרשים כ' שהחכם אומר ה' אלהינו ואינו מוציא את עצמו מן הכלל.

ונראה לישב באופן זה והוא כי יש כמה כתות בבני אדם, הכת האחד כששומעים איזה דבר יראה או איזה דין ממי שגדול מהם ופשיטא מאביהם או רבם אף כי מדמים שיש להם מה להשיב מקבלים הדברים והאמת ממי שאמרם, ותולים הדבר בחסרון ידיעתם ומיעוט הבנתם כמו שאמר הכתוב "שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך", וכמ"ש החסיד בעל חובת הלבבות והבאתי דבריו לעיל בעמוד המשפט[6] וז"ל: 'על כן הזהר שלא תטה אשורך מדרך האבות ונתיב הראשונים אל הבדיאות ותסמך על שכלך ותתיחד בעצתך ותתבודד בסברתך, ואל תחשד אבותיך במה שמסרו לך מאופני טובותיך, ואל תסתר עצתם במה שהורו אותך כי אין עצה שתעלה בדעתך שלא קדמוך לדעתה ועמדו על כל מה שמביאה אליו מטוב ורע. ואפשר שקדם לדעתך אופן יושר המחשבה ההיא בתחלתה ונעלם ממך אופן ההפסד אשר יהי' ממנה באחריתה, ואתה במיעוט יישובך תראה יושרה ולא תראה טעותה ואופני ההפסדה ואמר החכם (משלי כב) "אל תסיג גבול עולם", ואמר (שם יא) "שמע בני מוסר אביך" ואמר במי שמאשים אבותיו (שם ל) "דור טהור בעיניו ומצאתו לא רחץ דור אביו יקלל", ואמר (שם) "עין תלעג לאב" כו' ע"ש.

וכך היא המדה מדות חכמים ותלמידיהם כמו שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים קיט) מכל מלמדי השכלתי כו' אמנם הכת הזאת נחלקים לשני כתות ושניהם שוין לטובה האחד, כשיש להם מה להשיב לפי דעתם מתנהגים עפ"י התורה אשר הורנו חז"ל מדות החכם אינו נבהל להשיב ושואל כענין ומינייהו יתקלס עילאי, וזהו מדות ת"ח שבארץ שנוחין זה לזה, ואם בכל זאת לדעתו יש לו מה להשיב תולה הדבר מחמת קוצר המשיג ועומק המושג, ולכן אינו ממלא לבו לסמוך על דעתו לסתור דברי האומר. וכת השני הם ההולכים בתומם ולא נתן ה' להם לב לדעת ובינה להבין כל כך ופשיטא להשיב וכששומעים איזה דבר מחמת שלימותם שומעים ומקבלים דברי האומר.

ושני הכתות הנ"ל שניהם כאחד טובים, אף כי הכת הראשונה מעלתה יותר גדלה מכת השניה, מ"מ גם כת השני' טובים הם בעיני אלהים, ועל שני הכתות רמזו לנו ז"ל וקראם שנים מהארבעה בנים שדברה תורה אחד חכם ואחד תם כאשר יבואר לקמן, אבל לכת האחרת ועל כיוצא בהם רמזו ז"ל ואמרו וחלופיהן בגולם והמה גרועים במעשיהם ובמדותם, אשר כל מגמותם לסתור כל מה ששומעים מדברי תורה ויראה ומוסר, ומחמת זדון לבם אינם רוצים לשמוע בקול הורים ומורים להם הדרך הישרה, ואומרים על טוב רע ועל רע טוב כאשר אמר הכתוב (ישעיהו ה) "הוי חכמים בעיניהם כו' ובא להם הכל מחמת מיעוט אמונתם בדברי חכמים, ועברה גוררת עברה עד שעוברים בשאט נפשם על דאורייתא דדרבנן וחמורות דומה להם כקלות, ולכת הזאת קראו ז"ל בשם בן רשע, וההפרש שביניהם כי דרך שני בנים החכם והתם כששומעים דבר רוצים לקיימם ושואלים דרך שאלה, רק החכם ומבין דבר שואל כי רוצה לידע הטעם.

ודע"ז אמר הכתוב כי ישאלו בנך, והוא בז החכם, מה העדות והחקים והמשפטים, כי דומה בעיניו שיש מהם משפטים והוא מה שיש טעם לדבר ויש מהם שאינו ידוע הטעם והם כחוקים אצלו ולכן שואל על הכל לידע כל דבר על בוריו, ולכן אמר הכתוב בשאלות החכם והתם "כי ישאלו" שהוא דרך שאלה. גם אמר הכתוב מחר לאמר הכוונה הוא כיון שהוא חכם לכן אינו נבהל להשיב ולשאול ואינו שואל מיד רק למחר. ואף התם אחר שהוא רוצה לעשות לקיים כל מה ששמע ושאלתו לא כמשיב על דברי האומרו רק רוצה לידע הטעם לכן אינו מכריח את עצמו לשאול מיד רק למחר.

גם מיושב מה שאמר הכתוב בשאלות החכם והתם לאמר, הכוונה הוא כי שאלתם הוא שרוצים לשמוע התשובה, וזהו שאמר הכתוב לאמר כלומר ששואל כדי שישיב לו אביו, ולכן נאמר בשאלת החכם והתם לשון יחיד, כי אחר שהוא רוצה לשמוע ולשמור ולעשות ולקיים כנ"ל, ומה ששואל הוא רק דרך שאלה כאמור, לפי זה אם עשרה או יותר שומעים איזה דבר ורוצים לידע טעמו של דבר הדרך הנכון הוא שאחד מהם שואל ומה ששומע חוזר ואומר התשובה לכולם. 

אבל מדות הרשע הוא בהיפוך שאינו שואל דרך שאלה רק לסתור דברי האומר לו ולא לקיים דבריו, ולכך לא כתיב כי ישאלכם בניכם אלא והי' כי יאמרו אליכם הכוונה שאינו דרך שאלה כלל רק דרך אמירה, כמו שנים המתווכחים זה עם זה וכל אחד רוצה לסתור דברי חברו, כן הוא דברי בן הרשע שאינו רוצה לעשות ולקיים כל מה ששומע מדברי תורה, ולכן לא כתיב לאמר כי אינו רוצה לשמוע תשובתו כי כל מגמותיו לסתור דבריו ולהראות כי לא דיבר נכונה וממנו נשמע שהוא שאלות הרשע, ולכן כתיב בלשון רבים עפ"י מה שכתבנו כי דרך השואלים שאחד שואל ומה ששומע התשובה אומר לחבריו יחיד או רבים, משא"כ אם רוצה לסתור דברי האומר כי קטיר קא חזינן הכא, קשר רשעים, כי בהיותם רבים מדמים לנצח באמירתם ולהכזיב את האמת ולהעמיד על דעתם מזוייפת.

ואחר כי רמז לנו הכתוב כי שניהם שואלים דרך שאלה, והמה החכם והתם, כמו שמרומז מתוך שאלתם לכן כתיב ואמרת אליו הכוונה שתשיב לו כדרך המשיב לשואל וידבר הנשאל כלפי השואל ומשיבו לנוכח בשובה ונחת כדי שישמע דבריו, אבל דברי הרשע מחשבתו ניכרת מתוך דבריו ומוכיח מתוכו כי בקרבו עמל ואון ואינו בא כשואל דבר רק כמתווכח ושלא לעשות מה שאמרו לו רק לעשות מעשה לסתור, לכן כתיב כי יאמרו כו' וכנ"ל, והורה לנו הכתוב שלא להשיב על דבריו וכמ"ש לעיל בשם הרמב"ם שלא להשיב על דבריו, ועפ"י מה שבארנו דבריו לעיל, ולכן לא כתיב ואמרתם אליו שהיא לשון נוכח. ומה שאמר הכתוב "ואמרתם זבח פסח הוא לה'" יש לומר הכוונה הוא על דרך שכתב הרמב"ם סוף הלכות מעילה וז"ל: 'ראיי לאדם להתבונן במשפטי התורה הקדושה ולידע סוף ענינם כפי כחו, ודבר שלא ימצא לו טעם ולא ידע לו עילה אל יהי' קל בעיניך ולא יהרוס לעלות אל ה' פן יפרוץ בו, ולא תהא מחשבתו בו כמחשבות בשאר דברי החול. בוא וראה כמה החמירה תורה במעילה כו' ק"ו למצות שחקק לנו הקב"ה שלא יבעט האדם בהן מפני שלא ידע טעמן, ולא יחפה דברים אשר לא כן על השם ולא יחשוב בהן מחשבתו בדברי החול, הרי נאמר בתורה "ושמרתם את כל חוקותי כו" אמרו חכמים חוקים שחקקתי לך ואין לך רשות להרהר בהן ויצרו של אדם נוקפו בהן ואומות העולם משיבין עליהן כו' וכמה הי' דוד המלך ע"ה מצטער מן האפיקורסים ומן הגוים שהיו משיבין על החוקים וכ"ז שהיו רודפים אותו בתשובת השקר שעורכין לפי קוצר דעת האדם הי' מוסיף דביקות בתורה שנאמר (תהלים קיט) "טפלו עלי שקר זדים אני בכל לב אצור פקודיך", ונאמר שם בענין "כל מצותיך אמונה שקר רדפוני עזרני כו" ע"ש והבאתי יתר דבריו לעיל בעמוד התשובה.

ועפי"ז י"ל זהו שרמז הכתוב כי קודם לזה נאמר והי' לך ולבניך חק עולם, וע"ז אמר הכתוב והי' כי יאמרו בניכם אליכם מה העבודה הזאת לכם, הכוונה כי לא ירצו לקיים החוקים כי כך דרכו יצר הרע תחלה מסית את האדם לעבוד בחוקי התורה שא"י לנו הטעם ואחר כך עובר גם על המשפטים שיש בהם טעם, וזהן שאמר הכתוב "ואמרתם זבה פסח הוא לה'" הכוונה הוא כמ"ש הרמב"ם כמו הי' דוד עושה כל מה שהיו משיבין עליו האפיקורסין הי' מוסיף בעבדות השם ברוך הוא, ואמר הכתוב שלא להשיב על דברי הרשעים כאלו וכדי שלא יעשו דברי הרשע רושם אצלו ציותה לנו התורה לחזק בעבודתו ית', וזהו שאמר הכתוב "ואמרתם זבח פסח הוא לה' כו' ע"ד הכוונה הנ"ל.

ומה שכתב תשובת הרשע אצל שאינו יודע לשאול הכוונה הוא, כי נודע שיש שני מיני עבודות בעבדותו ית' הא' הוא שמאמין בקבלה באמונה שלימה ומחמת זה עובד את ה' ומקיים כל מצותיו יתברך דברי תורה ודברי חכמים ודקדוקיה וגדריה וסייגיה ומנהגיה הקדושים מחמת אמונתו התקועה בלבו, וזהו שאמרו ז"ל (מכות כד.) בא חבקוק והעמידן על אחת שנאמר "וצדיק באמונתו יחי'", וכן דוד המלך ע"ה אמר בנך האהוב דע את אלהי אביך, הכוונה כנ"ל שיעבדו את ה' כי הוא אלהי אביך והוא האמונה, ואמר לו דע כלומר אחד שיהי' חזק באמונה אז ידע את ה' אח"כ לעבוד אותו מחמת ידיעתן כפי השגתו ומה אינו יכול לידע בהשגתו יסמוך על הקבלה והוא האמונה, ויש עוד עבודה שהוא "מצות אנשים מלומדה" כקטן שאינו יודע לשאול, ואם גם זה עובד את ה' ומקיים מצותיו אך יש לחוש פן יסיתו אותו רשעים ויטו אותו מדרך הטובה, כמו שאמר (משלי א) "בני אל תלך בדרך אתם מנע רגליך מנתיבתם" וכיוצא בה כיון שאינו יודע מעצמו כלל.

ועפי"ז יש לומר שזהו שכתב תשובת הרשע אצל שאינו יודע לשאול "והגדת לבנך כו" כלומר אעפ"י שהוא מקיים מצות ה' צריך אתה לומר לו בעבור זה עשה ה' לי ולא לו, והכוונה לשמור אותו שלא יסיתו הרשע ולכן תאמר לו עשה ה' לי ולא לו לסתור דברי הרשע שלא יסיתו, ולכן תאמר לו אלו הי' שם לא הי' נגאל ועל דרך זה יש לומר מה שכתוב לאמר, הכוונה הוא לאמר לאחרים כלומר שידע להשיב להרשע שירצה להסיתו, (ועוד יש לומר תיבת לאמר הכוונה הוא שתכנס עמו בדברים בכדי שישאל אותך ואז תשיב לו כאמור, וזהו שרמזו ז"ל את פתח לו כלומר שתפתח לו בכדי שישאל) ולפי זה יש לומר מה שאמרו ז"ל ואף אתה הקהה את שיניו כו' הכוונה הוא ג"כ שלא ישיבו דבר כי בזה היא גם כן קיהוי שינים שאינו משיב לו דבר, והראי' כי דרשו ז"ל לי ולא לו, ואלו הי' התשובה להרשע הי' לו לומר 'לי ולא לך', אלא הכוונה כנ"ל שתשובה זו אינה להרשע, רק למי שאינו יודע לשאול, ומה שאמרו ז"ל ואמור לו כלומר עליו, וסופו מוכיח על תחלתו שאומר לי ולא לו וכנ"ל. ומן הכתובים האלו רמז גדול בתורה למה שאמרו ז"ל שלא להשיב לאפיקורסים מישראל על דבריהם, רק כששומע איזה דבר מהם שהוא נגד התורה והחוקים והמשפטים יחזק את עצמו בעבודתו יתברך יותר ויותר כמ"ש הרמב"ם ואסמכוה אקרא שאמר דוד ע"ה וכנ"ל.

ועפי"ז יש לומר שזהו כוונתם ז"ל שאמרו על ריב"ז ודייקו בלשונם לשון חכמים קרא עליו המקרא הזה, והכוונה הוא שלא הי' משיבו דבר לאותו צדוקי כמצוה עלינו בתורתינו הקדושה שלא להשיב על דבריהן אפילו בדברי תורה, וכמו שנראה מדברי הרמב"ם ז"ל, ולפי מה שכתבנו יצא לו זה מהש"ס דסנהדרין וע"ז וכנ"ל. גם אמרו ז"ל הא דכתיב "ענה כסיל כאולתו" הוא בדברי תורה, אבל אפיקורס שאני כנ"ל, ורמזו ז"ל שני דברים, הא' שלא להשיב על דבריהן תשובה כהוגן כלל כמו שעשה ריב"ז, כי בודאי הי' לו ראי' מן המקרא ותשובה ניצחת שלא כדברי הצדוקי וכמו שאמרו ז"ל שם בש"ס אלא שלא רצה להשיב לו, וכמו שאמר רבי יוחנן אפיקורס ישראל כ"ש דפקר טפי כשיכנס עמו בדברים להשיבו ימצא ראיות נפסדות וחבילות תשובות שאין בהם ממש, ועוד אף מה שאמר דרך דיחוי וקרא המקרא הזה "אחד עשר יום כו' כמו שפי' רש"י, ג"כ לא אמר לו לנוכח, וזהו שאמרו קרא עליו המקרא הזה.

גם יש לומר מה שאמר אח"כ שוטה לא תהא תורה שלמה שלבו כשיחה בטלה שלכם, רמז לו כי מה שאמר אינו תורה כלל רק כשיחה בטלה כמ"ש רש"י שהוא אמר דברי הבל ולכן אפילו אם אינו מין ואפיקורס ג"כ אין להשיבו כמו שאמרו ז"ל (שבת ל.) במילי דעלמא "אל תען כסיל באולתו", וזהו שרמז ז"ל שוטה כו', והנה עדיין צריך ביאור מאי טעמא השיב ר' לאותו צדוקי שאמר לי מי שברא היום לא ברא רוח כדאיתא בש"ס דחולין (פז.) והלא אסור להשיבן כנ"ל, ונראה שהצדוקי הזה ששאל את רבי לא הי' כשאר צדוקים שהזכירו הרמב"ם בפי' המשנה באבות פ"א[7] וז"ל: ושמותם אצל החכמים צדוקים וביתוסים, והם אשר התחילו להשיב על הקבלה ולפרש על הפסוקים כפי מה שיראה להם מבלתי שישמעו לחכם כלל הפך אמרו יתברך על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל עכ"ל. אבל הצדוקי הזה האמין בשניות ר"ל כמ"ש מהרש"א ז"ל והי' כעכו"ם גמור ולכן השיב לו רבי. וכן י"ל בכל המקומות בש"ס בכיוצא בזה רעיון ר"פ חלק ואין להאריך.

ומדברים האלו שכתבנו יש ללמוד שלא להשיב על דברי האפיקורסים כלל וזהו קהיון שינים להם שידעו כי במה שאין אנו חוששין להשיב על דבריהם אנו מקיימים מה שהזהירה התורה, כמו שאמרו חז"ל שלא להשיב על דבריהם, ולהחזיק בעבודת השם ברוך הוא אנחנו ובנינו כמו שכתבנו שזהו רמז הכתוב לומר דמי שאינו יודע לשאול למען ידע להזהר מדברי רשע שבא להסיתו ולהעבירו על דברי תורה ועל חוקים ומשפטים, ולחזקם באמונה להאמין בה' ובתורה שבכתב ושבע"פ אשר אדון אחד אמרן ורועה אחד נתנן, וכאשר ירגילם מנעוריהם יהי' האמונה קבוע בלבם וכל הרוחות שבעולם לא יזיזו אותם ממקומם, ולכן אמרו ז"ל (סוכה מב.) קטן היודע לדבר אביו לומדו תורה וק"ש, תורה מאי היא, תורה ציוה לנו משה מורשה קהלת יעקב, ק"ש מאי היא, פסוק ראשון והוא עיקר האמונה כי פסוק ראשון של ק"ש מורה על יחוד הבורא ב"ה ותורה ציוה לנו משה כו' הוא להאמין בתורת משה וכמו שדרשו ז"ל (פסחים צו:) מורשה קהלת יעקב שהתורה היא ירושה לנו מאבותינו כירושה שאין לה הפסק, כי התורה היא נצחית, גם הרמז כי התורה שציוה לנו משה היא הנתונה בלשון הקודש, וזהו שרמז קהלת יעקב ע"ש כי יעקב קרא לו גלעד והוא לשון הקודש כמו שהארכנו בזה בעמוד היראה.

להרחיק את בניו מספרים חיצוניים וחכמה יוונית שמחמתם לא ישיגו לעמוד על חכמת התורה

ויזהר אדם מישראל להרחיק את בניו מספרים החיצונים ופשיטא מספרי המינים ר''ל הכתובים בכל לשון, ואל ידמה בנפשו שלא יזיק לו כי ידע נאמנה שיבלבל את מחשבתו ואם לא יזיק לו מיד יזיק לו מחר לאחר זמן, ויאבד אומנתו מעט מעט עד שלא ירגיש וזהו שרמז הכתוב (משלי ה) והבאתי לעיל כי "נפת  תטפנה אשה זרה וחלק משמן חכה ואחריתה מרה כלענה וחדה כחרב פיפיות" היא האשה השנואה לפני המקום ב"ה כי ידיח את האדם מיראתו ותורתו, ופשיטא אם ירגיל את עצמו בנערותו יקבע בלבו אמונות זרות ונפסדות ולא יוכל להוציא את אשר נשרש בלבו מן המחשבות הרעות ר"ל.

והנה אמרו ז"ל (שבת קיט:) לא חרבה ירושלים עד שבטלו תינוקות של בית רבן שנאמר, שפוך על עולל בחוץ, מה טעם 'שפוך' משום ד'עולל בחוץ' פי' רש"י, ואת חמת ה' מלאתי נלאתי הכיל שפוך על עולל בחוץ, שפוך החמה בנקמה בשביל שעולל בחוץ בטלים מבית רבן. ונראה לפרש דקאי ארישא דקרא, הנה דבר ה' הי' להם לחרפה לא יחפצו בו ואת חמת, כו' ולכן פי' ז"ל שבטלו תינוקות של בית רבן, וזהו שרמז הכתוב הנה דבר ה' הי' להם לחרפה לא יחפצו בו, ומחמת זה בטלו תינוקות של בית רבן כי חשבו ולחרפה להחזיק בתורת ה'. וי"ל זהו שרמזו ז"ל (נדרים פא.) אמר ר"י אמר רב אמי דכתיב "מי האיש החכם ויבין את זאת ואשר דבר פי ה' אליו ויגידה על מה אבדה הארץ ויאמר ה' על אשר עזבם את תורתי", שאלו לחכמה כו' ולא פירשו  עד שבא הקב"ה ופירש בעצמו, ויאמר ה' על אשר עזבם את תורתי, אמר רב יהודה אמר רב שלא ברכו בתורה תחלה. 

וי"ל הרמז בזה כי בברכות התורה אנו מבקשים מהשם ב"ה שנהי' אנחנו וצאצאינו כו' כולנו לומדי תורתך והם  עזבי את התורה, כמו שאמר הכתוב, כי דבר ה' היה להם לחרפה ובטלו תינוקות של בית רבן ולא רצו שיהי' בניהם לומדי תורה כאשר אמר הכתוב "לא יחפצו בו", ולכן לא ברכו בתורה תחלה ולבקש רחמים שיהיו צאצאיהם לומדי תורה כי אינם חפצים בכך. והנה אמרו ז"ל (שבת קיט:) אמר ר"י אמר רב מאי דכתיב "אל תגעו במשיחי ובנביאי אל תרעו", במשיחי - אלו תינוקות של בית רבן, ובנביאי אל תרעו - אלו ת"ח, אמר ר"ל משום ר"י נשיאה אין העולם מתקיים אלא בשביל הבל תינוקות של בית רבן, א"ל רב פפא דידי ודידך מאי א"ל אינו דומה הבל שאין בו חטא להבל שיש בו חטא.

ועד"ז יש לפרש מה שאמר הכתוב (עמוס ב) "ואקים מבניכם לנביאים ומבחוריכם לנזירים כו' ותשקו את ונזירים יין ועל הנביאים יותר לאמר לא תנבאו" וי"ל מה שאמר הכתוב מבניכם לנביאים פי' כמו שדרשו ז"ל 'אלו ת"ח' ע"ש 'חכם עדיף מנביא', והכוונה שהשם ב"ה הטיב עמהם וברכם בבנים המה הילדים אשר אין בהם כל מום, ונתן להם שכל ובינה להשכיל בתורתינו, וראוים ומוכנים לקבל טהרה וקדושה כמו שאמר הכתוב "ומבחוריכם לנזירים", כמו שפי' רש"י 'נזירות הוא פרישות', אבל אביהם הפכו עורף ולא פנים קלקלו וכמ"ש הרשב"א בתשובה בלשונו הקדוש[8] וז"ל: 'והגורם הגדול הזה אשר אהבו חכמות נכריות צדוניות מואביות ולספרי היונים עשו כוונים והתערבו עם שונים. וילדו להם בנים. ובנים המקודשים לשמים מלידה ומבטן יעתיקום משדים ללמדם ספר ולשון כשדים. תחת היותם משכימין לתורת בית רבם כדת היהודים. והנער היולד על ברכי חכמות הטבע ויראה ראיות ארסטו עליו שבע באמת יאמין בו ויכפור בעיקר. ואם נשיב אליו כש"כ דפקר. רק שלומדים התורה ולבם לא נכון לפנים ויהפכוה לשבעים פנים כו'.

גם הרא"ש כתב בתשובותיו[9] וז"ל: 'חכמת הפילוסופיא וחכמת התורה והמשפטים אינן על דרך אחת כי חכמת התורה היא קבלה למשה מסיני, והחכם ידרוש בה במדות שנתנה לידרש בהם ומדמה מילתא למילתא, אע"פ שאין הדברים נמשכים אחר חכמת הטבע אנו הולכין על פי הקבלה. אבל חכמת הפילוסופיא היא טבעית וחכמים גדולים היו והעמידו כל דבר על טבעו ומרוב חכמתם העמיקו שיחתו והוצרכו לכפור בתורת משה לפי שאין כל התורה טבעית אלא קבלה ועל זה נאמר תמים תהיה עם ה' וגו', כלומר אפילו יצא לך הדבר חוץ מן הטבע אל תהרהר על הקבלה אלא בתמימות התהלך לפניו. לכן אין להביא ראיה מדבריהם לעשות אות ומופת וגזרות ומשלים על משפטי ה' הישרים, ועל זה אמר החכם "כל באיה לא ישובון" רוצה לומר כל הבא ונכנס מתחלה בחכמה זו לא יוכל לצאת ממנה להכנס בלבו חכמת התורה, כי לא יוכל לשוב מחכמה טבעית שהורגל בה כי לבו תמיד נמשך אחריה. ומחמת זה לא ישיג לעמוד על חכמת התורה שהיא ארחות חיים כי יהיה לבו תמיד על חכמת הטבע ותעלה ברוחו להשוות שתי החכמות יחד ולהביא ראיה מזו לזו ומתוך זה יעות המשפט כי שני הפכים הם צרות זו לזו ולא ישכנו במקום אחד עכ"ל הרא"ש.

ובקראנו ובשמענו דברים הדברים אשר יצאו מפיהם הקדושים איך לא יכנס בלבנו יראת ה' ותורתו, ואיך לא נבוש מבוראינו באמירתנו בתחנונים בימים הקדושים האלו עשה למען יונקי שדים שלא חטאו וגמולי חלב שלא פשעו ותינוקות של בית רבן, וישמעו אזנינו מה שאנו מוציאים מפינו שעושה השם ב"ה עמנו אות לטובה בזכותם, אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה מה נשיב כי יפקוד אל ממעל על רוע מעללינו, ובמעלליו יתנכר הנער ונתנכרו מעשיו לאבינו שבשמים ובילדי נכרים יספיקו ולמאוס בתורת ה' וחוקים ומשפטים הטובים לחצוב להם בורות נשברים. 

המלמד בנו תורה שלא לשם שמים קל יהיה בעיניו לזלזל במנהגי ישראל וסופו שיוצא לתרבות רעה 

ויש לומר מה שרמז הכתוב (ויקרא כו) "והארץ תעזב מהם כו' יען וביען במשפטי מאסו ואת חקתי געלה נפשם", וי"ל הכוונה הוא כי בתחילת הפסוק כתב "ואם בחקתי תמאסו ואם את משפטי תגעל נפשכם כו'. ויש לפרש דע"ז כי המשפטים הן הן הדברים שאלמלא לא נכתב מהראוי היה לעשות, והם המצות שיש בהן טעם ונקראים מצות השכליות, וחוקים הם המצות שאין הטעם נגלה לנו והם מצות השמעיות ואנחנו מחויבים לעשותו אעפ"י שאין אנו יודעים טעמו של דבר כמו שהבאתי דברי הרמב"ם לעיל גם הארכנו בזה בעמוד התשובה. והנה ידוע מה שאמרו ז"ל (במד"ר י"ט) דברים שיצר הרע משיב עליהן ולכן נקל הוא אצלו להחטיא את האדם שיעבור עליהם יותר ממשפטים ואח"כ 'עברה גוררת עבירה' ומחטיאו לעבור גם על משפטי ה' וזהו שאמר הכתוב "ואם בחקתי תמאסו ואח"כ ואם את משפטי תגעל נפשכם".

ואמר הכתוב אח"ז "והארץ תעזב מהם" והוא רמז למה שאמר הכתוב על מה אבדה הארץ ויאמר ה' על אשר עזבם את תורתי, והכוונה היא כמ"ש לעיל כי מאסו בתורת ה' והיה להם דבר ה' לחרפה, ואמר הכתוב שנכפלה רעתם והוא שמאסו תחלה במשפטים הטובים אף כי יש להם טעם ודרכיה דרכי נועם אעפ"כ מאסו, וזהו שאמר הכתוב יען וביען כפל, כי נכפלה רעתם שחטאו שלא כדרך החוטאים, והכל הוא מחמת שנתגדלו מנעוריהם. שלא על דרכי התורה והיראה ומחמת זה קל היא לחטוא ולעבור אפילו על משפטי ה' אמת ופשיטא על חוקים ומנהגים הקדושים אשר קבלנו איש מפי איש. הלא יראה ויבין האיש הישראלי מה שאמרו ז"ל (שו"ט תהלים קי"ד) בזכות ד' דברים נגאלו ישראל ממצרים ואחד מהם שלא שינו את לשונם, וכל דבריהם הקדושים כגחלי אש ומזה יראה האדם שלא לנגוע אפס קצה אפי' במנהגים של ישראל פן יכוה בגחלתן, והבן בילוד ונתגדל בחיק אשה זרה חמורות דומות לו כקלות, והאב רואה ושמח בלבו שמניח בן כמוהו, וזהו שרמז הכתוב "מה מצאו אבותיכם בי עול כי רחקו מעלי וילכו אחרי ההבל ויהבלו" ידרשו ז"ל (חגיגה ט:) זה ת"ח שפירש מן התורה, וזהו שאמר הכתוב וילכו אחר ההבל ויהבלו כלומר שגם בניהם ילמדו לילך אחר הבל שיש בו חטא ולפרוש מן התורה. 

ומה שאמר הכתוב "תשקו את הנזירים יין" לכאורה אין לו ביאור כלל, ויש לפרש על דרך זה כי נזירות לשון הפרשה כמ"ש התרגום יונתן למלפין וכ"כ רש"י, והכוונה הוא כי מתחילה היו מפרישין את בניהן שיעסקו בתורה אבל כוונתם לא הי' לשם שמים, כי אנשים כאלה וכיוצא בהם מה שמלמדים את בניהם תורה בקטנותם הוא שלא לשם שמים כמ"ש הרשב"א בתשובה הנ"ל, כה אמר חכם א' מחכמיהם לימוד התורה טוב להתערב בה בינות האנשים וטוב הדבר, אך בלא חכמת היונים ההוא יקרא פרא למוד מדבר כו' ולכן לא נתקיימה בידם, וזהו שכתב ותשקו את הנזירים יין כי לא נתקיימה נזירותם. 

וכן איתא בתוס' (חגיגה טו. ד"ה שובו) בשם הירושלמי מה שאירע לאחר, כן הי' מעשה, אבויה אביו הי' מגדולי ירושלים וביום שבא למול את בנו קרא לגדולי ירושלים והושיבן במקום אחד ולר' אליעזר ור' יהושע במקום, אחר, מן דאכלין ושתין שרין מטפחין ומרקדין אמרו עד ואילן עסקין בדדיהו אגן נעסוק בדידן ישבו ונתעסקו בדברי תורה ירדה אש מן השמים דהיקיפה אותן, אמר לן אבויה אבא מה גברין מה באתם לשרוף ביתי אמרו לו ח"ו אלא יושבין היינו וחוזרין דברי תורה מתורה לנביאים מנביאים לכתובים והיו הדברים שמחים כנתינתן מסיני לא באש ניתנה, אמר הואיל וכך כחה של תורה אם יתקיים הבן הזה לתורה אני מפרישו, ולפי שלא היתה כוונתו לשמים לפיכך לא נתקיימו בו, וזהו שכתב ותשקו כו' והכוונה שהיו עדיין ברשותם מחמת שהיו קטנים, וזהו שאמר הכתוב ואקים מבחוריכם לנזירים וקטן אוכל נבילות אביו חייב להפרישו, אף גם זאת עשו שהשקו אותם בידים שאסור לכ"ע.

ועד"ז י"ל כיון שהיו קטנים היה אביהם מדיר אותם בנזירי' כי הלכה היא האב מדיר את בנו בנזיר בעודו קטן, ולפ"ז א"ש מ"ש הכתוב ותשקו את הנזירים יין כי לבד שקטן אוכל נבלות אביו חייב להפרישו כנודע, עוד עשו איסור אחר והוא עפ"י מ"ש הרמב"ם פ"ו מהל' נדרים דין ד' אמר לה שאין את נהנית לי עד החג אם תלכי לבית אביך עד הפסח אסורה ליהנות מיד, ואם הלכה לפני הפסח ונמצא מהנה אותה ה"ז לוקה כו', והר"ן הקשה על הרמב"ם שנראה מדבריו שהוא לוקה ואמאי הוא לוקה כו' ע"ש והכ"מ כתב וי"ל שדעת רבינו לומר שהיא פשיטא דלוקה ולא איצטריך למימר אלא אתי לאשמועינן שאם הוא האכיל אותה בידים גם הוא לוקה, ואע"ג דבעלמא המאכיל איסור לחברו אינו לוקה שאני האי שהוא המדיר והוא המיחל דברו. ולפ"ז נראה שאם הדיר את בנו בנזיר ואח"כ השקהו יין שהוא לוקה כמו שעבר בעצמו מהאי טעמא שהיא המדיר והוא המיחל דברו כיון שהוא הדירו, וזהו שאמר הנביא ותשקו את הנזירים יין ועברו בעצמם על לא יחל דברו כנ"ל'.

רבי רפאל הכהן כ"ץ זיע"א, מרפא לשון, עמוד יום הדין... עד כמה חייבים להתרחק מן המינות

[1] רבי רפאל ב"ר זיסקינד הכהן כ"ץ זיע"א, נולד ביום כ"ד בחשוון ה'תפ"ג. תלמידו של רבי אריה ליב גינזבורג זיע"א (בעל השאגת אריה). שימש כרב העיר המבורג בגרמניה (קהילות אה"ו). חיבר את הספה"ק: תורת יקותיאל; ושו"ת ושב הכהן; מרפא לשון. נפטר ביום כ"ו במר-חשון ה'תקס"ד.

[2] כמו שמצינו אצל הצה"ד שאחוזי עזיבת התו"מ אצלם גבוהה לאין שיעור, רח"ל. וכעת התחילו לפתח אצלם מגמת הכחשה לכל העניין הנ"ל.

[3] וק"ו ג"כ לגבי מה שאמרו חז"ל במסכת סוטה, דף מט ע"ב:

'בעקבות משיחא חוצפא יסגא ויוקר יאמיר הגפן תתן פריה והיין ביוקר ומלכות תהפך (גיר' ע"י 'תהא') למינות ואין תוכחת בית וועד יהיה לזנות והגליל יחרב והגבלן ישום ואנשי הגבול יסובבו מעיר לעיר ולא יחוננו וחכמות סופרים תסרח ויראי חטא ימאסו והאמת תהא נעדרת'...

אזי שגם תקנתה של אותה מלכות היא ע"י שבירתה כדאיתא בספה"ק ויואל משה, הקדמה:‏

'אלא שצריכין לרחמי שמים שתכלה אותה המלכות אך ורק על ידי כח מלמעלה מאת השי"ת, לא על ידי האומות, כי אם ח"ו יהי' ע"י האומות היא סכנה גדולה לישראל כמובן, והשי"ת ירחם עלינו ועל כל עמו ישראל. ועכ"פ כל הנהנים ומשתבחים מאותה המלוכה, הרי משתבחים הם מהתעכבות ביאת המשיח, ואוי לה לאותה בושה ולאותה כלימה'.

[4] יד החזקה, הלכות עבודה זרה, פ"ב ה"ט:

'והמינים, הם התרים אחר מחשבות ליבם בסכלות, בדברים שאמרנו, עד שנמצאו עוברים על גופי תורה להכעיס, בשאט בנפש ביד רמה; ואומרים, שאין בזה עוון. ואסור לספר עימהן, ולהשיב עליהן תשובה כלל, שנאמר "ואל תקרב, אל פתח ביתה" (משלי ה, ח). ומחשבת מין, לעבודה זרה'.

[5] אם כי כן הביא הטעם הנ"ל בפירוש המשניות, מסכת אבות, פרק ב משנה יד:

'מה שתשיב לאפיקורוס. אמר צריך שתלמד דברים שתשיב בהם לאפיקורסים ותחלוק עליהם ותשיבם אם יקשו לך, ואמרו (סנהדרין שם) לא שנו אלא אפיקורס עובד כוכבים אבל אפיקורס ישראל כ"ש דפקר טפי, ר"ל שיוסיף לבזות, ומפני זה אין צריך לדבר עמו כלל שאין לו תקנה ואין לו רפואה כלל ועיקר שנאמר "כל באיה לא ישובון ולא ישיגו ארחות חיים", ואמרו אף על פי שתלמד דעות האומות לדעת איך תשיב עליהם. השמר שלא יעלה בלבך דבר מן הדעות ההם, ודע שמי שתעמוד לפניו יודע צפון לבך, והוא אמרו ודע לפני מי אתה עמל. רצה לומר שיכוין לבו באמונת השם יתברך'.

[6] שער חמישי - שער ייחוד המעשה ה׳.

[7] פירוש המשניות, מסכת אבות פרק א משנה ג.

[8] שו"ת הרשב"א, ח"א, סימן תטז, וראה עוד שם סימן תיח.

[9] שו"ת הרא"ש כלל נה סימן ט.