כישוף אין יכול לשלוט על עניו

למען אחי ורעי! בעקבות כל מיני 'קושיות'[1] מוזרות שקבלתי על 'ילקוט השבעתי אתכם' ושלל הקונטרסים שלי, ראיתי צורך מאוד חשוב בהסבר על איך לומדים תורה, איך ניגשים לרז"ל ראשונים ואחרונים, משהו שכלל וכלל לא ברור ל'מקשים' וזאת מכיוון שאין להם מסורת תורה שבכתב ותורה שבעל-פה, אלא סתם 'דעות משובשות', ומתוך כך מגיעים לטעויות הזויות ונוראיות...

שהרי הי' ניתן לחשוב שטעותם היא משום שיש להם אי אלו השגות, אבל תמיד מתברר שלא כך הדברים אלא שורש טעותם של בעלי הדעות המשובשות שחושבים מחשבות ריקות מתוכן שחלקם טוענים שאנו בסוג של 'גאולה'[2] ו/או שיש 'מצוה להקים מדינה' ו/או שמותר 'להתחבר לרשעים' בשביל לקיים תורה ומצות וכיו"ב, אך לא זה שורש הבעיה, כי אם העובדה שאין להם מושג בסיסי איך ללמוד תורה, אין להם הקדמות נכונות כיצד לגשת ללימוד תורה, והיכן צריך ללמוד תורה וטעות הזו נפוצה אצלם...

ואם תגידו שאני סתם מעליל עלילות הרי הדברים כבר התבארו בצורה מאוד ברורה וחריפה כבר בדיונים שמצויים אצלם 'תורה בגובה העינים' (ומה שמגוכח כ"כ בעוד מחנה אחד מנסה לטעון לכתר ממשיכי דרכו של הראי"ה קוק ונגד לימודי ביקורת המקרא, בעוד שהראי"ה קוק בעצמו עודד לימודי ביקורת המקרא).

ואם יש שורש יותר עמוק לכך זה כבר קשור לעניין של מומרים להכעיס, שגם מצוי אצלם.

ולכן צריכים להבין מהו לימוד תורה לשמה, וכן איתא בדב"ק של רבי יהודה לייב רבינוביץ^[3] שליט"א, בענין אין כישוף שולט על עמו[4]:

'הגרי"מ שכטר שליט"א מביא בספרו בשם הרבי ר' זושא מאניפולי זצ"ל דכישוף אין יכול לשלוט על עניו. כיון שאין כישוף שולט על פחות מכשעורה. כמ"ש במכות מצרים במכת כינים הודו מכשפי מצרים ואמרו אצבע אלקים היא. והעניו הרי מחזיק עצמו פחות מכשעורה ולכן אין כישוף יכול לשלוט עליו.

ואפשר להביא ראי' לדבריו מגמ' ומקרא, דבגמ' נדה (דף כ:) (אמר רבי אליעזר ענותנותא דרבי חנינא גרמא לי דחזאי דמא ומה רבי חנינא דענותן הוא מחית נפשי' לספק וחזי, אנא לא אחזי. ע"כ. ולכאור' מאי שייכות ענוה לבדיקת ספק דם, דקאמר ר"א אי ר"ח דענותן נחית נפשי' לספיקא וחד דמא אנא לא אחזי, וביאר מו"ר הגרמ"ל שחור זצ"ל דבגמ' גיטין (דף נה:) (אקמצא ובר קמצא חרבה ירושלים וכו' אזל אמר לי' לקיסר מרדו בך יהודאי א"ל מי יימר א"ל שדר להו קורבנא חזית אי מקרבין לי', אזל שדר בידי' עגלה תילתא בהדי דקאתי שדא בי' מומא בניב שפתים ואמרי לה בדוקין שבעין דוכתא דלדידן הוי מומא ולדידהו לא מומא הוא, סבור רבנן לקרובי' משום שלום מלכות אמר להו רבי זכרי' בן אבקולס יאמרו בעלי מומין קרבין לגבי מזבח סבור למקטלי' דלא ליזיל ולימא אמר לחו ר' זכרי' יאמרו מטיל מום בקדשים יהרג, אמר רבי יוחנן ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו ע"כ. ויש לבאר התם נמי מה שייכות ענותו של ר' זכריה לזה שלא התיר להקריב הקרבן, ולא להרוג את השליח, דקאמר ר' יוחנן ענוותנותו של ר' זכרי' החריבה את ביתינו וכו'.

וביאר דבתוספתא מס' שבת (פי"ז ד' (ב"ה אומרים מגביהין מעל השולחן עצמות וקליפין ב"ש אומרים מסלק את הטבלא כולה ומנערה זכרי' בן אבקילוס לא היה נוהג לא כדברי ב"ש ולא כדברי ב"ה אלא נוטל ומשליך לאחר המטה, אמר רבי יוסי ענוותנותו של רבי זכרי' בן אבקילוס שרפה את ההיכל ע"כ.

וביאר דברי התוספתא דר' זכרי' בן אבקולס עניו היה, לכן לא היה לו כח ההכרעה, ולכן לא היה נוהג לא כדברי ב"ש ולא כדברי ב"ה דלא הכריע כמי מהם ההלכה, וזהו מה שסיים התוספתא אמר רבי יוסי ענוותנותו של ר' זכרי' בן אבקילס שרפה את היכלנו היינו ג"כ שלא ידע להכריע אם להקריב הקרבן על אף היותו בע"מ משום שלום מלכות, או לא שמא יאמרו בעלי מומין קרבין לגבי מזבח וכן לענין להרוג השליח ג"כ לא ידע להכריע אם להרגו אם לאו, ולכן אמר ר' יוסי ענוותנותו שרפה את היכלנו, וכמו שכאן לענין שבת לא ידע להכריע אי כב"ש אי כב"ה כן לענין ההוא עובדא דגמ' בגיטין דשרפה את היכלנו.

ונמצינו למדים שעניו חסר לו כח ההכרעה. לפי"ז ביאר הגמ' בנדה א"ר אלעזר ענוותנותו דר' חנינא גרמה לי דאחזי דמא וכו', דר' חנינא היה עניו כמ"ש בגמ' כתובות אמר רבי, חנינא בן חמי ישב בראש, ולא רצה רבי חנינא לישב בראש כיון דאפר היה גדול ממנו בשנתיים ומחצה, אלמא שרבי חנינא עניו הוי, וכיון דעניו הוי הרי קשה לו להכריע, ואעפ"כ חזי דמא והכריע אם לטהר אם לטמא, וזה מה שגרם לר"א לעשות ק"ו ומה רבי חנינא דענותן הוא מחית נפשי' לספק וחזי אנא לא אחזי, כיון דממדת הענוה קשה לעניו להכריע, ואעפ"כ הכריע בדם, כ"ש ר"א דיחזי דמא.

בגמ' סנהדרין פ"ז (דף סז. (ההיא איתתא דהות קא מהדרא למשקל עפרא מתותי כרעי' דרבי חנינא אמר לה אי מסתייעת זילי עבידי אין עוד מלבדו כתיב איני והאמר רבי יוחנן למה נקרא שמן מכשפים שמכחישין פמליא של מעלה, שאני רבי חנינא דנפיש זכותי', ואפ"ל דנפיש זכותי' היינו ענוותנותו, ולכן לא חשש הימנה כיון דעל עניו אין שולט כישוף, כמו שאין שולט על פחות מכשעורה, כן הוא העניו המחזיק עצמו לקטן.

וכן יש להוכיח ג"כ מקרא, דבזוהר הק' איתא דבלעם מכשף היה ורצה לכשף את הגדול בישראל בעון בנות מואב, והוא רצה לכשף את משה רבינו ע"ה, ובגמ' סנהדרין פ"ט ) דף פב. (הלך שבטו של שמעון אצל זמרי בן סלוא אמרו לו הן דנין דיני נפשות ואתה יושב ושותק מה עשה עמד וקיבץ כ"ד אלף מישראל והלך אצל כזבי אמר לה השמיעי לי אמרה לו בת מלך אני וכן צוה לי אבי לא תשמעי אלא לגדול שבהם אמר לה אף הוא נשיא שבט הוא ולא עוד אלא שהוא גדול ממנו שהוא שני לבטן והוא שלישי לבטן תפסה בבלוריתה והביאה אצל משה אמר לו בן עמרם זו אסורה או מותרת וכו', ושמעתי מח"א שזמרי רצה להציל את מרע"ה מכזבי בת צור ולקחה על עצמו, ולמה נענש אלא על שלא האמין בזה שעל מרע"ה לא ישלוט הכישוף שהרי מפורש בתורה והאיש משה עניו מכל האדם אשר על האדמה, ועל עניו הרי אין כישוף יכול לשלוט, ועל שלא האמין בזה נענש.

והנה בזוה"ק במגילת רות אומר על הפסוק הן היו בדבר בלעם, מהו דבר בלעם אלא שכישף את ישראל שכל הנהנה מבנות מואב יכשל בהן, ומבואר כאן חידוש דמכושף אינו כאנוס דאי כאנוסין היו מ"ט נהרגו הרי אונס רחמנא פטרי' אלא ע"כ דמכושף אינו כאנוס.

כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל ה' אלקיו עמו וגו' ועל בעלי גאוה נאמר אין אני והוא יכולין לדור במדורה אחת. הרי דאין השכינה יכולה לשרות על בעלי גאוה כי אם על העניו, וא"כ אפשר לפרש הפסוק כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל כיון דה' אלקיו עמו שהן בעלי ענוה ושכינה שורה עליהן לכן אין נחש שולט על יעקב, ואפשר שעל עניו מה שאין שולט כישוף הוא לא רק משום דמחזיק עצמו לפחות מכשעורה אלא כיון דשורה עליו שכינה על העניו ולכן אין כישוף יכול לשלוט עליו.

במדרש תנחומא (פר' נח יד') בלעם חידש ד' דברים חדשים בעולם, בלורית, לחש, עריות, קוביא, [ונראה דהם מרומזין בשמו בלעם ר"ת ב'לורית ל'חש ע'ריות מ'שחק בקוביא] ונ"ל לפרש הטעם שעשה בלעם דוקא דברים הללו, דלחש היתה אומנותו שהיה קוסם, ושאר ג' דברים היו בטבעו, כמ"ש במס' אבות (פ"ה מכ"ב) כל מי שיש בו ג' דברים הללו רוח גבוהה ונפש רחבה ועין רעה הרי זה מתלמידיו של בלעם הרשע, ובלורית שחידש בעולם בא מרוח גבוהה ושחץ וגאוה. [וגם מביא לעריות כמו שנבאר בסמוך] ונפש רחבה שהוא תאוה היינו עריות, ומשחק בקוביא הוא בעל עין הרע שעינו רעה בכספו של אחרים, ורוצה ליטול כסף חברו, וכיון שהיו בו ג' מידות הללו תיקן דברים הללו, ולכן מי שיש בו מג' דברים הללו ה"ז מתלמידיו של בלעם הרשע שתיקן בעולם דברים המביאים לידי כך, ועוד נראה שתיקן בלורית כדי להכשילם בעריות דאיתא בגמ' סוטה ד: ומאי ואשת איש נפש יקרה תצוד א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן כל אדם שיש בו גסות הרוח לבסוף הוא נכשל באשת איש שנאמר ואשת איש נפש יקרה תצוד, ע"כ. ובלעם הרשע רצה להכשילם בעריות ולכן תיקן בלורית שמביא לגסות הרוח, ובזה יובן נמי הגמ' בסנהדרין הנ"ל שזמרי בן סלוא תפסה לכזבי בת צור בבלוריתה והביאה אצל משה וכו' ואח"כ נכשל בה לפי שהבלורית היא דרך שחץ וגאוה ומביא לעריות.

עוד איתא במדרש תנחומא שם (פר' נח י"ד) אברהם אבינו ע"ה תיקן ד' דברים, זקנה, פונדק, יסורים, צוואה, והיינו לפי שאאע"ה היו בו הג' מידות היפך בלעם הרשע. נפש שפלה, רוח נמוכה, ועין טובה, כדאיתא באבות שם (פ"ה מכ"ב) גבי מי שיש לו ג' מידות אלו הרי הוא מתלמידיו של אברהם אבינו ע"ה, וכיון שהיה לו נפש שפלה תיקן יסורים שהוא היפך מתאוה, ותיקן פונדק לפי שהיה לו עין טובה והיה עמוד החסד והפונדקאי נותן ממונו לאחרים, והוא ההיפך ממשחק בקוביא שתכילתו להוציא ממון אחרים, וזקנה תיקן כדי שהנערים יכבדו את הזקנים ולא יתגאו עליהם והיינו רוח נמוכה, וצוואה תיקן כדי שיהיה שלום בעולם ולא יריבו הבנים זה עם זה והוא נגד גאווה.

בגמ' סוטה פ"ט (דף מו:) אמר רבי יוחנן משום רבי מאיר כל שאינו מלוה ומתלוה כאילו שופך דמים שאילמלי ליווהו אנשי יריחו לאלישע לא גירה דובים לתינוקות שנאמר ויעל משם בית א-ל והוא עלה בדרך ונערים קטנים יצאו מן העיר ויתקלסו בו ויאמרו לו עלה קרח עלה קרח, אמרו לו עלה שהקרחת עלינו את המקום וכו' ויפן אחריו ויראם ויקללם בשם ה' מה ראה אמר רב ראה ממש כדתניא רשב"ג אומר כל מקום שנתנו חכמים עיניהם או מיתה או עוני ושמואל אמר ראה שכולן נתעברה אמן ביוהכ"פ ורבי יצחק נפחא אמר בלורית ראה להן כאמוריים וכו', [ורמז לכך שאמרו לו עלה קרח עלה קרח כלומר שאין לך שער כמונו שאנו יש לנו בלורית]. והרי בלורית הוא א' מד' דברים שחידש בלעם הרשע בעולם. וזהו שאמרו בגמ' סוטה (פ"ט מז.) אמר רבי חנינא בשביל ארבעים ושנים קרבנות שהקריב בלק מלך מואב הובקעו מישראל ארבעים ושנים ילדים, איני והאמר רב יהודה אמר רב לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות ואע"פ שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה שבשכר ארבעים ושנים קרבנות שהקריב בלק מלך מואב זכה ויצתה ממנו רות שיצא ממנו שלמה שכתוב בי' (מלכים א' ג') אלף עולות יעלה שלמה, ואמר רבי יוסי בן חוני רות בתו של עגלון בנו של בלק היתה תאותו מיהא לקללה הוי, ע"כ. דכיון דראה להם בלורית קללם, ובשביל מ"ב קרבנות של בלק מתו אותם ארבעים ושנים ילדים, דבגמ' ביב פ"ק (דף טז.) במתניתא תנא יורד ומתעה עולה ומרגיז נוטל רשות ונוטל נשמה, דע"י הבלורית בצירוף מב' קרבנותיו של בלק הצליח השטן ליטול נשמותיהם, אך צ"ב אה"נ לעולם יעסוק אדם תורה שלא לשמה דמתוך שלא לשמה בא לשמה, אבל התוס' הרי הקשו ממ"ש כל העוסק בתורה שלא לשמה מוטב שנהפך לו שליתו על פניו, ומשני דהיינו לקנטר אז מוטב שנהפך שליתו על פניו, וא"כ איך הואילו קרבנותיו של בלק הרי היו בשביל לקנטר וגרע טפי משלא לשמו, ואיך זכה ויצאו ממנו שלמה, וגם שיהרגו מב' מישראל, ונראה לבאר דהרי בעגלון כתיב ביה ויקם מעל כסאו כשבא אליו הנביא לומר לו דבר ה' ופסע נגדו ד' פסיעות וזכה ע"י למלכות בית דוד שיצא הימנו, ואיך ידע עגלון מלך מואב שבשמוע דבר ה' צריך לעמוד, אלא מבלעם ובלק למד כן דאמר לו בלעם.לבלק קום בלק ושמע, ומה שבלק קם הרי לא היה בשביל לקנטר אלא מחמת סקרנותו לידע מה דבר ה' ולכך זכה ויצא ממנו שלמה, ומה שמתו מב' הילדים הוא ע"י קטרוג ומה בלק בשעה שרצה לכלות את ישראל אעפ"כ בהגיע אליו דבר ה' עמד לשמוע, אותם ילדים שרבו עם אלישע היפך כבוד ה' שביזוהו כשבא לומר להם דבר ה' שאמרו לו עה קרח דלה קרח זה קטרג עליהם שימותו.

ועוד אפ"ל למה קללם אלישע ע"פ מ"ש בתרגום יונתן בן עוזיאל (דברים לד' ג') עה"פ ואת הנגב ואת הככר בקעת ירחו עיר התמרים עד צוער ז"ל וית גלוות תלמידי אלישע דגלו מן קרוות דקליא על יד אחוהון בית ישראל מאתן אלפין גוברין ע"כ ואפשר דלכן קללם ומתו כיון שהגלו את אלישע ומאתיים אלף מתלמידיו כמש"כ בתרגום יונתן הנ"ל.

כתובת בלעם ברבער (בן בעור) שנמצא תל דיר עלא שבירדן

. 

---

הערות שולים

[1] זוה"ק, ח"ג, דף קכד ע"ב (וראה הרחבה לענין זה בתניא, אגרות קודש, אגרת כ"ו)

'קשיא מסטרא דרע'

[2] אצל בעלי הדעות המשובשות הללו כידוע רק כ-15% הינם למדו במה שהם קוראים לכך 'ישיבות' (אך נראה שזה שם מושאל), אך לרוב חלקם הגדול למדו מה שהם מכנים 'תורה' (שם מושאל) במוסדות אקדמיים ואוניברסיטאות.

[3] ר״מ ישיבת כוכב מיעקב טשעבין מח״ס כרם חמד.

[4] מובא בקובץ התורני "תפארת" קובץ תורני ו', שנה שישית (טבת תשס"ב), עמ' לז-לט, יו"ל ע"י ארגון בני הישיביות תפארת ירושלים, בעיה"ק ירושלים ת"ו