המלחמות ולהגן על עצמם מול אומות העולם

למען אחי ורעי! הנני שמח להביא בפניכם מאמר חשוב נכתב ע"י אחד מידידי, וראיתי לנכון לפרסמו למען דעת דעת תורתינו הק' בזמנים אלו

 "המלחמות ולהגן על עצמם מול אומות העולם"

א. בתקופת הגלות - וזה עד בואו של משיח צדקינו -, לא שייך שכלל ישראל תצא למלחמה נגד אומות העולם. הן כדי: א) לכבוש שטחים מתחת רשותם של ממשלות ומדינות אחרת[1], וגם לא ארץ ישראל[2]. ב) להגן מפני צבא השונא. [ראה מה שהאריך בענין זה בספר "צרור החיים"[3] (פרק קץ הימין[4]). ובספר "דברי שאול" על התורה (פרשת שמות[5]), ובספר "ויואל משה" (מאמר שלוש שבועות אות עה,[6] ואות קלט[7])].

ב.  ולענין חובת ההשתדלות להנצל ולהשמר מאלו המבקשים ללחום עם ישראל – הנה מקור הדבר בחובת השתדלות להנצל ולהשמר מדברים המסכנים את נפש האדם, נלמד מן הפסוקים 'השמר לך ושמור נפשך' (דברים ד, ט), ומ'לא תשים דמים'[8] (דברים ד, ט). וכן חובת האדם להשתדל בהצלת חברו בדרך הטבע כשיש לו היכולת להצילו הוא ממקרא (ויקרא יט, טז) 'ולא תעמוד על דם רעך'.[9] ונכלל בכל אלו גם חובת ההשתדלות על פי דרך הטבע להנצל מאלו הבאים להלחם עם ישראל[10]. ... ולשון רבינו בחיי (במדבר יג, ב) ואף על פי שישראל לא היו צריכין לזאת, לפי שלא היה נצחונן בדרך המנהג והטבע, כי אם על פי הזכות והעונש, ואם היו זכאין, מעט מהם ינצחו עמים רבים, ואם היו חייבים, מעט מן האויבים ינצחו רבים מהם,[11] מכל מקום באה מצות התורה לישראל לעשות כל השתדלותם בהכנות האלה, ואחר כך למסור הענין למי שהתשועה לו, כי התורה לא תסמוך על הנס לעולם. וכו'. אבל התורה תצוה לנו בכך שנשתדל בהכנות בכל הענינים, ועם כל השתדלותנו שתהיה אמונתנו שאין עיקר התשועה בהם רק בשם יתעלה עכ"ל[12].

ג. והנה לענין רפואה שניתנה רשות לרופא לרפאות[13], אמרו חז"ל (פסחים כה.) בכל מתרפאין, חוץ מעבודה זרה וגילוי עריות שאסור להתרפאות בהם, וכך נפסק בשו"ע להלכה (יו"ד סי' קנה), ואם נמצא האדם במצב שרק על ידי ע"ז ג"ע ושפ"ד יכולים לרפאותו לא הותר לו השתדלות הזה, ועליו נשאר רק להשליך יהבו לבטחון שהשי"ת ירפאהו.[14]

ד. כמו כן גם לענין השתדלות על שמירת הגוף מאומות העולם הבאים ללחום בזמן הגלות, יש לזה פרטי דינים, מתי, האיך ובמה ומי, וכמה, מחיובים מותרין לעשות. וברבינו בחיי בפרשת וישלח (בראשית לב, מז) איתא: בפרשת הזאת ביאור למה שאירע ליעקב עם עשו אחיו, ורמז ג"כ לדורות, למה שעתיד שיארע לנו תמיד עם בני עשו, וראוי לנו לאחוז דרכיו של יעקב, שהתקין עצמו לשלשה דברים, למלחמה, לתפלה, לדורון. וכו'. וכן אנחנו צריכים ללכת בדרכי האבות, להתקין עצמנו להקביל פניהם במנחה ובלשון רכה, ובתפלה לפני ה' יתעלה, אבל במלחמה אי אפשר, שנאמר (שה"ש ב ז) השבעתי אתכם בנות ירושלים וגו', השביעם שלא להתגרות מלחמה עם האומות.[15] עכ"ל. וראה עוד בדבריו (שם לג, יב). וכן הוא בספר "המספיק לעבודת ה'" (מאמר הבטחון) וז"ל: עליך לדעת, כי האויבים, המבקשים את נפשו של אדם ודומיהם, אם מאמות העולם הם, משפטם כמשפט החיות הטרפות, אם יש יכולת להשמידם או לקום כנגדם, כגון בנסבות, שבהן נמצאו ישראל בימי דוד, יש לעשות כדבר הזה, ולהקדים בטחון להתקוממות כמו שבאר ה' יתעלה באמרו (דברים כ, ג-ד) אל ירך לבבכם... כי ה' אלהיכם וגו', "ואם אין יכולת כזו, כגון במצב ישראל בגלות, אז אין עצה, בלתי אם לפנות אל הבטחון והערמה, על ידי חנופה או התחמקות.[16] עכ"ל.

ה. ורבינו בחיי בספרו "כד הקמח" (ערך אבלות חורבן ירושלים) כותב: משא גיא חזיון, וגו' (ישעיה כב). ישעיה ע"ה התנבא בכאן על חורבן ירושלים, והיה מאשים לישראל על שהיו משתדלים בכל כחם להכין כלי מלחמה כדי להשגב מן האויבים הבאים להלחם עליה, ולא היו מכינים עצמם לתשובה ומעשים טובים, לפי שעם התשובה היו יכולין להשגב מבלתי כלי מלחמה שבעולם, ואינם יכולין להנצל מבלתי תשובה, וע"כ התנבא עליה פורענות עכ"ל.

ו.  היוצא מדבריהם כי על אף חובת ההשתדלות להנצל מרודפים, עכ"ז מה ה' שואל מישראל בעת שיבוא צר הצורר עליהם הן ישראל בזמן הבית וביותר בתקופת הגלות הוא התשובה ומעשים טובים ולברוח ממקום הסכנה, ולא הכנת הכלי זיין ולהשתדל בדרך מלחמה, כי האויבים הבאים על ישראל בכלל ובארץ ישראל בפרט רק העוונות גרמה זאת, והקב"ה רוצה בעת כזאת שלא לעשות השתדליות גשמיות להנצל מסכנה זו, אלא לשוב בתשובה שלימה ולהתפלל להשי"ת להנצל מכל צר,[17] ועל פי דרך הכנעה שלמד יעקב אבינו את בניו, שיכנעו עצמם למלכיות של אומות העולם[18], ולקבל עליהם את עול מלכותם.[19]

חרדים לכו לאיראן (גרפיטי, אומן עם כיפה סרוגה לא ידוע, שכונת קרית משה, ה'תשע"ז)

---

הערות שולים

[1] כי צריכין לזה הוראת סנהדרין, מלך ישראל ואורים ותומים. וכמבואר בספר המצוות להרמב"ם (בהקדמה למניין המצוות) וז"ל: וידוע שהמלחמות וכבוש הארצות לא יהיה אלא במלך ובעצת סנהדרי גדולה, וכהן גדול כמו שאמר (פינחס כז) ולפני אלעזר הכהן יעמוד. ולפרסום הענינים האלו כולם אצל רוב האנשים, כל מצות עשה או לא תעשה שתהיה תלויה בקרבנות או בעבודות, או במיתות בית דין, או בסנהדרין או בנביא ומלך, או מלחמת מצוה או מלחמת רשות לא אצטרך שאומר בה, וזאת אין אנו חייבים בה אלא בפני הבית. עכ"ל.

ובספר החינוך (מצוה תקלב) לענין יפ"ת כותב: ונוהגת מצוה זו בזמן שישראל על אדמתן, כי אז היה להן רשות ויכולת בידם להלחם. עכ"ל, והטורי זהב בספרו דברי דוד (במדבר לא, נ. פרשת מטות): כותב שכוונתו של ספר החינוך לאפוקי מזמן הגלות שאין נוהגת דין יפ"ת. וכן הוא בשו"ת נודע ביהודה (מהד"ת אבהע"ז סימן קכט) וז"ל: והרי למלחמת הרשות אין מוציאין אלא ע"פ ב"ד של שבעים ואחד כמפורש במשנה ריש סנהדרין, וכבר נתבטל ב"ד של ע"א בימי התנאים, ועוד שלאחר החורבן אין לנו מלך ולא חלוצי צבא שיהיה שייך כיבוש מלחמה להתיר יפ"ת, וכו', ואין להאריך כאן, שבלא"ה אינו נוהג לאחר שגלינו. עכ"ל. ובשו"ת חתם סופר (אבהע"ז ח"ב סימן קנה) איתא: ובסמ"ק דלא מנה רק מצות הנוהגים, לא הביא כלל הך עשה דנקי יהי', ולא הלאוין דלא יצא ולא יעבר, והיינו מפני שאינם נוהגים אלא בשעה שיש מלכות לישראל, ונלחמים עם אויביהם, ולא בזמן הזה כלל. עכ"ל.

ובאוצר החיים על המצות (להגה"ק בעל היכל הברכה מקאמארנא זצ"ל) במצות עשה לרשת את ארץ ישראל איתא: בענין ישיבת ארץ ישראל, שלא יבא למנין שום מצוה אלא מה שיש כח ביד אנושי לקיים, אבל מצוה שצריך עזר אלקי ונבואה לא יבא למנין, ולא מצינו מצוה שיהי' אדם נביא בעל רוח הקודש וכו', ואיך יצוה לנו ה"א ב"ה מצוה שאין בידינו לקיים אותה וכו', וכן בכל המלחמות, ומצוה כזאת לא יבוא למנין באין פנים, ואסור לנו לעשות שום מלחמה וכיבוש אם לא על פי הנביא, ומצוה התלוי' בנבואה לא יבוא למנין וכו', ואדרבא אנו מושבעין שלא ימרדו במלכיות, אלא נקבל באהבה עד בוא יבוא משיח צדקנו, וזה לא יהי' בדרך הטבע אלא בכמה אותות ומופתים משונים ונפלאים וכו'. עכ"ל.

[2] בבאר הגולה הקדמון (פרק כה) איתא: אבל עכשיו נפלו גבורי ישראל ונאבדו כלי מלחמתן, וכיון שגבר האויב ולא הצליח הכהן המשוח עם שר הצבא במלחמתם, היו יודעים ישראל שאין רצון הקב"ה עוד במלחמותיהם, וה' סר מעליהם עד זמן המשיח שיבא, ועל ענין זה ובשביל גלות ישראל התפלל דוד ואמר הלא אתה אלהים זנחתנו ולא תצא בצבאותינו גו', ומעתה אם יעמדו ישראל ויערכו מלחמה שלא ברצון הקב"ה, יפלו בחרב, כדכתיב (במדבר יד, מב) אל תעלו כי אין ה' בקרבכם ולא תנגפו לפני אויביכם, שכשם שהיה הקב"ה לוחם מלחמותיהם כשהיתה המלחמה ברצונו, כמו כן יהפוך להם לאויב כשתהיה המלחמה שלא ברצונו, כדכתיב (ישעיה סג, י) והיפך להם לאויב הוא נלחם בם, וכתיב (איכה א, יג) ממרום שלח איש בעצמותי גו'. עכ"ל.

ובשו"ת ריב"א (או"ח סימן א) איתא: בני ישראל מאמינים בני מאמינים בד' ובתורת משה עבדו שבכתב ושבעל פה, נאמן באמונה שלימה בביאת המשיח כחזון נביאי ד', וכמפורש בדברי הרמב"ם ז"ל כי הוא אחד מיסודי אמונתינו הקדושה, וגם נאמין באמונה שלימה במצוה הכתובה בכתבי הקודש (משלי כד כא) ירא ד' בני ומלך ועם שונים אל תתערב, ובמה שאמרו חז"ל (כתובות קיא.) אחד מן השבועות שהשביע הקב"ה את ישראל, שלא ימרדו באומות העולם, ואין אנחנו רשאים לעשות שום פעולה לבא אל המנוחה ואל הנחלה, גם אם יהי' לנו כפלים כיוצאי מצרים שלופי חרב מלומדי מלחמה, אין אנחנו רשאים [לעשות שום פעולה לבא אל המנוחה ואל הנחלה] לעלות ולכבוש ארץ ישראל, כי אם נשמור ונצפה עד שיחפוץ הקב"ה לגאלינו ולהביאנו לנחלת אבותינו, ויראו כל העמים כי ד' צבאות גואלנו, ובכל מקומות מושבותינו נקיים גם דברי הנביא (ירמי') ודרשו את שלום העיר, ודברי המשנה (אבות, פ"ג) הוי מתפלל בשלומה של מלכות, ועבדים אנחנו למלכים ושרים אשר בארצות ממלכתם נשב, ולא נתערב עם שונים, ולא עם פריצי בני עמינו המחבלים כרם ד' צבאות, ואנחנו בה' נעלוזה, ונשמח בדברי תלמוד תורתו הקדושה ובמצותיו וחוקותיו, עליהם נמסור נפשינו כאשר עשו אבותינו, כי מוצאיהם מצאו חיים ויפיקו רצון מד'. עכ"ל.

וכן מבואר במשכיל אל דל (ח"ג פרט ב) וז"ל: אמרו חז"ל על פסוק אם לא כי צורם מכרם וה' הסגירם, שהקב"ה אמר לאברהם שיברור לבניו גלות ועול מלכיות, ואמרו חז"ל בסוף כתובות על פסוק השבעתי אתכם, שהשביע את ישראל שלא יעלו בחומה, ושלא ימרדו באומות, עד שיבוא הזמן וקול התור נשמע בארצינו לאמור לאסורים צא ולאשר בחושך הגלו. וגם אמרו חז"ל ב"ב על פסוק ומנוגשיך צדקה, שכל המסים וארנוניות שנותנים ישראל לאומות העולם נחשב להם כצדקה לה'. מעתה, לישראל עם ה' המאמינים באמונה שלימה שתורה שבכתב ושבעל פה המצויה עתה בידינו, הכל מה' היא ומאתו יצאו הדברים, גם אם יבא זמן שיתרבו ויגדלו ויעצמו ישראל בכמות ויהיו עם רב, ובאיכות שיהיה להם עושר עצום, וגם יהיו מלומדי מלחמה, באופן אשר ידעו בבירור, שאם ילחמו עם מלכיהם אשר המה תחת ידם, בלי ספק שיצליחו וינצחו אותו, עם כל זה מורא שמים עליהם, ויראת ה' על פניהם לבלתי ירים איש את ידו ואת רגלו נגד אדוניהם, כי שלמה הזהיר שלישים לבלתי עשות זאת, ירא את ה' בני ומלך ועם שונים אל תתערב, אני פי מלך שמור על דברת שבועת אלקים, השבעתי אתכם בנות ירושלים אם תעירו ואם תעוררו, מעתה הם עובדים למלכיהם ונותנים להם מסים כימי קדם, הגם שיש כח בדם להשתחרר מהם וכו'. עכ"ל. עיין שם המשך דבריו הקדושים.

[3] להגאון רבי אברהם לוונשטאם זצ"ל אבד"ק עמדין, נדפס באמשטרדם ה'תק"פ. והגאון רבי יוסף שאול נטאזאהן זצ"ל בעל שו"ת שואל ומשיב בספרו "דברי שאול" על התורה (פרשת שמות) כותב וז"ל: כאשר האריך הרב הגאון מו"ה אברהם ז"ל אבד"ק עמדין, בחבורו היקר "צרור החיים", בחלק קץ הימין, להראות לעיני העמים, כח נפש הישראלי, אשר מני אז הלכו בגולה עוד לא נשמע עליהם שמרדו במלכם, כי אם ישימו יד לפה, יחיל ודומם לתשועת ד' (איכה ג כו), עיי"ש דבריו הקדושים והיקרים הנוזלים ממקור האמת והיראה הטהורה. עיי"ש.

[4] וז"ל שם: יקשה מאד, מה זה אשר כתב מרדכי בשם המלך, אשר נתן המלך ליהודים להקהל ולעמוד על נפשם, וכי מי זה עצר את ידם אף בלא פקודת מרדכי להקהל ולעמוד על נפשם, הלא כל יראתם וחרדתם היה, שאחרי ששלח חמן הספרים שלו אל כל עם ועם מדינה ומדינה, באופן שכל האומות של שבע ועשרים ומאה מדינה מלכות אחשורוש, היו עתידים ליום הזה להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים, ואיך יעצרו הם כח, אשר עם מיעוטם והתפזרותם אינם אפילו בערך שני חשיפי עזים, מול רבבות גדודי עמים רבים העומדים עליהם לכלותם, לעמוד על נפשם והצל לקוחים למות, ואיזה תרופה הגיע עליהם, מאגרות מרדכי, אשר כתב להקהל ולעמוד על נפשם, הלא מזה היו מתייראים, ואם גדול הי' מרדכי בבית המלך, היה צריך לבקש שחילי צבאות המלך יעמדו על ימין היהודים לעזרם ולהושיעם בעת צרה, לא שיניחם כאשר היו בלי שום תוספת, תועלת, וכל דבריו וספריו אך דבר שפתים הוא. וכבר ראינו פה שכתבו המפרשים הגדולים, ודבריהם כדבש מתוקים, אבל עם זה עדיין לא הונח דעתנו בהם להתיישב כראוי, על דרך פשוטם של מקראי קדש אלו.

אבל לפי דברינו אלה אשר באו פה יבא הכל יפה ופשוט, ומכוון על אמתתו. הנה מעת היתח ישראל לקדשו, מנוסים ועומדים הם בכל עת, כי לא בכח יגבר איש, ולא בחרב ובחנית יושיע ד' את ישראל, כבר נלחם ישראל עם סיחון ועוג וחייליהם גדולי הענקים והגבורים, כבר נלחם ישראל עם כל מלכי ארץ כנען העצומים והרבים, כבר הכה אחאב עם שבעת אלפים איש, מאה אלף רגלי מחיל ארם, והנשארים נסו על נפשם, כבר הרעים יונתן עם נערו אל כל מחנה פלשתים ויהומם והיו למשיסה לנו, וכמוהם הרבה, באופן שכאשר גזר המן על היהודים, לא הי' להם להמס לבבם כדונג מפני האש, אבל עם הרבות התשובה והתפלה, היו להם לבטוח בד' אשר לו לבדו המלחמה, והי' להם לחזק לבביהם ולבטוח באלדיהם, אשר לא יטוש את עמו בעבור שמו הגדול, ולערוך מלחמה ביום- קרב מול כל הקמים עליהם.

אמנם באמת, לא חסן וגבורה הי' חסר, לא החיל ואמיץ לב אשר היה להם בארצם, כולו כלה ואיננו. אכן השבועה שאמרנו למעלה שהשביע ד' את ישראל בלי שום תנאי, שלא ימרודו באומות בכל עת גלותם, היא אשר אסרה את ידם לבלתי ירימו יד או רגל למרוד במצות המלך, ואם חמת מלך מלאכי מות. ולפי שבאו ספרי המן בשם המלך ונחתם בטבעת המלך, לא היו רשאים להוציא חרב מתערה להציל את עצמם ולסמוך על הנס, כי אז הוסיפו חמת ה' עליהם, בעברם על השבועה אשר השביעום, והיא לא תצלח. לכן היו טומנים ידיהם בצלחת לבלתי ימרודו במצות המלך, ולא הי' כחם אלא בפה, להרבות בתשובות וצומות ולבקש מה', שירבה להשיב אפו, והוא יגאלם מיד צריהם.

וכאשר הסר אל סבב הגלגל, וירד המן ומרדכי עלה, ואסתר בקשה מאת המלך להשיב את הספרים מחשבת המן בן המדתא וכו', אמר המלך להם, ראו, שאת אשר הי' ביכולתי לעשות לכם עשיתי, הנה בית המן נתתי לאסתר, ואותו תלו על עץ, ואתם גם כן תכתבו על היהודים כטוב בעיניכם בשם המלך, ר"ל בטוב בעיני חכמתכם, כי תדעו, שכתב אשר נכתב בשם המלך אין להשיב, ואס כן הפקודה הנכתבת על ידי המן בשמי ונחתם בטבעתי, אין להשיב עוד, לכן תכתבו כטוב בעיני חכמתכם על דבר היהודים שיהי' להם להועיל.

והמה בחכמתם וצדקתם כן עשו, שלא השיבו הספרים הראשונים כלל, אלא שבספרים הראשונים לא היה כתוב, רק שהמלך צוה להשמיד את היהודים, אבל לא צוה את היהודים שלא יעמדו על נפשם להציל את עצמם, אך היהודים היו יראים מחטוא לד' בהרימם יד נגד מצות המלך, ולכן לא הכינו את עצמם למלחמה כלל. על זה כתב מרדכי בפירוש בשם המלך ונחתם בטבעת המלך, שהוא, ר"ל המלך, מרשה את היהודים להקהל ולעמוד על נפשם להשמיד וכו' את כל חיל עם ומדינה הצרים אותם, שדבר זה אינו מתנגד כלל לספרים הראשונים.

וכיון שנתנה להם רשות מאת המלך לעמוד על נפשם, והיו יודעים שלא יהי' להם עון בדבר זה, לא חששו לבקש עוד מאת המלך עזר וסעד, אבל שמו באלדים כסלם, בטחו בישועתו, וישובו ויחיו העצמות היבשות, שבו ונתעוררו הלבבות הנרדמות, וילבשו חיל ויאזרו גבורה, ומי יתייצב לפני בני אל חי, עת עיניהם אל אביהם שבשמים, ובימינם חרב נוקמת. וכן היה להם, כי הפיל ד' חתת ומגור מסביב לה, יראו שונאימו ויבושו, ויחגרו ממסגרותיהם. ומה נראתה השגחת השם ב"ה בזה, ועוצם נסיו ונפלאותיו בימי הגאולה האלו, כי מראשית, כל גויי הארץ קמו להשמידם, וישראל, כאשר אמרו חז"ל לא שלחו יד רק בזרע עמלק, ואין איש מכל העמים אשר עלה על לבבם לעמוד לבני עמלק לעזרה, כי יראה ורעד יבא בם, ויתחבאו, ולא יצאו החוצה. כן הוא ענין הכתובים בלי ספק, והוא פשוט ומקובל מאד ב"ה. עכ"ל. ראה עוד שם המשך דבריו הנפלאים.

הגאון הצדיק רבי אלחנן וואסרמאן זצ"ל הי"ד כותב (מאמר אומר אני מעשי למלך אות ח) וז"ל: והנה כלל גדול נמסר לנו, אם לא תדעי לך היפה בנשים, צאי לך בעקבי הצאן, בדרך שדרכו בה אבותינו מעולם (רש"י), וא"כ עלינו להתבונן מה עשו אבותינו בשעת גזירת השמד, ומצינו שני יו"ט שנקבעו לדורות לזכר הנסים שניצלנו מגזירות המן ואנטיוכס, ויש הפרש בין שני יו"ט אלו, שיום הפורים נקבע ליום משתה ושמחה, וימי חנוכה אינם ימי משתה ושמחה רק להודות ולהלל, וטעם ההבדל הזה פירש בלבוש, מפני שגזירת המן היתה על הגופים להשמיד להרוג ולאבד, ולא נזכר כלל שהיו יכולים להנצל ע"י עזיבת דת, אבל גזירת אנטיוכם היתה רק על הנפשות, כתבו לכם על קרן השור שאין לכם חלק באלקי ישראל. ועתה נחזי אנן מה עשו אבותינו אז, באיזו אמצעים אחזו כדי להנצל משתי הגזירות, ומצינו בגזירת המן לך כנוס את כל היהודים וצומו עלי "עוד" ותפול אסתר אל רגלי המלך ותבך ותתחנן לו, אבל לא עלתה על דעתם להלחם בזרוע נגד המן, ואין לאמר הטעם מפני שידעו שאין כח בהם לעמוד נגד האויב, זה אינו כלום שהרי היו בהן נביאים ואילו ידעו כי הוא רצון ה' להלחם נגד המן ודאי היו מוסרים עצמם להריגה, והרי גם החשמונאים היו מעטים נגד רבים וחלשים נגד גבורים ובכ"ז לא נמנעו מלהלחם, אלא ברור כי בימי המן ידעו כי לא זו הדרך להלחם בזרוע, ואחזו רק באומנות אבותיהן לצעוק אל ה', אמנם בגזירת אנטיוכס אך כי בודאי ג"ב התענו והתפללו לה' בכ"ז לא הסתפקו בזה אלא חרפו נפשם למות במלחמה ממש. עכ"ל.

[5] וז"ל שם: כי באמת בני ישראל לריבויים, כי כאשר יענו אותם כן ירבה וכן יפרוץ, אם כן היה בידם ללחום בעד נפשם ובפרט אחרי כי גם שם עשו בהם שונאיהם כרצונם והיו שוחטים ק"ן ילדים בכל יום כדרשת חז"ל (שמ"ר א, לד), ואם כן מה להם ולחייהם הלא טוב להם מותם מחייהם בעוני וצרות כאלה ורק כי היו אסירי התקוה כי יוסף אמר להם בעת מותו פקד יפקוד אלקים אתכם בראשית כה והיינו כי לא יעשו דבר רק שה' יפקוד אותם והם שמרו הצוואה הלז. ולכך כשמת מלך מצרים ויאנחו בני ישראל מן העבודה לא לבם הולך להקהיל קהלות ולהמתיק סוד לעמוד על נפשם במלחמה ורק צעקו לה', וזה שכתוב וירא אלקים את בני ישראל והיינו שראה והכיר בהם בתכונתם כי הם בני ישראל אשר לבם נכון בחוזק בטחו באמונתם כי ה' יחוש מפלט להם וידע אלקים. וזה שכתוב אחר כך ששאל משה רבינו לה' כי באמרם (שמות ג, יג) מה שמו מה אומר אליהם לא השיב לו כי ילחמו ורק פקד פקדתי אתכם (שם טז) ואחר כך כתיב (שם ה,לא) וישמעו כי פקד ה' את בני ישראל וכי ראה את ענים והיינו שהוא ולא אחר כי ישראל אין צריך לשום דבר.

וזה לדעתי מה שאמר משה רבינו בשליחותו של הקב"ה ואמר לו (שם ג, יא) מי אנכי כי אלך אל פרעה וכי אוציא את בני ישראל מארץ מצרים ולכאורה יפלא מאד שמשה רבינו יסרב לקול ה' אשר שלחו אך באמת ה' אמר לו בתחילה (שם י) לכה ואשלחך אל פרעה והוצא את עמי בני ישראל והבין הוא כי הקב"ה רוצה שהוא יוציאם בתחבולות אנוש והוא ידע כי בני ישראל מצד טבעם לא ירצו לעשות שום פעולה ועל זה אמר מי אנכי כי אוציא את בני ישראל ועל זה השיב לו כי באמת ישראל לא יעשו דבר רק שהקב"ה בכבודו יצילם וזה שהזהירם משה אחר כך (שם יד,יד) ה' ילחם לכם ואתם תחרישון כי באמת הם לא יעשו דבר רק ה' וראה פלא כי גם בהיותם בליל שמורים והיו יודעים כי יצאו עוד לא יצאו עד אשר שלחם פרעה ולו היה בעל המחבר הנ"ל עולה על רעיוניו כדברים האלה היה שמח מאוד כי זה מסכים לדעתו.

וזה לדעתי מה שתמצא שבכל שופט ושופט טרם מלך מלך היה צריך להעיר אותו שילחם ולבסוף נמצא שידיו היו רב לו שופטים ד ושם ויא ועל כרחך משום כל שלא ידע שמותר לו ללחום לא היה מוצא שום כח ואון ללחום עד שיעירו אותו מן השמים וגם בשאול בתחילת מלכותו נתיירא מלמלוך וללחום משום שמצד טבע היה כן נטוע בלבו. עכ"ל.

[6] וז"ל: והקדוש ר' אברהם גאלאנטי זצוק"ל [אשר החיד"א בשם הגדולים אות א' כתב עליו, הוא הקדוש מופלג בקדושה ככתוב בספר שבחי האר"י, והוא הי' מגדולי תלמידי הרמ"ק זצ"ל, יעיי"ש שהאריך בשבחו] הביא בספרו "זכות אבות" על מס' אבות מעשה רב, וזלה"ק על המשנה דאל תתוודע לרשות, כלומר להשביע השבעות כנגדם, ולמרוד באומות ולצאת למלחמה כנגדם, כמו שהעלו על לב אנשי פורטוגאל, ורצו להרים ראש להרגם וללכוד המלוכה, והי' שם זקן א' ושאל ע"י שם אחד, והשיבוהו אם תעירו ואם תעוררו, וכמו שפירשו ז"ל ג' שבועות השביע הקב"ה את ישראל אחת שלא ימרדו בהקב"ה, וז"ש ואל תתוודע לרשות, דהיינו רשות הרבים לילית ובן זוגה ס"מ וע' שרים עכ"ל הק'. והנה אנשי פורטוגאל [הגוים] עשו גזירת שמד והרגו במיתות משונות ר"ל כנודע, והנה עברו על השבועה [כתובות דף קיא., שהשביע הקב”ה את העו"כ שלא ישתעבדו בהן בישראל יותר מדאי] באופן נורא, והי' זה בימי גלות שפאניא, וכפי הנראה מאותה המעשה שבספר הנ"ל שהי' בכחם להרגם וללכוד המלוכה ולהנצל מכל אלה, ואעפי"כ השיבו מן השמים שלא לעבור על השבועה. ופלא בעיני הלשון שכתב בהשבועה שלא ימרדו בהקב"ה ולא מצינו לשון זה בשום מקום, וצ"ל הכוונה דאם עוברין על אלו השבועות הוי מרידה בהקב"ה, עכ"ל.

[7] וז"ל: וכבר הבאתי מה שמבואר בגמרא על בן כוזיבא שחכמים קטלוהו, ובין אם יהי' הפי' כפשוטי כמ"ש הכסף משנה והלחם משנה שחז"ל קטלוהו ממש, ומחולקין הש"ס עם המדרש, ובין אם יהי' הפי' כדעת האברבנאל והרדב"ז דלא קטלוהו ממש אלא שדנו אותו למיתה, ועי"ז נהרג ע"י האומות, ואין בזה פלוגתא, עכ"פ לכו"ע לפי דברי הש"ס נהרג ע"י החכמים. וכתב האברבנאל בספרו ישועות משיחו פרק רביעי, שסיפור בן כוזיבא הוא קצר אצלינו מאוד, ולא תמצא ממנו כי אם מעט מזעיר בתלמוד ובמדרשים, אבל בספרי דברי הימים אשר לרומיים ראה דברים רבים ועצומים במלחמותיו ובגבורת לבו על אויבים, ושהוא הלך לאלכסנדריא של מצרים ועשה נקמה גדולה באוכלסי רומי שהיו שם ונתפשט בכל מלכות מצרים ובבל, ואיש לא עמד בפניו, ובכל מקום שהי' הולך הי' שופך דמי האויבים כמים בלי חמלה, ובאו ע"ז בספריהם ספורים גדולים יעיי"ש. וא"כ הי' הוא עמוד גדול לישראל נגד האויבים להצילם מהם ולעמוד כנגדם, ואח"כ כשנהרג בן כוזיבא הי' ר"ל בהיפך, שהרגו האויבים הרג רב בישראל יותר ממה שהי' בזמן החורבן, כמבואר בגמרא ובמדרשים, ואמרו ז"ל שבאותה שעה נגדעה קרן ישראל ואינו עתיד להחזיר עד שיבא בן דוד, כמו שהבאתי למעלה, וא"כ הי' הריגת בן כוזיבא סכנה גדולה ועצומה לכלל ישראל שגרם הרג רב ר"ל. וקשה לכאורה למה עשו זה חז"ל להורגו, הלא המה ז"ל ידעו הכל ברוח קדשם, וגם בדרך הטבע הי' מובן לדבר ברור שכיון שהוא הי' כ"כ אמיץ לב בגבורים וכ"כ עשה נקמה בשונאי ישראל, שוב אחר מיתתו יש סכנה עצומה מנקמת האויבים, כמו שהי' בעוה"ר. ולא בחנם עשו זה חז"ל שהרגוהו וע"כ שכיון שראו שאינו מלך המשיח, א"כ הוי במלכותו לפני הזמן של ביאת המשיח סכנה גדולה לכלל ישראל, ומי יודע מה הי' עוד ח"ו יותר אלו הי' מתארך ממלכתו יותר, וע"כ בחרו חז”ל את הרע במיעוטו להורגו ולבטל ממלכתו, וראו בזה הצלה פורתא. המתבונן באמת יוכל לראות מזה עד היכן הדברים מגיעים במלכות ישראל לפני ביאת המשיח כי נורא הוא.‏ עכ"ל.

[8] בספר המצוות לרמב"ם (מצות ל"ת רצח) איתא: שהזהירנו מהניח המוקשים והמכשולות בארצותינו ובבתינו, כדי שלא ימותו בהם בני אדם. והוא אמרו יתעלה ולא תשים דמים בביתך, ולשון ספרי ועשית מעקה מצות עשה [מ"ע קפד] ולא תשים דמים מצות לא תעשה. עכ"ל. ובשו"ע (חו"מ סימן תכז ס"ח) איתא: כל מכשול שיש בו סכנת נפשות, מצות עשה להסירו ולהשמר ממנו ולהזהר בדבר יפה, שנאמר השמר לך ושמור נפשך (דברים ד, ט). ואם לא הסיר והניח המכשולות המביאים לידי סכנה ביטל מצות עשה ועבר בלא תשים דמים (שם). עכ"ל.

ובספר החינוך (מצוה תקמו) וז"ל: ...שעם היות השם ב”ה משגיח בפרטי בני אדם, ויודע כל מעשיהם, וכל אשר יקרה להם טוב או רע בגזרתו ובמצותו לפי זכותן או חיובן, וכענין שאמרו ז"ל (חולין ז:) אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה, אף על פי כן צריך האדם לשמור עצמו מן המקרים הנהוגים בעולם, כי האל ברא עולמו ובנאו על יסודות עמודי הטבע, וגזר שיהיה האש שורפת והמים מכבין הלהבה, וכמו כן יחייב הטבע, שאם תפול אבן גדולה על ראש איש, שתרצץ את מוחו, או אם יפול האדם מראש הגג הגבוה לארץ שימות, והוא ב”ה חנן גופות בני אדם ויפח באפיו נשמת חיים בעלת דעת לשמור הגוף מכל פגע, ונתן שניהם הנפש וגופה בתוך גלגל היסודות, והמה ינהגום ויפעלו בם פעולות. ואחר שהאל שעבד גוף האדם לטבע, כי כן חייבה חכמתו, מצד שהוא בעל חומר, ציוהו לשמור מן המקרה, כי הטבע שהוא מסור בידו יעשה פעולתו עליו אם לא ישמר ממנו.

ואמנם יהיו קצת מבני אדם אשר המלך חפץ ביקרם, לרוב חסידותם ודבקות נפשם בדרכיו ב”ה, המה החסידים הגדולים אשר מעולם אנשי השם, כמו האבות הגדולים והקדושים והרבה מן הבנים שהיו אחריהם, כמו דניאל חנניה מישאל ועזריה ודומיהם, שמסר האל הטבע בידיהם, ובתחלתם היה הטבע אדון עליהם, ובסופן לגודל התעלות נפשם נהפוך הוא שיהיו הם אדונים על הטבע, כאשר ידענו באברהם אבינו שהפילוהו בכבשן האש ולא הוזק, וארבעת החסידים הנזכרים ששמו אותם לגו אתון נורא יקידתא ושער ראשיהון לא איתחרך. ורוב בני אדם בחטאם לא זכו אל המעלה הגדולה הזאת, ועל כן תצונו התורה לשמור משכנותינו ומקומותינו לבל יקרנו מות בפשיעותינו, ולא נסכן נפשותינו על סמך הנס, ואמרו ז"ל שכל הסומך על הנס אין עושין לו נס. ועל הדרך הזה תראה רוב עניני הכתובים בכל מקום, וכו'. עכ"ל.

ובחובות הלבבות (שער הבטחון פ"ד) איתא: ועם ברור אמונתו, כי ענינו מסור אל גזרות הבורא יתעלה ושבחירת הבורא לו, היא הבחירה הטובה, הוא חייב להתגלגל לסבות תועלותיו ולבחר הטוב כנראה לו מן הענין, והאלהים יעשה מה שקדמה בו גזרתו. והדומה לזה, כי אדם אף על פי שקצו ומדת ימיו קשורים בגזרת הבורא יתברך, יש על האדם להתגלגל לסבות החיים במאכל ובמשתה ומלבוש ובמעון כפי צרכו, ולא יניח את זה על האלהים, שיאמר, אם קדם בגזרת הבורא שאחיה, ישאיר נפשי בגופי מבלי מזון כל ימי חיי, ולא אטרח בבקשת הטרף ועמלו. וכן אין ראוי לאדם להכנס בסכנות בבטחונו על גזרת הבורא, וישתה סמי המות או שיסכן בעצמו להלחם עם הארי והחיות הרעות ללא דוחק, או שישליך עצמו בים או באש והדומה לזה, ממה שאין האדם בטוח בהן ויסכן בנפשו. וכו'. עכ"ל.

[9] בספר המצוות לרמב"ם (מצות לא תעשה רצז) איתא: שהזהירנו מהתרשל בהצלת נפש אחד מישראל כשנראהו בסכנת המות או ההפסד, ויהיה לנו יכולת להצילו. כמו שיהיה טובע במים ואנחנו נדע לשחות ונוכל להצילו. או יהיה גוי משתדל להרגו ואנחנו נוכל לבטל מחשבתו או לדחות ממנו נזקו. ובאה האזהרה מהמנע להצילו באמרו יתעלה לא תעמוד על דם רעך. עוד בדבריו (הלכות רוצח ושמירת הנפש פ"א הלכה יד) איתא: כל היכול להציל ולא הציל עובר על לא תעמוד על דם רעך, וכן הרואה את חבירו טובע בים או ליסטים באים עליו, או חיה רעה באה עליו, ויכול להצילו הוא בעצמו או שישכור אחרים להצילו ולא הציל, או ששמע גוים או מוסרים מחשבים עליו רעה או טומנין לו פח ולא גלה אוזן חבירו והודיעו, או שידע בגוי או באנס שהוא קובל על חבירו, ויכול לפייסו בגלל חבירו ולהסיר מה שבלבו ולא פייסו, וכל כיוצא בדברים אלו, העושה אותם עובר על לא תעמוד על דם רעך. עכ"ל.

[10] ברבינו בחיי בהקדמתו לפרשת שלח כותב: סוס מוכן ליום מלחמה ולה' התשועה (משלי כא, לא), שלמה המלך ע"ה יזהיר כל אדם בכתוב הזה, שיעשה כל דבר שיצטרך לעשות ובדרך הטבע כל מה שבכוחו, ושימסור השאר בידי שמים, כי הנס אינו חל אלא בחסרון הטבע, ועיקר יצירת האדם בנוי על מדת הטבע, ועל כן יצטרך שיעשה האדם פעולות וענינים שיהיו הכנות להשיג בהן חפצו ולעמוד על משאלות לבו. כמי שרוצה ללכת למלחמה על אויביו, שראוי לו שיכין כלי זיין וסוסים ומרכבות ליום מלחמה, שאם אינו מכין ויסמוך על הנס, ימסר ביד אויביו, וכו'. ולכך תצוה התורה לישראל להשתדל בהכנות האלה שיצאו חלוצים בעלותם למלחמה על אויביהם, ושישימו אורב ושישלחו מרגלים בערי האויבים, כי כל הענינים האלה הם הכנות לעשות מה שבכח האדם לעשות בדרך המנהג והטבע, ואחר כן יפעול הנס על כל מעשה הטבע. "ואחר שעשה לו כל יכלתו והשתדל בכל כחו ועשה בדרך הטבע כל הכנותיו, אין ראוי לו לבטוח שיגיע אל רצונו רק בשם יתעלה, לא בהכנות האלה, כי יש אדם שיאבד במלחמה עם כל ההכנות, ויש שינצל מבלעדיהן, וכו', וא"כ אין עיקר התשועה בענין המלחמה וכו' להכנותיהם רק בשם יתעלה, שכן כתיב (תהילים קמז, ג) הרופא לשבורי לב ומחבש לעצבותם, וכתיב (שם י) לא בגבורת הסוס יחפץ לא בשוקי האיש ירצה, וכתיב (שם לג, יז) שקר הסוס לתשועה. וכו', וכו'. עכ"ל. וכן הוא בדבריו בפרשת בשלח עה"פ וחמשים עלו בני ישראל. עכ"ל.

ובספר "המספיק לעובדי השם" (הפרק על הבטחון) איתא: ברי כי לשם הרחקת הפגעים הרעים יש להסתייע באמצעים שהתקין ה' יתעלה להרחקתם, והסתייעות זו לא תפגע בבטחון. והלא יודע אתה כי אף שאחד מעיקרי התורה הוא (דברים לב לט) אני אמית ואחיה, הנה נאמר שם (כב ח) כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך ולא תשים דמים בביתך. ואף על פי שאחד מעיקריה הוא (שם לב לט) מחצתי ואני ארפא הנה נאמר (שמות כא יט) רק שבתו יתן ורפא ירפא. ואף על פי שציוה להריע בחצוצרות ולזכור את עיקר הבטחון לפני גשתם למלחמה, כמו שנאמר (דברים כ ב-ג) והיה כקרבכם אל המחנה, ונגש הכהן ודבר אל העם ואמר אליהם, שמע ישראל אתם קרבים היום למלחמה על אויבכם, אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו וכו', הנה נאמר (שם ט) פקדו שרי צבאות בראש העם, ועוד נאמר (שם כ) ובנית מצור על העיר אשר הוא עשה עמך מלחמה עד רדתה. ואף על פי שאמרו בני קרח (תהלים מד ד) כי לא בחרבם ירשו ארץ, לא נטיל ספק במה שאמרה התורה על סיחון ועמו (במדבר כא כד) ויכהו ישראל לפי חרב ויירש את ארצו, ולא במה שאמר להם משה עליו יתעלה (דברים לג כט) אשריך ישראל מי כמוך עם נושע בה' וכו' ואשר חרב גאותך. אך פירוש הדבר שלא נושעו בחרבם וכוחם בלבד, ולא היו בוטחים על מלחמתם אלא על השגחתו עליהם ורצונו להיטיב עמהם, כמו שנאמר (תהלים מד ד) כי ימינך וזרועך ואור פניך כי רציתם. עכ"ל.

[11] ברמב"ן (במדבר כא, א) איתא: שלא יהיו ישראל מנוצחים כלל מאויב זולתי בעת קלקלתם, כגון במלחמת עמלק הראשונה, מפני שאמרו היש ה' בקרבנו (שמות יז ז), ובשניה מפני חטאם במרגלים שהזהירם משה ממנה (שם יד מא-מה), אבל בכל מלחמת מצוה לא נפקד מהם איש כל ימי משה. עכ"ל. וברבינו בחיי (דברים לא, מט - נ) איתא: עבדיך נשאו את ראש אנשי המלחמה אשר בידנו. ברשותנו. "ולא נפקד ממנו איש". זה היה פלא עצום, ומהנסים הגדולים שאירעו לישראל אירע להם בכאן במלחמת מדין, שהיו עם רב כחול אשר על שפת הים, והרגו ישראל מהם, ושבו מהם אלפים ורבבות, והכתוב מעיד שלא חסר מישראל אחד במלחמה, זהו שאמר ולא נפקד ממנו איש, והנס הגדול הזה לפי שהיו שלמים בזכות, והוא שדרשו רז"ל (שבת סד.) ולא נפקד ממנו איש, לדבר עבירה, וכו'. עכ"ל.

וברבינו בחיי (בראשית מט, יב) איתא: בפרשה זו בברכת יהודה, תמצא שם כל אותיות התורה רשומות חוץ מאות זי"ן, והטעם, לפי שמלכות ישראל הבא מיהודה אין עיקר נצחונן בכלי זיין כשאר האומות, כי החרב ירושה לעשו, אבל מלכות ישראל לא בחרבם ירשו ארץ, ואינה נוהגת מנהג הטבע ובכח היד, רק לפי הזכות והעונש בכח העליון יתברך, ומזה תמצא בשמו של יהודה שהמלכות ממנו השם המיוחד שלם, כי כשישראל עושים רצונו של מקום, ישראל עושה חיל, ומלכותם מתגברת ומצלחת, והשם המיוחד עמהם אין להם צורך לכל זיין, ולכך נחסרה אות זי"ן מברכת יהודה. עכ"ל.

וכן הוא בדבריו בספה"ק כד הקמח (ערך רשות אות ב) וז"ל: ידוע, כי מלחמותיהם של ישראל כשהיו נוצחין האומות, לא היו נוצחין בריבוי עם, גם לא היו נוצחין בסיבת חרב וכלי זיין, שהרי החרב ירושה לעשו, ומה היה עיקר מלחמתם שהיו נוצחין בו הזכות, וכן הוא אומר (תהלים מד) כי לא בחרבם ירשו ארץ, וזרועם לא הושיעה למו כי ימינך וזרועך ואור פניך וגו', ובפסוק זה רמז זכות האבות, כי ימינך זה אברהם, וזרועך זה יצחק, ואור פניך זה יעקב. ומצינו כי בסיבת החטא היו מנוצחין, שכן אתה למד ממלחמת העי שכתוב שם (יהושע ה) חטא ישראל, ואם כן עיקר סבת מלחמותיהם של ישראל לנצח האומות או להיותם מנוצחים היה הזכות והחטא. ואם אתה שואל כיון שהזכות היה סבת נצחונם, למה היו יוצאין למלחמה בעם רב, והיה מספיק להם במעט גוי, ועוד למה היו יוצאין חלוצים ולמה יצטרכו לתקן המערכות, כי אם היו זכאין היו מנצחין עמים רבים במעט גוי, ואם היו חייבין לא יצילם רבוי עם. והתשובה בזה, כי גם בזמן שישראל זכאין היו ראוין להתנהג בדרך הטבע והמקרה, כי ראוי לו לאדם להשתדל לעשות מה שהוא בידו, והשאר יניח בידי שמים, וכו'. עכ"ל.

ועה"פ (דברים פ"כ, פ"ד) כי ה' אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם, לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם: כותב הרמב"ן וז"ל: יזהירם שלא ירך לבבם ולא ייראו מן אויבים, ויאמר שלא יבטחו בזה בגבורתם לחשוב בלבם, גבורים אנחנו ואנשי חיל למלחמה, רק שישיבו לבם אל השם ויבטחו בישועתו, ויחשבו כי לא בגבורת הסוס יחפץ ולא בשוקי האיש ירצה, כי רוצה ה' את יראיו את המיחלים לחסדו. ואמר להלחם לכם עם אויביכם - כי יפילם לפניכם לחרב. ואמר להושיע אתכם - שהם ינצלו במלחמה ולא יפקד מהם איש, כי יתכן שינצחו את אויביהם וימותו גם מהם רבים כדרך המלחמות. ועל כן צעק יהושע בנפול מהם בעי כשלשים וששה איש (יהושע ז ז - ט), כי במלחמת מצוה שלו לא היה ראוי שיפול משערת ראשם ארצה, כי לה' המלחמה. עכ"ל. וברבינו בחיי (שם) איתא וז"ל: להושיע אתכם. כלומר שיציל אתכם לגמרי במלחמה, ולא יפקד מכם איש כמו שאירע במלחמת מדין שכתוב שם (במדבר לא, מט) ולא נפקד ממנו איש, שהרי מנהג העולם בשאר האומות אף על פי שמנצחין שיאבדו רבים מהם, אבל במלחמת מצוה הם ינצחו את הכל, ואחד מהם לא ימות שם, וכו'. עכ"ל.

וכן הוא באור החיים הק' שם וז"ל: ואומרו להושיע וגו', פירוש שלא ימות מבני ישראל אחד במלחמה, וזה הוא עיקר הנס, שתהיה המלחמה כבדה באויביהם, ולא יפקד אחד מבני ישראל. עכ"ל. ובגבורות ה' (פרק מ) איתא: כי מלחמת הקב”ה אין ספק שהוא יציל הכל, כי מלחמת אדם הוא כך שקצת מהם נצולים וקצת מהם אינם נצולים, אבל במלחמת השם יתברך לא שייך זה. עכ"ל.

[12] ומענין לענין כי לא תמיד עושים השתדלות על פי דרך הטבע יש לציין לדברי המדרש רבה (איכה פותיחתות סימן ל): ארבעה מלכים היו מה שתבע זה לא תבע זה, ואלו הן דוד ואסא ויהושפט וחזקיהו, דוד אמר (תהלים יח) ארדוף אויבי ואשיגם וגו', אמר לו הקב”ה אני עושה כן וכו'. עמד אסא ואמר אני אין בי כח להרוג להם, אלא אני רודף אותם ואתה עושה, אמר לו אני עושה שנאמר (ד"ה ב יד) וירדפם אסא וגו' לפני אסא אין כתיב כאן אלא לפני ה' ולפני מחנהו. עמד יהושפט ואמר אני אין בי כח לא להרוג ולא לרדוף אלא אני אומר שירה ואתה עושה, אמר לו הקב”ה אני עושה שנאמר (שם כ) ובעת החלו ברנה ותהלה וגו'. עמד חזקיהו ואמר אני אין בי כח לא להרוג ולא לרדוף ולא לומר שירה, אלא אני ישן על מטתי ואתה עושה, אמר לו הקב”ה אני עושה שנאמר (מל"ב יט) ויהי בלילה ההוא ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור, עכ"ל.

והגה"צ רבי ירוחם הלוי ליוואוויץ זצ"ל המשגיח דישיבת מיר ביאור את הדבר בספרו "דעת חכמה ומוסר" (ח"א מאמר טו) וז"ל: זה פשוט שחזקיהו וגם אסא באמרם אין בי כח, לא היתה כונתם שלא היו גבורים בטבע, אלא שמדדו כל אחד ואחד מה שיש ב"כחם" בידעם היטב מצבם ומדרגתם, וידע כל אחד בדיוק עד כמה יכול הוא לקיים את המזיגה של טבע עם למעלה מן הטבע, שיהי' שם קיום הטבע כהוגן מבלי מכשול כל דהו וגרעון באמונה, מבלי שיהי' שם שום שמץ מ"כחי ועוצם ידי". והנה דוד ידע שבכחו לעשות כל המזיגה של קיום טבע עם למעלה מן הטבע בשלמות, שיהי' הכל מכוון לשם שמים, וזו היתה הדרגא היותר עילאית.

אסא חש כבר שאין ביכלתו לעשות כל המזיגה כראוי ואין בכחו כ"א לרדוף, וברדיפה לבד יהי' הכל מכוון לשם שמים בכל השלמות, אבל אם אך יהרוג, אז אי אפשר כבר להיות הכל שלם כהוגן, כי אז יוכל להיות כבר גרעון בה"לשם שמים" לפי ערך רום מדרגתו. יהושפט ידע שאין בכחו כ"א לומר שירה, ואז יהי' הכל מכוון לשם שמים על צד היותר טוב, אבל יותר כבר "אין בכחו". עד שחזקיהו ידע שאין בכחו כ"א "אני ישן על מטתי ואתה עושה", שאז יהי' שלם מכל פגם ופחת, אבל אין ב"כחו" לפי ערך מדרגתו הוא לעשות אפי' פעולה כל דהו, שלא ינצל מהרהור "כחי ועוצם ידי".

והוא בגדר שתבע הכתוב בחטא מי מריבה "יען לא האמנתם בי" (במדבר כ. יב), שבחילוק זה שבין הכאה ודיבור הי' כבר מקום תביעה על משה ואהרן "יען לא האמנתם". ונמצא שהחילוקים ביניהם הי' באופן המזיגה, דוד הי' מוזג טבע עם למעלה מן הטבע בכל הצורך, אח"כ הלכה מזיגת הטבע הלוך ופחות, עד שבחזקיהו לא היתה כבר מזיגה של טבע כלל בהנהגתו במלחמתו עם שונאיו, ומנוהו חז"ל בדרגא היותר קטנה לעומת רום מדרגת השאר. עכ"ל.

עוד שם (מאמר מ) איתא: ולכאורה תמוה לנו שאלת חזקיהו "אני ישן על מטתי", כיון שיש חיוב לקיים טבע, איך שאל דבר כזה, והוא משום דכיון דהיסוד הוא אמונה ובטחון, וחזקיהו ירד לעומק כחותיו והרגיש בעצמו שאם שוכב הוא על משכבו בלי לעשות מאומה ובבקר בהקיצו משנתו מוצא הוא ק"פ אלף איש נהרגים מבלי שנקף אצבעו בזה, אז מכיר הוא ושלם באמונתו, אבל אם רק יצטרך לעשות דבר מה אפילו רק "לומר שירה", אז אף חזקיהו המלך אינו בטוח כבר בעצמו, שאם רק ישית ידו קצת בזה שוב אינו שלם באמונתו ובטחונו, ומבלי "אמונה ובטחון" הלא גם חזקיהו המלך אינו ולא כלום, וא"כ הלא באמת אי אפשר לו כי אם "אני ישן על מטתי", וכו'.

וכן יהושפט מדד מדרגתו שיש בכחו גם לומר שירה שאם אך לא ירדוף כבר יהי' שלם לגמרי באמונה כמו חזקיהו המלך בישנו על מטתו, וזו היא דרגא יותר גדולה. וכן אסא הי' בכחו גם לרדוף, שאפילו ב"רדיפה" לא יהי' שום גרעון ופחת באמונתו, אבל "להרוג" לא ולא, זה כבר אין בכחו, שם הריהו כבר בסכנה. עד שדוד דרגתו היתה רוממה כל כך שבכחו הי' לרדוף ולהרוג, שאחרי עשותו הכל בעצמו, רדף והרג, בכ"ז הי' שלם כ"כ באמונתו ובטחונו שלא התגנב שם שום צל כל דהו כמו בחזקיהו המלך בקומו משנתו בראותו שק"פ אלף איש נהרגו ע"י מלאך ה' מבלי שיהי' לעצמו בזה שום חלק ומעשה כל דהו.

וזהו מה שביארנו שחכמה והכרה הם שני דברים, שהכרה היא התפעלות הגוף, וזוהי סתירה לגמרי למושג החכמה. דהאם הי' חסר לאסא יהושפט וחזקיהו ידיעה שה' הוא העושה והפועל כל אלה, ולמה פחדו כ"כ ממעשה עצמיי, האם בעשותם זאת בעצמם לא היו יודעים שהכל מאת ה', ורואים אנו שאעפ"כ, אף על פי שלא הי' להם אף צל של ספק שהכל הוא מה' יתברך, בכל זאת ירא חזקיהו ופחד מעשות דבר מה, שאחרי כל חכמתו אם יעשה זאת אזי כבר אינו מכיר, והוא בבחינת "כזבו בו". עכ"ל.

[13] ראה חכמת אדם (שער השמחה כלל קנא סעיף כה) הכותב וז"ל: אילו לא נתנה התורה רשות לרפאות כדכתיב (שמות כא, יט) ורפא ירפא היה אסור לנו להתרפאות, שהרי ההולך בדרכי התורה לא יגיע לו שום מקרה ממקרי הזמן משינוי אוירים ולא על ידי מאכלים כדכתיב (שם כג, כה) ועבדתם את ה' אלהיכם וברך את לחמך ואת מימיך, רצה לומר, שתהיה בהם הברכה ולא שום דבר רע המזיק, והסירותי מחלה מקרבך רצה לומר משינוי אוירים (אבן עזרא שם), וכתיב (תהלים לג, יח) עין ה' אל יראיו, שהוא ברחמיו משגיח תמיד עליהם והמושגח ממנו יתברך ודאי שאין מגיע לו שום נזק, וזהו שאמרו אין מזל לישראל, רצה לומר שאין מונהגים על פי מזל אלא על ידו יתברך, אך כשאדם אינו מתנהג ומודבק בו יתברך אזי נשאר תחת המזל, וכו'. והקב”ה יודע מחשבות אדם כי לא יהיו תחת סוג זה מעין ה' אל יראיו, וברא בעולמו עשבים ואילנות וכיוצא בהם שיהיה בהם הטבע להתרפאות בהם, ונתן לנו רשות להתרפאות בהם להועיל על פי טבע. עכ"ל.

ומקור דבריו הוא בגמרא (ב"ק פה.) וז"ל: ר' ישמעאל אומר, ורפא ירפא (שמות כא, יט) מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות (פרש"י, ולא אמרינן רחמנא מחי ואיהו מסי), והקשה בתוס' שם, והא מרפא לחודי' שמעינן לי', וי"ל, דה"א הני מילי מכה בידי אדם, אבל חולי הבא בידי שמים כשמרפא 'נראה כסותר גזירת המלך', קמ"ל דשרי. עכ"ל. והרשב"א בחי' מבאר יותר וז"ל: דאי לא כתב רחמנא אלא ירפא, הו"א שלא ניתנה לרפאות אלא מכה הבא בידי אדם, אבל חולי הבא בידי שמים אסור, דמי שהכה הוא ירפא, ומי שמשתדל לרפאותו 'כמבטל מה שנגזר מן השמים', לפיכך הוצרך הכתוב לשנות ברפוי לומר, דבין בזה ובין בזה ניתנה רשות לרופא לרפאות. עכ"ל. ובתשובת הרשב"א (סי' תיג) אחר שמבאר מאמר הכתוב תמים תהי' עם ה' אלקיך, שהכוונה על אמונת ההשגחה והכל כפי הזכות והחובה, והתורה והמצות מצילים מן המקרים, ומ"מ מי שאירע לו מקרה מותר להתעסק ברפואות, ובלבד שיהא לבו לשמים וידע שאמתת הרפואה ממנו ית', כותב בזה"ל, והוא אמרו ורפא ירפא ואמרו ז"ל מכאן שנתנה רשות לרופא לרפאות, ואמרם נתנה רשות לומר, שאין זה הפך מה שהזהירה התורה בהשגחה. עכ"ל.

וידוע דעת רבינו בחיי (והאבע"ז) הכותב: ומה שארז"ל "ורפא ירפא", מכאן שנתנה רשות לרופא לרפאות, לא אמרו אלא במכה שבחוץ שהכתוב מדבר בה אבל חולי מבפנים אין זה תלוי ביד הרופא אלא ביד הרופא כל בשר (איוב יב, י) "אשר בידו נפש כל חי". עכ"ל. [את דבריו ניתן להבין על פי דברי הפלתי (סימן קפח ס"ק ה) וז"ל: אף [ש]נאמר בתורה ורפא ירפא מלמד שנתנה רשות לרופא [לרפאות] אבל התורה דברה ממכות חוץ, באבר, שבר יד או פצע וחבורה, שזה מוחש והרופא יורד עד תכליתו ובהן כמעט מופת חתוך כמופת הנדסה, משא"כ בחולי באברים פנימים שאין עין רופא שולט בו, בזה ידונו כפי שכלם וכמדומה ובספק שקול וכדומה, עד כי רבים חללים הפילו ועצומים כל הרוגיהם, כי לדברים כאלה צריך ישוב הדעת ומתון וכהנה תנאים רבים לבל ישגה ח"ו, ונפש הוא חובל). עכ"ל]. אם כי לא נקטינן כוותיהו וכמו שנפסק בשולחן ערוך (יו"ד סימן של"ו) אבל עכ"פ רואים שהם סוברים כי לא להכל ניתנה רשות לרופא להשתדל לרפאות.

[14] ראה בספר "המספיק לעובדי ה'" [לרבי אברהם בן הרמב"ם זצ"ל] (שער הבטחון) וז"ל: ומכאן תקיש ותסיק את המוטל עליך בהבטחון, שאם עקצך עקרב או הכישך נחש, וכו', עליך לבטוח במי שבידו נפש כל חי ובמי שתיארוהו כממית ומחיה, אשר הענישך בעקיצה זו ומינה אותה לך במידת הדין, מהיותך ראוי למה שאירע לך, כי ירחם עליך ויצילך בחסדו כשם ששפטך בחסדו, ותוך כדי שתיית הצרי ולקיחת התרופה תבטח בה' כי יועילוך (הסממנים) הללו. אמנם כן, אם גם תיקלע למקום שלא תמצא בו דבר מרפא, כגון מי שניכש במדבר ואין עמו צרי ולא בִזַהַר, או מי שאחזוהו מיחושי מעיים במקום בודד שאין בו רופאים ורפואות, אז לא נשאר לך אלא הבטחון בלבד, וכו', והוא יתעלה יודע את גודל ההיזק ולא יניח (לאיש) להיכזב מרחמיו, אלא יושיע במקום שכלו כל הקיצים, וכו'. עכ"ל.

[15] וכן הוא בשל"ה הקדוש (פרשת וישלח תורה אור אות לב) וז"ל: ודע, שענין פרשה זו לא לבד על יעקב יצא כי אם על יוצאי חלציו גם כן, כי מעשה אבות סימן לבנים (תנחומא, לך ט). וכמו שהאריך הרמב"ן (בראשית לב, ד) וכו', וכמו שנהג הוא לדורון לתפילה ולמלחמה, כן נוהגין אנחנו בדורינו לבני עשו, ואין כוחנו אלא בפינו להתפלל להשם יתברך בעת צרה, ומלחמה להלחם עם האומות לא שייך לנו. אך ענין המלחמה עמהם, תוקף השתדלות שמחויבין השתדלנים מישראל להעיז פניהם נגד מלך והשרים, ולהשתדל עבור ישראל בכל כחם, אף שמראים להם פנים זועפות ודוחים אותם, יחזרו וילכו. וזהו קיום ועמוד הגולה, כי הפרשה הזו הכל היא לדורות עד שיבא משיח צדקנו. ובבראשית רבה (פע"ח סט"ו) אמרו רב ינאי כד הוה סליק למלכותא הוה מסתכל בהדא פרשתא כו'. גם לעשות עמוד וקיום להגולה, צריכין אנחנו להכין עצמנו לדורון ולתפילה ולמלחמה בעבודת הבורא יתברך שיצילנו, והם תשובה תפלה וצדקה. לדורון הוא הצדקה, לתפילה כמשמעה. למלחמה היא התשובה, איזהו גבור הכובש את יצרו (אבות פ"ד מ"א), ואז הוא בעל מלחמה גדול כשכובש מלך גדול כזה, כרמוז בפסוק (קהלת ט, יד) 'עיר קטנה וגו' ובא אליה מלך גדול', ואמרו רבותינו ז"ל (נדרים לבף) זה יצר הרע כו'. ובעל מלחמה צריך ללבוש תריס, וזהו התשובה שהיא כתריס בפני הפורענות. ודבר זה ימשוך עד שיקוים 'אבא אל אדני שעירה' (בראשית לג, יד), וזה יהיה בימי המשיח, 'ועלו מושיעים בהר ציון לשפט את [הר] עשו' (עובדיה א, כא). והוא בזכות שלש אלה, בזכות התשובה, שנאמר (ישעיה נט, כ) 'ובא לציון גואל ולשבי פשע'. בזכות הצדקה שנאמר (שם א, כז) 'ושביה בצדקה'. בתפילה, שנאמר (שם נו, ז) 'והביאותים אל הר קדשי ושמחתים בבית תפלתי'. אמן. עכ"ל.

[16] ובבמדבר רבה (פכ"ג פ"א) איתא: הלכה, מי שהיה נרדף מן הגוים או מן הלסטים מהו שיחלל את השבת, כך שנו רבותינו, מי שהיה נרדף מן הגוים או מן הלסטים מחלל את השבת בשביל למלט את נפשו. וכך אנו מוצאין בדוד כשביקש שאול להרגו ברח ממנו ונמלט, אמרו רבותינו, מעשה שבאו לגדולי ציפורי כתבים רעים מן המלכות, הלכו ואמרו לר' אלעזר בן פרטא, רבי, כתבים רעים באו לנו מן המלכות, מה אתה אומר נברח, והיה מתיירא לומר להם ברחו ואמר להם ברמז, ולי אתם שואלים לכו ושאלו את יעקב ואת משה ואת דוד, מה כתיב ביעקב (הושע יב) ויברח יעקב, וכן במשה (שמות ב) ויברח משה, וכן בדוד (ש"א י"ט) ודוד ברח וימלט, וכה"א (ישעיה כו) לך עמי בא בחדריך אמר להם הקב”ה וכאלו כל גדולי עולם יראו וברחו מן שונאיהם. עכ"ל.

ובמדרש תנחומא (בובר, פרשת ויצא סימן ה) איתא: כתיב לך עמי בוא בחדריך וסגור [דלתיך] בעדי חבי כמעט רגע עד יעבור זעם (ישעיה כו כ), בשעה שאתה רואה השעה חצופה לא תעמוד כנגדה, אלא תן לה מקום, שנאמר לך עמי בא בחדריך, הסתכלו בי כביכול, שראיתי השעה חצופה בעונותיכם לא עשיתי אלא נתתי לה מקום, שנאמר השיב אחור ימינו וגו' (איכה ב ג), ואף אתם לך עמי, שכל מי שעומד כנגד השעה נופל בידה, וכל מי שנותן מקום לשעה, השעה נופלת בידו. נבות עמד כנגד השעה ונפל בידה שאמר לו אחאב תנה לי את כרמך ויהי לי לגן ירק (מ"א כא ב), מה עשה אמר חלילה לי מה' וגו' (שם ג), מה נעשה לו, נפל ביד השעה, שנאמר ויעידוהו אנשי בליעל [את נבות נגד העם וגו' ויסקלהו באבנים וימות] (שם יג). אברהם נתן מקום לשעה, וברח מפני נמרוד מלך כשדים וחזרה השעה ונפלה בידו והרג ששה עשר מלכים, שנאמר ויחלק עליהם לילה (בראשית יד טו), ויצחק נתן מקום לשעה בשעה שאמרו לו פלשתים לך מעמנו (שם כו טז), מיד וילך משם יצחק (שם יז), וחזרה השעה ונפלה בידו, שנאמר ואבימלך הלך אליו מגרר וגו' ויאמר אליהם יצחק מדוע באתם אלי וגו' ויאמרו ראה ראינו כי היה ה' עמך וגו' (שם כו-כח). וכו'. משה נתן מקום לשעה, שנאמר ויברח משה מפני פרעה (שמות ב טו), וחזרה השעה ונפלה בידו, שנאמר גם האיש משה גדול מאד בעיני עבדי פרעה ובעיני העם (שם יא ג), וכו', וכן יעקב שברח מפני השעה, ויברח יעקב שדה ארם (הושע יב יג), ונפלה השעה בידו, שנאמר ויקח עשו את נשיו וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו (בראשית לו ו), הוי לך עמי בא בחדריך. עכ"ל.

[17] בסוף בית שני השתדלו חכמינו התנאים ז"ל להיכנע למלכות רומי, ולא רצו לערוך מלחמה נגדם על אף הסכנה הגדולה שהיו כלל ישראל שרוים, ביודעם כי לא יצליחו במלחמתם, וראה במוהרש"א (גיטין נו.) וז"ל: כי סימן אבות לבנים שאמר יעקב יעבור נא אדוני לפני עבדו גו', וכו', ולכך אמרו רבנן לא מסתייעא מלתא ליעבוד בהדייהו קרבא. עכ"ל. וראה עוד לעיל?

ובספר יוסיפין (פרק פד) איתא: וכי תאמרו אנחנו נבטח באלקינו, הלא תדעו כי איננו בקרבכם, כי הוא סר לעזרת אויבינו, בגלל אשר הם כבדו את שמו הגדול, וייראו ממנו, ואנחנו מעלנו בו מעל, ועל זה סר אלקינו מעלינו, והיה בעזרתם ועמם, ומשלו בכל הגוים, וכו'. והלא תדעו, כי עת ממשלה ועת גדולה היא להם, ושדי המשילם על כל הגוים, והוא עמהם בעזרתם. וכו'. ואתם ידעתם, אשר כל בני האדם מעשה ידי האלקים, ואת אשר ירצה להשפיל ישפיל, ואת אשר ירצה להרים ירים, ואף כי אתם בני עם ה' וסגולתו, ולכם תאות הממשלה במשפט, ואינכם נשפטים בקרי ובחמת קרי. הנה סר צל ה' מעליכם, כי חטאתם לו, ומעלתם בהיכלו ובכהניו. ואיך תבטחו כי ישא פניו אליכם לעזור לכם, והוא הסתיר פניו מכם, ועונותיכם מבדילים ביניכם לבין אלהיכם. עכ"ל.

[18] במדרש רבה (בראשית פמ"ד פט"ו) איתא: ואת הצפור לא בתר (בראשית טו, י), ר' אבא בר כהנא בשם ר' לוי אמר, הראה לו הקב”ה כל מי שהוא מעמיד פנים בגל, הגל שוטפו, וכל מי שאינו מעמיד פנים בגל, אין הגל שוטפו. עכ"ל. ובבפירוש נזר הקודש שם איתא: דרמיז ביה נמי לשרי ישראל, שיהא להם כריתה בגלות מפני עכו"ם, אם יעמוד כנגדם כבעלי חיים החזקים ומנגחים, אבל מי שיהיה כצפור החלש שבורח ונמלט כשמרגיש דחיה מועטת, זה יהיה לו קיום בגלות, ולא יבא לכלל ביתור, והיינו דקאמר כל מי שהוא מעמיד פנים בגל הגל שוטפו וכל מי שאין כו'. והיינו כההוא עובדא דרבי עקיבא (יבמות קכא.) דאמר, כל גל וגל שבא עלי נענעתי לו ראשי, ומכאן אמרו חכמים אם יבואו רשעים על אדם ינענע להם ראשו וכדפירוש רש"י שם, כלומר שלא יתגרה בהם אלא יהיה נכנע לפניהם. ולשיטה זו גם הציפור שלא בתר רומז לישראל והם דכאי רוח הנדחים מפני השעה. עכ"ל.

ובמהרש"א (שבת עז: בד"ה עיזי מ"ט, ואמר, מ"ט קרנא דקמצא רכיכא כו') איתא וז"ל: כי ישראל בגלותן נדמו לקמצי ולתולעת, שאין להם כח אלא בפה, כמפורש בריש פרק הרואה, גבי עוג ששדר הקב"ה קמצי ונקבוה, ואף גם זאת בגלותם יש להם קרן שולטנות של מלכות כמ"ש לא יסור שבט מיהודה זו ר"ג שבבבל ונשיא שבארץ ישראל, וז"ש אמאי יהיה אותו קרן רכיכא, דהיינו שיהיו נכנעים בגלותן, והשיב ע"ד שאמרו לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז, דע"כ קרנא שלהם רכיכא בגלות, להיות נכנע משום דדיירי ביני חילפי, שהוא ערבה, רמז למלכי רשעה, ואילו היו קשים ומתגאים היו נדים בגלות, ולא היה להם קיום בין הרשעים, ומתעוורא ח"ו עיניהם לסתום מאור הגולה (פ' בנות כותים ע"ש): עכ"ל.

ואת הגמרא (פסחים קיח:) פזר (בזר) עמים קרבות יחפצון (תהלים סח, לא), מי גרם להם לישראל שיתפזרו לבין אומות העולם - קריבות שהיו חפצין בהן, מבאר מהרש"א שם וז"ל: יש לפרש קרבות כפשטיה, כפרש"י בספר תילים, מלשון קרבות ומלחמה, דהיינו במקדש ראשון אלו השלימו עם נבוכדנצר ולא מרד בו צדקיהו, לא גלו כלל. ויותר במקדש שני, אלו שמעו פריצי ישראל לרבן יוחנן בן זכאי ולחכמים שבאותו דור, והשלימו עם טיטוס לא גלו, כמפורש פרק הניזקין (גיטין) ויותר בספר יוסיפון, וז"ש אבל קרבות ומלחמות יחפצון, ולא בשלום. עכ"ל. וכן הוא בדבריו (ב"ב עג.) וז"ל: בחורבן בית שני שלא היו רוצין להיות נכנע ולהיות עבדים, עי"ז נחרב הבית, אבל בהיותינו אח"כ נכנע לעשו לעבד כדברי יעקב אבינו, וכמ"ש ברבן יוחנן בן זכאי והרבה מחכמי ישראל שנתרצו להיות נכנעים לטיטוס, ובזה היה הצלה וריוח מעט בגלותינו זה המר. עכ"ל.

ובספורנו (בראשית לג, ד–ה) איתא: וירץ עשו. נהפך לבו כמו רגע בהכנעותיו של יעקב, כעניננו בגלות עם בני עשו האומר בגבהו מי יורידנו ארץ, והורה שנהיה נמלטים מיד חרב גאותו בהכנעה ומנחה, כאמרם ז"ל שאחיהו השילוני קלל את ישראל בקנה הנכנע לכל הרוחות (תענית כ.), הן לו עשו כן בריוני בית שני, לא היה נחרב בית מקדשנו, כמו שהעיד רבי יוחנן בן זכאי באמרו בריוני דאית בן לא שבקינן (גיטין נו:). עכ"ל.

ובנועם אלימלך (פרשת וישלח) איתא: הנה התורה הקדושה מלמדת אותנו איך להתנהג בגלות המר הזה אשר אנחנו נתונים תחת יד האומות ואנחנו מוכרחים לקבל הגלות באהבה, עד ירחם ה' עלינו ויגאלנו גאולת עולם במהרה. ובעוד שאנחנו בגלות המר אנו מוכרחים להיות נכנעים לפניהם ולקוראם אדונים. וזהו כה תאמרון לאדוני לעשיו: רצה לומר שתקראו אותו אדון בדברכם עמו ואז כאשר יוסיף להרע לכם יותר מן הראויה במסים וארנוניות גזל יהיה בידם ועל ידי זה ירחם ה' עלינו, כי די לו בזה שאנחנו נכנעים לפניו וחולקים לו כבוד. עכ"ל.

ובמאור ושמש (פרשת וישלח) איתא: יעקב אבינו הקדוש ראה ברוח הקודש את הארבע גליות אשר יגלו בניו בין האומות, ובכל דור ודור יעמדו עליהם האומות אשר ירצו להרע להם. והנה האבות הם סימן לבנים, והשתדלותם היה עבור בניהם - הכנסת ישראל, כאשר היה על ידי שנכנע לפני עשו והשתחוה לפניו - נסתמו טענותיו, ונכמרו רחמיו, ונהפך לו לאוהב לבל הרע לו עוד, כן בכל דור ודור ובכל הגליות כאשר יגלו בניו בין האומות וירצו להרע להם ח"ו, תיכף כאשר יכנעו בני ישראל לפניהם ולא יעמדו כנגדם בתקיפות רק בדברי ריצוי, ומקבלים עליהם עול גליות - יֻמְתְּקוּ ולא יהיה ביכולתם להרע להם בשום אופן, וְיִכָּמְרוּ רחמי האומות עליהם. עכ"ל.

הגה"צ רבי אלחנן וואסרמאן זצ"ל (מאמר עיקבתא דמשיחא): אם לא הולכים אחרי עצת התורה מכניסים את כלל ישראל לסכנה חמורה, ובדורינו אנו בטלו את כבוד התורה, אצל התורה באים רק עם שאלות באמירת קדיש וכדו' שאלות פרטיות, אבל שאלות הנוגעות לכלל ישראל מפקיעים מתחת סמכותה של התורה, אלא המדינאים המקצועים והסופרים הם הם מנהיגי הדור.

אלפי שנים הוכיחו עד כמה צדקו שיטות התורה השיטות רשומות בתורה אשר חזתה הכל מראש וגם הגידה הכל מראש. ג' שבועות השביע הקב"ה את ישראל ואחת מהם שלא ימרדו באומות, התרו בנו שאם מקיימים את השבועה מוטב ואם לאו אני מתיר את בשרכם כצבאות וכאילות השדה, עוד איתא בחז"ל אמר להן הקב"ה לישראל אם אתם רואין שהוא עשו רוצה להיזקק לכם אל תעמדו כנגד אלא המתינו לו עד שתעבור לו שעתו (מד"ר דברים), על כל גל וגל נעניתי לו בראשו מכאן אמרו חכמים אם יבואו רשעים על אדם ינענע להם ראשו (יבמות קכא). וכל המאמרים הנ"ל מכוונים לדבר אחד, ליהודים אסור לעמוד נגד רודפיהם כלל, זה הוא בהתאם למצב היהודים בגלות, הודות לעצות הללו בילינו את כל הרשעים, עם העצות המדורניות עול נהי' ככל הגוים עדיין לא עברנו אלפי שנים, והעצות החדשות האלו מובילות למות ולא לחיים חיים יש לנו רק מתורת עץ חיים. עכ"ל.

עוד בדבריו (מאמר דברי חכמים בנחת נשמעים בסופו): מאמרם "אתם נצבים היום וגו' (דברים כט, ט) היסורים מציבין אתכם ומקיימין אתכם לפניו", והנה פנים הרבה לביאור דברים אלו, אבל אחד מהאופנים הוא כי בעת שהקטיגוריה רבה על שונאי ישראל והקטיגורים דורשים לעשות כליה ח"ו, וכביכול תש כח של מעלה לסתום פיותיהם אז מקימים עלינו רודפים כנחשים צפעונים, ומכיון שישראל הם נרדפים הלא היא מדת ההנהגה העליונה, והאלהים יבקש את נרדף (קהלת ג, טו), אפילו צדיק רודף רשע. ולא תוכל מדת הדין לטעון נגד זה, ובזה ישראל ניצלין מכליון ח"ו. מזה נבין כי כל כוחנו וקיומנו הוא בהיותינו נרדפים, וחלילה לנו לבקש להיות רודפים, ואחת משלש שבועות שהשביע הקב"ה לישראל "אל תמרדו באומות" (כמבואר בכתובות קיא.), כי אלה ברכב ואלה בסוסים ואנחנו בשם ה' אלקינו נזכיר (תהלים כ, ח). עכ"ל.

[19] ובקונטרס על הגאולה ועל התמורה (אות מד) איתא: עפ״י דרך הטבע אילו היו מוותרים על ממשלתם ומדינה הציונית, אין ספק כי הי' ביכולתם של האומות המאוחדות לעשות איזה סדר למנוע מן המלחמה ומשפיכת דמים והריגת נפשות ישראל, ואיך יעלה על הדעת ומי הוא אשר יוכל לחשוב ככה, שתורתינו הקדושה מסכמת לשפוך דמי ישראל בשביל רעיון הטמא של מדינתם. ואין בזה צד ספק שאין שום היתר עפ״י התורה להפקיר אפילו נפש אחת מישראל בשביל כל המדינה הציונית כולה, וכו'. עכ"ל.