רמז מן תורה, שאין מתערבים באוכלים זה עם זה בפסח

למען אחי ורעי! פנינה מתוך דב"ק של כ"ק האדמו"ר מסאטמאר, רבי יואל טייטלבוים זיע"א, (מובא מתוך אוצרות ירושלים, דס״ט):

'לפני כעשרים וחמש שנים, בהיותינו יחד עם רבינו (מהריט״ב) זי״ע, במקום הנופש שעראן ספרינג, יצא עם משמשיו ומלויו בערב לשאוף אויר צח, ושוחח בדברי תורה וחסידות עד שעה מאוחרת. פעם א׳ נטפל עמו אב זקן אחד, ובתוך דבריו אמר, כי מציאה מצא רמז בתורה, למנהג ישראל שבפסח ״מישט מען זיך נישט״ (אין מתערבים במאכלים זה עם זה), והוא דכתיב ״משארותם צרורות בשמלום על שכמם״ (בא יב לד), ותרגם אונקלוס ״אצותהון צרור בלבושיהון״, ורש״י פי׳ בשם המכילתא שיירי מצה ומרור, ולכאורה יש להבין דלא מצינו בכל המקרא שמלה ולבוש שישמש לצרור בהם אוכלים, וי״ל עפ״י מה ששנו (ב״מ דף כ״ז.) ״לומר לך מה שמלה מיוחדת שיש בה סימנים״, ואם כן יש לומר שאף שאין דרך השמלה לצרור בה אוכלים, אבל המצה ומרור של פסח, הי׳ נזהרים לתת אותם בשמלה שיש בה סימנין, כדי שיכירו איש את שמלתו ואת מאכלו שצרר בתוכה כדי שלא יתערבו זה עם זה, ומכאן רמז בתורה, שאין מתערבים באוכלים בפסח. 

וע״ז נענה רבינו זי״ע, שימחול לעיין בבעל הטורים פ׳ שמות, עה״פ ״ושאלה אשה וגו׳ ושמלות״ (שמות ג כב), שלקחו רק ב׳ שמלות, א׳ לצרור בו את הבצק, וא׳ למלבוש, הרי שלא צררו את משארותם בלבושיהם, ומכ״מ י״ל דגם השמלה שצררו בו משארותם הי׳ בו סימנים כדרך השמלה), עכ״ז - הוסיף בצהלת פניו - רמז נאה הוא. ואמר לעיין בס׳ בני בנימין (להצדיק הר״ב מהאליץ זי״ע) פ׳ שמות על פסוק זה, כי מלת ״שמלות״ פי׳ סדין או כיסוי, ולא מלבוש, עיי״ש'. 

כ"ק רביה"ק מסאטמאר זיע"א, בביקור בארה"ק