מלכות תיהפך למינות

למען אחי ורעי! הנה מאמר נפלא מאת הרב משה שפירא זיע"א, בענייני דיומא, מקווה שיפנימו את תוכן המאמר

שיעורי אבות פרק ב'[1] (נדפס אדר ה'תשפ"ו), עמ' רמ"ז – רנ"ו:

מלכות תיהפך למינות

עוד נבאר קצת פנימיות הדין אל תפרוש מן הציבור. הנה אמרינן בגמ'[2] בעקבות משיחא מלכות תיהפך למינות, ולבאר הענין, וגם לבאר לשון תיהפך איזה היפוך יש כאן ממלכות למינות, עוד יש לבאר מה שאמרו בגמ'[3] אמר רבי יצחק אין בן דוד בא עד שתתהפך כל המלכות למינות אמר רבא מאי קרא כולו הפך לבן טהור, ומבואר שההיפוך הוא עיקר הענין כאן, וכ"ז צ"ב.

ולהבין קצת בעומק עד מקום שידנו מגעת. הנה המציאות הזאת שנקראת ציבור בכלל ישראל היא מציאות שתמיד עמדה באופן טהור לגמרי, ומציאות זו היה אפשר לסמוך עליה לעולם, כיוון שהציבור עמד תמיד בנקיות גמורה, וכאן נתחדש ציבור שהוא ציבור של מינות, וזה המלכות תיהפך למינות, כי מלכות הוא התורח עם שיש בכלל ישראל, אחד העם, אחד עם הציבור, שהמלכות היא חפצא של ציבור שעומד יחד עם המלך, וכאן נעשתה מהפכה נוראה מכות מצד עצמה שהיא כולה קודש שאין ציבור מתים ואין ציבור עני ובשעה שהציבור מתפללים הוא תמיד עת רצון שהציבור לעולם קשור ללמעלה ונמצא במקום הגבוה ביותר, היא עצמה נהפכה למינות, שנעשה כאן דבר שפוגע במלכות עצמה וחל כאן תורת ציבור שאינו טוב, וכמו שיבואר.

חוצפה

ואמר שם בעקבות משיחא חוצפה יסגא, ופירוש לשון יסגא הוא סגי, שיהיה די בחוצפה להשיג הכל, והענין, דהנה אמרינן בגמ'[4] חוצפא מלכותא בלא תגא, והנה כלל ענין התגין והכתר הוא לעלות ולרומם את הדבר, כמו כתרי אותיות שהיה רבי עקיבא דורש בהם על כל תג ותג, שהתגים מחברים את הדבר למהלך שהוא יותר גבוה מהדבר עצמו, והיינו, שעל ידי התגין הדבר עצמו מתחבר למהלך יותר גבוה ואז בו עצמו מתגלים מעמקים גדולים ותלי תלים של הלכות, שאף שאי אפשר למצוא את אותם תלי תלים של הלכות באות מצד עצמה אבל על ידי התגים אפשר לדרוש באות עצמה את כל אותם תלי תלים של הלכות, ולכן מלכות בלא תגא נקראת חוצפה, כיוון שבחוצפה המלוכה נמצאת וחלה רק עד כמה שמגיע העזות והחוצפא של אותו מלך, שאין המלכות שלו מחוברת למקום יותר גבוה מהחוצפה שלו, שהרי החוצפה היא המקום שבו החצוף תוקע את עצמו בו, ואז כבר אינו מגיע לגבוה יותר ואין לו שום תפיסה ושום שייכות ללמעלה. ושם בגמ'[5] אמר רב נחמן חוצפא אפילו כלפי שמיא מהני מעיקרא כתיב לא תלך עמהם ולבסוף כתיב קום לך אתם, דבלעם ע"י שהחציף פנים כלפי שמיא לקח שליטה על עצמו, שכך היא הנהגתו יתברך שהארץ נתן לבני אדם ונתן כבודו לבשר ודם, היינו, שהוא נתן לבני אדם צד שליטה ומלכות, וכיוון שהחוצפה נכנסת לתוך ענין המלכות וחל בה הדין של הארץ נתן לבני אדם, וא”כ זה שהחציף פנים ותקע עצמן במקום מסוים נותנים לו את חוצפתו, ולכן הגמ' אמרה שתי מימרות אלו בזה אחר זה, שאם לא היה מהניא חוצפה כלפי שמיא לא היה ענין של חוצפה במלכות, ולכן אחר שאמרה הגמ' שחוצפה כלפי שמיא מהני אמרה ג"כ חוצפה מלכותא בלא תגא, והבן. (והנה בפרשת המעפילים אמר להם משה למה אתם עוברים את פי ה' והיא לא תצלח, אמנם להבין דעתם של המעפילים כי הם סברו שהדבר הזה שייך לדין חוצפה כלפי שמיא מהני, כי המעשה שלהם היה ביטול כל סדרי המלכות, שארון ברית ה' ומשה לא משו מתוך המחנה, והם היו חצופים שדחפו עצמם ויעפילו לעלות ההר ויש בזה אריכות אכ"מ).

ועכ"פ העולה מדברי הגמ' שבעקבות משיחא נתחדש מציאות של מלכות בישראל שנקראת חוצפה, וזהו חוצפה יסגא, שאין הכוונה לומר שיתרבו החצופים בישראל, אלא שיהיה שינוי בעיקר המלכות שהחוצפה עצמה תהיה מלכות, ואז יהיה מלכות שאינה מלכותא בתגא, אלא מלכותא בלא תגא, ויש כאן שינוי ועיוות של עצם צורת המלכות.

עזי פנים שבדור

ומקור דברים אלו כתוב בדברי הגר"א[6] שכתב וז"ל, וכמ"ש על ב' אלפים שנה בלא תורה ב' אלפים תהו וב' אלפים תורה וב' אלפים ימות המשיח כי התורה נסתיים ונעלם בסוף ד' אלפים שנה כידוע ובעונותינו כו' שיצאו אין תורה ואין משיח הוא תהו בגלות שאין זיווג. וז"ש שם והכי אחזי ליה ברמז בסוף יומיא כו' ע"ש. ובאותן השנים מתגלגלים כל התתקע"ד דורות שהן הערב רב שהן הנשמות מעולם התהו כמ"ש שתלך בכל דור והן הן עזי פנים שבדור. ואמרו בעקבות משיחא חוצפא יסגא כו' וכמ"ש בר"מ פרשת נשא דף קכ"ה ואתהדרו אינון ע"ר רעיין על ישראל כו' ע"ש. והן אשר קון לשעת הוא זיווגו בסוד אשר פריו יתן בעתך עת רצון והן יצאו בלא זיווג רק אחור באחור. וקודם נבאר מה שהזכיר בלשונו והן אשר קומטו בלא עת דכוונתו למה שאמרו בגמ'[7] תניא אמר רבי שמעון החסיד לו תשע מאות ושבעים וארבע דורות שקומטו להיבראות קודם שנברא העולם ולא נבראו עמד הקדוש ברוך

הוא ושתלך בכל דור ודור והן הן עזי פנים שבדור, ומבואר בספרים הטעם למה אותם דורות לא נבראו, כיוון שהם הרשיעו והקב"ה החריב אותם והן הן אלו שעליהם נאמר שהקב"ה בונה עולמות ומחריבן, והם שייכים לעלה במחשבה לברוא את העולם במדת הדין וראה שאין העולם מתקיים, והן הן עזי הפנים ששתלן הקב"ה בכל דור ודור.

ערב רב

ומכלל דברי הגר"א אנו למדים שני דברים, האחד שבאותם עזי פנים שבדור מתקיים החוצפה יסגא של עקבות משיחא, והשני, שאותם עזי פנים הם הערב רב, ומבואר בגר"א שהערב רב הם רעיין על ישראל בסוף יומיא, שהם נעשים הפרנסים והמלכים שדרכם עובר השפע לכלל ישראל, והם נעשים ראשי הדור, ועל זה נאמר פני הדור כפני הכלב כמו שמבואר בגר"א במקום אחר[8], שהכלב הוא עשו שנקרא מחזיק באוזני כלב, הכלב הידוע, ומפורש בגר"א שהחוצפא יסגא מתקיים על ידי שאותם ערב רב נעשים רעיין על ישראל, וכמו שמבואר בגר"א במקום אחר[9] שהתלמידי חכמים האמתיים הם עומדים אחרי האחרונים כמו שכתוב[10] ואת לאה וילדיה אחרונים ואת רחל ואת יוסף אחרונים, שהם עוד יותר אחרונים מהאחרונים, למטה מכל למטה, ואילו השפחות וילדיהם ראשונים, שהם יהיך ראשר הךךך בסוף יומיא, והן הן העזי פנים שבדור, שכך גזרה חכמתו שבדור האחרון העזי פנים הם יהיו ראשי הדור, ואלו שהם אחרוני האחרונים הם אלו שצריכים להחזיר את המלכות למלך המשיח.

ציבור של מינות

ואחשוב שזהו הפירוש הנכון במה שאמרו והמלכות תיהפך למינות, שצורת מלכות וציבור וההתכנסות והקיבוץ בכלל ישראל יהיה באופן של מינות, ודבר זה לא היה קודם מעולם בישראל, שהרי לא לחינם המינים והפורשים מדרכי ציבור דין אחד להם, כי הפרישה מדרכי ציבור והמינות הם היינו הך ממש, כי מין הוא זה שעושה עצמו למין בפני עצמו, ולכן הפורשים מדרכי ציבור יש להם דין מינות כיון שהם פרשו וחילקו עצמם למין אחר וכאילו אינם חלק מכלל ישראל, וכאן בסוף יומיא נתהווה ציבור כזה שהציבור בעצמו הוא באופן של פרישה מן הציבור, מלכות תיהפך למינות, שהציבור בעצמו יהיה בבחינת קשר רשעים אינו מן המנין, וזה עצמו יהיה פרישה מן הציבור.

הבדילו האספסוף שבקרבם

והנה דווקא כלל ישראל הוא הנקרא ציבור, כי הוא הנקרא גוי אחד בארץ, וכמו שאמרו במדרש[11], בעשו כתיב ביה שש נפשות וכתיב בו נפשות הרבה דכתיב ויקח עשו את נשיו ואת בניו ואת בנותיו ואת כל נפשות ביתו וביעקב שבעים נפש וכתיב ביה נפש אחת דכתיב ויהי כל נפש יוצאי ירך יעקב, כי ישראל הם איש אחד באמת, וזה מה שעושה אותם להיות ציבור, ושורש הדבר היה במעמד הר סיני, וככתוב[12] בחודש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים ביום הזה באו מדבר סיני. "ויחן שם ישראל נגד ההר". וכתב עלה רש"י כאיש אחד בלב אחד, וברמב"ן שם הוסיף על זה ויתכן שהבדילו מתוכם כל האספסוף אשר בקרבם, וחנו בני ישראל לבדם לפני ההר, וערב רב אחריהם, כי לישראל יתן התורה, כמו שאמר כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל וזה טעם ויחן שם ישראל, והיינו, דקשה לרמב"ן כפל הלשון ביום הזה באו מדבר סיני ושוב כתב ויחן שם ישראל נגד ההר, ופירש שכוונת הפסוק שלא כל ישראל באו מדבר סיני, כי לא על כולם יתקיים ויחן כאיש אחד בלב אחד, עכ"פ מפורש כאן שכדי שכלל ישראל יהיו מציאות אחת צריכים להבדיל מהם את הערב רב, כי ישראל לבדם נקראים ציבור, ויש בתוך כלל ישראל עצמו דבר כזה שהוא לא מצטרף להלכות ציבור, אלא כל עצמו הוא נגד ציבור, מציאות של פרישה מן הציבור.

קשים גרים כספחת

וז"ל הרמב"ם[13] אל יעלה על דעתך ששמשון המושיע את ישראל או שלמה מלך ישראל שנקרא ידיד ה' נשאו נשים נכריות בגיותן אלא סוד הדבר כך הוא שהמצוה הנכונה כשיבא הגר או הגיורת להתגייר בודקין אחריו שמא בגלל ממון שיטול או בשביל שררה שיזכה לה או מפני הפחד בא להכנס לדת ואם איש הוא בודקין אחריו שמא עיניו נתן באשה יהודית ואם אשה היא בודקין שמא עיניה נתנה בבחור מבחורי ישראל אם לא נמצא להם עילה מודיעין אותן כובד עול התורה וטורח שיש בעשייתה על עמי הארצות כדי שיפרושו אם קבלו ולא פירשו וראו אותן שחזרו מאהבה מקבלים אותן שנאמר ותרא כי מתאמצת היא ללכת אתה ותחדל לדבר אליה. לפיכך לא קבלו בית דין גרים כל ימי דוד ושלמה בימי דוד שמא מן הפחד חזרו ובימי שלמה שמא בשביל המלכות והטובה והגדולה שהיו בה ישראל חזרו שכל החוזר מן העכו"ם בשביל דבר מהבלי העולם אינו מגירי הצדק ואעפ"כ היו גרים הרבה מתגיירים בימי דוד ושלמה בפני הדיוטות והיו ב"ד הגדול חוששין להם לא דוחין אותן אחר שטבלו מכל מקום ולא מקרבין אותך עד שתראה אחריתם, ולפי שגייר שלמה נשים ונשאן וכן שמשון גייך ונשא והדבר ידוע שלא חזרו אלו אלא בשביל דבר ולא על פי ב"ד גיירום חשבן הכתוב כאילו הן גויים ונאיסורן עומדין ועוד שהוכיח סופו על תחלתן שהן עובדות עבודה זרה שלהן ובנו להן במות והעלה עליו הכתוב כאילו הוא בנאן שנאמר אז יבנה שלמה במה. מבואר, שאף שאין להעלות על הדעת שהם היו גויים ממש, דלדינא הם ישראלים גמורים, אבל חשבן הכתוב כאילו הם גויים, והיינו, שבצורה של תורה אין הם מצורפים לכלל ישראל, ובבחינה זו שישראל וקוב"ה ואורייתא חד הוא הם נקראים גויים, אבל אין זה גויים לדינא, אלא שהתורה קוראת להם גויים, שאין הם מצורפים לכלל ישראל, ומפני זה אמרו חכמים קסה קשים גרים לישראל כספחת, כי ענין נגע צרעת הוא דבר שממעט את הצורה, דמצורע חשוב כמת והוא מטמא באהל כמת ויש לו דינים של מת ממש, ז"א, שיש כאן מיעוט בעיקר הצורת אדם שהצרעת ממעטת את עיקר הדמות, ומה שעושה טומאת מצורע ליחיד, עושים הגרים לכלל ישראל, והנה הרי הדבר ידוע שאין ציבור מתים, ולכאורה צריך להיות שכמו שאין ציבור מתיס כן אין ציבור מצורעים, ע"ז אמר קשים גרים כספחת שהם כן עושים את הציבור למצורעים ר"ל, שעל ידי האספסוף הציבור מקבל דין של נגע על הציבור, והיינו, שיש כאן פגם בעצם ההלכות ציבור.

העזי פנים נעשים מלכים

ומכלל דברינו אתה למד שמה שאמרו בגמ' בעקבות משיחא מלכות תיהפך למינות, הכוונה, שהמלכות עברה לידים של החצופים, והן הן עזי הפנים שבדור, והן הן הערב רב, והם אהדרך רעיין על ישראל בסוף יומיא, כי אותם עזי פנים הם נעשים המלכים שעליהם נאמר בעקבות משיחא חוצפא יסגא כמש"כ הגר"א, דהיינו שהחוצפה עצמה תיהפך למלכות.

בשרירות ליבי אלך

ובפרשת נצבים כתוב[14] "פן יש בכם איש או אשה או משפחה או אשר לבבו פנה היום מעם ה' אלקינו ללכת לעבד את אלהי הגוים ההם פן יש בכם שרש פרה ראש ולענה. והיה בשמעו את דברי האלה והתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי כי בשררות לבי אלך למען ספות הרוה את הצמאה. לא יאבה ה' סלח לו כי אז יעשן אף ה' וקנאתו באיש ההוא ורבצה בו כל האלה הכתובה בספר הזה ומחה ה' את שמו מתחת השמים. והבדילו ה' לרעה מכל שבטי ישראל ככל אלות הברית הכתובה בספר התורה הזה". והדבר תמוה מאד, מהו שאמר הכתוב והתברך בלבבן שלום יהיה לו כי בשרירות ליבי אלך, וכי איך יעלה על דעת אדם כזאת שאם ילך בשרירות יהיה לו שלום, ואם היה כתוב שלום יהיה לי אף שבשרירות ליבי אלך ניחא, אבל איך אמר כי בשרירות ליבי אלך, והענין מתבאר יפה בגר"א[15], דהנה התוכחות דפרשת בחוקתי נאמרו בלשון רבים, אם בחוקתי תלכו וגו', ותוכחות דמשנה תורה נאמרו בלשון יחיד ומבאר שם הגר"א כלל גדול בזה, שכל מקום שהתורה מדברת ברביס הכוונה שהיא מדברת לכל פרט ופרט מישראל, וכשהתורה מדברת בלשון יחיד הכוונה שהיא מדברת על כלל ישראל כולו יחד, וזה הטעם שאומר והיה בשמעו את דברי האלה הזאת והתברך בלבבו שלום יהיה לי כי בשרירות ליבי אלך, שכיוון שהוא שומע שדברי האלות האלו נאמרו לכל כלל ישראל יחד, יכול אדם להתברך בלבבו ולומר, אני אלך בשרירות ליבי ואעשה עצמי כעכו"ם לכל הדברים וממילא שאצא מן הכלל ולא יחולו עלי את כל האלות האלה, והוא כדוגמת מה שמבואר בגמ' שהנודר מאנשי העיר אין הנדר חל רק על האנשים שנמצאים בעיר, אבל אם האנשים שהיו בעיר הלכו לעיר אחרת אין הנדר חל עליהם, כיוון שהנדר לא חל על היחידים אלא רק על אנשי העיר, וכיוון שיצאו מן העיר אין הם בכלל הנדר דאנשי העיר, וכן הכא, שאין הקללה חלה אלא על כלל ישראל בתוך יחידה אחת, ואם אחד עושה עצמו שורש פורה ראש ולענה. ומוציא עצמו מן הכלל אין הוא בכלל הקללה, ולזה צריך קללה מיוחדת והבדילו ה' לרעה מכל שבטי ישראל ורבצה עליו כל האלה הכתובה בספר הזה, שיש כאן דיבור מיוחד מהקב"ה שהגם שהוא יבדל מכלל ישראל יחולו עליו אלות הברית, ולכן יש בראשונים שאומרים שצריך לקרוא גם את פרשת ניצבים קודם ראש השנה שגם על זה נאמר הדין של תכלה שנה וקללותיה, כי יש כאן עוד מעשה קללה, ומבואר מאד לשון הפסוקים. (וראוי להזכיר את הדבר הידוע ויש על זה מסורת ברורה מכמה גדולים ואף החפץ חיים היה חוזר על זה, מה שאמר ר' יצחק מלצאן זצ"ל בשם רבנו חיים מלוואזין, שהגר"א גילה לו שכל פרשה ופרשה בספר דברים מכוון כנגד מאה אחת באלף השישי, והמאה שלנו שהיא המאה השמינית מכוונת כנגד פרשת ניצבים, ואף שאין לנו רשות לדבר בעניני הזמן בלא מקור, אבל מה שנמסר לנו מרבותינו אפשר להזכיר, והנה בפרשה זו אחר החלק הראשון של יתברך בלבבו שלום יהיה לי כתוב מיד והיה כי יבאו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה אשר נתתי לפניך והשבת אל לבבך בכל הגוים אשר הדיחך ה' אלקיך שמה. ושבת עד ה' אלהיך ושמעת בקלו ככל אשר אנכי מצוך היום אתה ובניך בכל לבבך ובכל נפשך, הרי מבואר שהחלק הראשון במאה שלנו יש בו מציאות של בשרירות ליבי אלך, ז"א, שיש כאן הפקעה מגדרי ציבור של כלל ישראל, גוי בפני עצמו, וזה הדבר שצועק עד היום בעולם, וע"ז כתוב לא יאבה ה' סלוח, רחמנא ליצלן, והחלק השני במאה זו הוא ושבת עד ה' אלוקך, ודי בזה. ונעיר עוד, שזה ודאי שהמכה הזאת שהמלכות תיהפך למינות היא המכה הכי גדולה שרק אפשר, ומכה זו נקראת נגע צרעת, ועל זה יש לומר את לשון המהר"ל שכל מקום שצריך הויה חדשה צריכים הפסד של ההויה הקודמת שכל זמן שההויה הקודמת לא נפסדת אי אפשר להויה החדשה לחול. ומכלל דברינו אתה למד שאף שיש מציאות כזאת שנקראת ציבור ועליהם נאמר אימתי עת רצון בשעה שהציבור מתפללים, אבל דע, שיש מציאות שהציבור מתפללים וזה לא עת רצון, ודי למבין).

רוח שטות

ולהבין בהרחבה מה שביארנו שתורת ציבור אמיתי עומד בטהרתו לעולם ואין בו פגם כלל. הנה כנסת ישראל היא צורת האדם כמו שהיא יצאה מידו של הקב"ה, וכל מציאות אחרת היא על ידי זה שהאדם פירש מן הצורה העיקרית, והיינו, שכיוון שעיקר בריאת האדם מלכתחילה היא שהוא יצא מתחת ידו של הקב"ה ורצונו, הנה האדם הזה הוא עושה רצון הקב"ה מצד עצם מציאותו ואין בו נטיה לשום דבר אחר, וכל מה שהאדם נוטה לחוץ מרצונו של הקב"ה זה מפני שנכנסה בו רוח שטות, שפירוש תיבת שטוח הוא יציאה מן השיטה, כמו הדס שוטה שהשיטה של הדס היא שלושה עליו בלבד והדס שוטה יוצא מן השיטה בריבוי עליו,...

ועיי"ש עוד ואני הבאתי רק מה שקשור לענייננו.

הרב משה שפירא זצ"ל

---

הערות שולים

[1] נדפס אדר ה'תשפ"ו.

[2] שם, הערה קנג: סוטה מט ב.

[3] שם, הערה קנד: סנהדרין צז א.

[4] שם, הערה קנה: סנהדרין קה ב.

[5] שם, הערה קנו: סנהדרין קה א.

[6] שם, הערה קנז: ביאור הגר"א על ספד”צ דף ג א.

[7] שם, הערה קנח: חגיגה יג ב.

[8] שם, הערה קנט: עיין אדרת אליהו בראשית א א. ובביאור מהר"א בבאר אברהם.

[9] שם, הערה קס: בביאורו לת"ז כז ב. וז"ל: לתלת סתרין היינו הערב רב ועמי הארץ הטובים שבהן ות"ח, השפחות וילדיהן ראשונה הם ערב רב בנוי דלילית שפחה בישא ועליה נאמר ושפחה כי תירש גברתה וכן בניה שהן רישין דעמא קדישא בגלות בתראה שנאמר היו צריה לראש כמ"ש ברעיא מהימנא, ואת לאה וילדיה אחרונים הם עמי הארץ טבין ואת רחל וכו' הן תלמידי חכמים שרחל עקרת הבית והן אחרונים שהן שפלים ונבזים כמ"ש יראי חטא ימאסו וחכמת סופרים תסרח.

[10] שם, הערה קסא: בראשית לג א.

[11] שם, הערה קסב: ויקרא רבה ד ו.

[12] שם, הערה קסג: שמות יט ב.

[13] שם, הערה קסד: איסורי ביאה יג יד.

[14] שם, הערה קסה: דברים כט יז.

[15] שם, הערה קסו: אדרת אליהו דברים כט יח. וז"ל: והיה בשמעו את דברי האלה הזאת והתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי כי בשרירות לבי אלך. ביאורו, מפני שרבותינו ז"ל אמרו בתוכחת הראשונות יחיד נאמר. פירוש, שבלשון רבים נאמר וקאי על כל יחיד ויחיד, והשניה בלשון יחיד נמאס והוא על כלל ישראל כאחד, וזהו אומרו והיה בשמעו את דברי האלה הזאת השניה הנאר בלשון יחיד על כלל ישראל והתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי הלא אני יחיד ולא נאמר רק על כלל ישראל, לכן נאמר והבדילו ה' לרעה כיון שפירש עצמו מכלל ישראל.