התועלת של ניסים היא במסקנה שלהם

למען אחי ורעי! שיחה מאת רבי ישראל אליהו וינטרויב זצוק"ל, שיחה בעקבות ההצלחה המדומה של הציונים בשנת ה'תשכ"ז[1]

השבוש בעקבות מלחמת תשכ"ז  

בסיבת ריבוי המקרים ל״ע במשך ג׳ שנים האחרונים מעת התחלת מלחמת שנת תשכ״ז, נטרפו ונשתבשו הדעות[2] וממילא צריך להציע לפניהם מקורות הדברים בחז״ל.

ואמנם מי שמסתכל על מקרה הזמן היום יומיים בהנהגתם, רואה איך שמטרתם הוא רק ללכוד כל יהודי העולם ברשותם ויהיו  בעליו לעניני נפשות. מרגלא בפומיה דהרב ז״ל מבריסק ״כי בכל עניניהם לא איכפת להם כלל הצלת כלל ישראל[3],  עכד״ק. וגם יחסם לאומות העולם הם בהיפוך מעצת תוה״ק, ויוצא מזה שכל הכלל ישראל בכ״מ שהם, נמצאים בסכנה עצומה  ר״ל. ונמצא שנמסרנו בידי מלשינים פחותים שאין להם שום רגש של אחריות בעד הכלל ישראל. ובאמת שהדבר צריך ביאור  איך הגענו לידי כך שיתבלבלו כ״כ המוחות, ויסתכלו על כל המצבים האלו כאילו שכך צריך להיות, והם האפטרופסים היותר  טובים שלנו היודעים איך לנהל הכלל ישראל בתוך הגלים הסוערים בעולם (שהם עצמם סערום)[4].

הסכנה שבנסים  

נציע כאן הסבר אחד מדברי הרב ז״ל מבריסק בפי׳ דברי רש״י על הא הכתיב (ריש תולדות) אברהם הוליד את יצחק.  ופי' רש״י שעשה הקב״ה דמות דיוקנו של יצחק דומה לאברהם והיו הכל אומרים שאברהם הוליד את יצחק. שהיו  ליצני הדור אומרים שמאבימלך נתעברה שרה. שהרי כל השנים שהיתה עם אברהם לא נתעברה, והיתר אצל אבימלך  ונתעברה עכ״ד. ותמה הרב ז״ל דהלא עיקר הנס היה מה ששרה הולידה כי הרי לאברהם כבר היה את ישמעאל. ועוד  כי עיקר הנס היה בה כי חדל להיות לה אורח כנשים, והרי לא נגרע מגופו של נס כלום, ומה הרויחו בזה, ופי׳ דכל  עיקר ענין הנס אינו גופו של נס רק המסקנא שיוצא ממנו. וכשעושים ניסים לאברהם יוצא מזה המימרא דמי מילל  לאברהם הניקה בנים שרה דנתבררה כאן קיום הבטחתו ית׳. וכשעושים ניסים לאבימלך יוצא מזה מסקנא הפוכה.

וליצני הדור אמרו דבודאי היה כאן נס, ובדוקא נס, רק לא לאברהם אלא לאבימלך. והמסקנא היא דבשמים עושים  ניסים לאבימלך ולא לאברהם[5]. ובפירש״י פ׳  לך לך על הא דכתיב ועמק השידים בארות וכו׳ חמר וינוסו מלך סדום ועמורה ויפלו שמה וכו׳, כתב בשם המד״ר  שהיה הטיט מוגבל בהם ונעשה נס למלך סדום שיצא משם. לפי שהיו באומות מקצתן שלא האמינו שניצל אברם  מאור כשדים מכבשן האש. וכיון שיצא זה מן החמר האמינו באברהם למפרע עכ״ד.  

ותמה הרמב״ן ע״ז וז״ל כי האומות שלא היו מאמינים שעשה הקב״ה נס לאברהם, בראותם נסו של מלך סדום לא יוסיפו אמונה  בהקב״ה כי מלך סדום עובד עבו״ז היה, והנה נסו יחזק ידי עובדי עבו״ז וכו׳. ואילו יפרשו ויצא מלך סדום לקראתו שיצא מן  הבור. כשעבר אברהם עליו כי נעשה לו נס לכבד (הכ״ף בפתח) אברהם, שיצא לקראתך לכבודו ולברכו וכו׳. והנה נעשה הנס  על ידן. ואם נעשה למלך סדום נס לכבוד אברהם כ״ש שיש להאמין שיעשה נס לאברהם להציל ממות נפשו עכ״ל הרמב״ן.  מבואר מזה דאין בגוף הנס עצמו שום תועלת אלא במסקנא שלו. ואם המסקנא היא שהקב״ה עושה נס לחסידיו הרי יצאה התועלת ממנו. אבל אם המסקנא היא שלמלך סדום עושים ניסים יוצא מזה חיזוק ידי עובדי עבו״ז לבד עכד״ק של הרב ז״ל  בביאור דברי רש״י. 

תוצאות ההתפעלות מהנסים שנעשו אז  

והנה בנוגע לעובדא עצמה של תשכ״ז לא נכנס לברר אם היו ניסים או הצלחה מופלגת מדרך הטבע, שאין זה  מענינינו כלל עכשיו. אבל נדבר אודות הגישה של העולם לענין הזה, ותוצאות גישה זו היום.  

אם נסתכל (בעין פקיחא) בתוך עצמנו נראה שמה שצעקנו שהיו ניסים, ובדוקא ניסים, היה זה מסקנת ליצני הדור  שאמרו ג״כ בדוקא ניסים אבל לאבימלך ולא לאברהם. ולכן מהסיבה הזו עצמה לקחנו לעצמנו המשענת קנה רצוץ  שלהם לסמוך עליה כאילו היה דבר ממשי שאפשר להשען עליו. ולמה? משום דהרי בשמים מסכימים עמהם. וודאי  אין לך סילוף הדעות וטשטוש גרוע מזה, ונמשך דעה כוזבת הזו לעוכרינו לשלול כל אפשרותינו להסתכל לתוך  תוכה של הפרשה ולאסוקי שמעתא אליבא דהלכתא כאן. וכן מבואר בתורה בפרשת נביא שקר, שמראית אותות וניסים דוקא יכול לצאת מזה מסקנא כי צריכים ללכת לעבוד עבו״ז. וע״ז הזהירה תורה כי מנסה ה׳ אתכם וכו'.

הישועה נעשית לעבדי ה'  

בירושלמי תענית פ״ד ה״ח איתא ג' שנים ומחצה הקיף אדריינוס את ביתר. והיה ר״א המודעי יושב על השק ואפר  ומתפלל בכל יום ואומר רבון העולמים אל תשב בדין היום ובו׳. עד שגרם כותי א׳ ע״י עלילה שבר כוכבא יהרוג ר״א.  מיד יצאת בת קול ואמרה הרגת ר״א המודעי זרוען של כל ישראל ועין ימינם ובו׳. מיד נלכדה ביתר ונהרג בר כוכבא ע״כ. ומבואר מזה דלא הבר כוכבא היה סיבת הישועה, ולא הוא זרוען של ישראל, רק ר״א המודעי המתפלש בשקו  באפר ומתפלל לעצור הגזרה. נמצא שהמסקנא שהיה צריך לצאת מעובדא דידן הוא גודל כחם של בני העליה  שבדורנו ויצא מזה התעוררות עצומה להתחזק בלימוד התורה וקיום מצותיה. וזו המסקנא שיוצאת כשנעשה ישועה  לעבדי ה׳. אבל כשנעשה לאבימלך יצא מזה פתגם הידוע כאן ״כל הכבוד לבעלי הזרוע״.  

אין על מי לסמוך מכאן ולהבא  

ודע עוד שהדעה שנתפשטה בינינו שיש לנו על מה להשען להבא מחמת שהראו לנו ניסים בעבר, מוטעת היא לגמרי.  ושני פרשיות מפורשות הם בתורה. יעקב אבינו הובטח על הצלתו מעשו. ומ״מ כשנפגש עמו בחזרתו לא״י אמר  קטנתי מכל החסדים, דנתמעטו זכיותיו עכשיו ע״י חסדי המקום אתו בבית לבן. ועוד שמא נתלכלך בחטא שם וכמ״ש  חז״ל. ותו אין הכרח לקיום הבטחה זו. וע״ז כתיב וירא יעקב מאד ובו׳.  

שניה, שמעתי ממופלג א׳ דביצ״מ קודם קרי״ס כתיב ויסע מלאך האלקים ההולך לפני מחנה ישראל, ופירש״י דבכ״מ  הוא אומר מלאך ה׳ וכאן מלאך האלקים, אין אלקים אלא דין. מלמד שהיו ישראל נתונין בדין באותה שעה אם להנצל  או להאבד עם מצרים עכ״ד. והגם שבמשך שנה שלימה ראו העשר מכות במצרים שהיו איתית ומופתים בדרכי ניסים  ויציאה ביד רמה, מ״מ אין זה מבטיח כלל דבעתיד ינצלו, ועכשיו הם צריכים לעמוד עוד הפעם במשקל ק־ל דעות לראות  אם יש להם עכשיו זכות להנצל עכ״ד.  

מבט מרן הגרי"ז על המדינה  

ומרגלא בפומיה דהרב ז״ל מבריסק כי מה שהעולם סוברים שמחסדי שמים נתנה לנו מדינה להיות עכ״פ הצלה  פורתא טעות הוא. עצם המדינה היא אסון על הכלל ישראל ואין מי שיודע מה יהיה בסופה עכד״ק.  

ביאור דברי קדשו בדרך משל, למי שענשו המלך לעבוד עבודת פרך. ובאמצע קבלת ענשו התחדשה עוד סיבה  להעמיק ענשו, וגזר שיקחוהו משם לבית הסקילה. והאם נאמר דעצם לקיחתו מהמקום שעבד עבודה המפרכת הוי  זה בגדר הצלה פורתא מכיון דלרגע הרי נפטר מעבודתו, או נימא דאין בלקיחה זו שום ריח הצלה רק פעולה של  העמקת ענשו, כי הרי הוי הלקיחה התחלת הבאתו לבית הסקילה, בודאי כל בן דעת ישפוט כצד השני. וכמ״כ בנדון  דידן הגם כי לעין נראה שהמדינה היא מקום קליטה להציל את שארית הפלטה מהשואה הנאצית במלחמה האחרונה,  האמת היא להיפך ממש. הגזרה שיצאה על כלל ישראל בשואה ההיא היתה בגדר גזירת המן ר״ל, ז״א כליון שונאיהם של ישראל. וברחמי שמים נשארה, מגזרה זו פליטה קטנה. אבל גם עליהם נגזר שיכנסו עוד הפעם לתוך גזרה כזו.  אבל לא כהראשונה שהיתה רק גזרה על הגופים לבד, רק דכאן הוכנסו לגזרה איומה עד מאד דזהו איבוד חיי הנצח  ר״ל[6].

ומה שחשב האשכנזי לעשות בגופים לדורינו, התנכלו שונאי נפשינו לעשותו בנפשנו. והרעו לנו האחרונים יותר  מהראשונים (יעיין במד״ר שה״ש פ״ב סוף אות י״ג דאיתא שם א״ר לוי אין ב״ד בא אלא בדור שפניו חצופות וחייב  כליה עכ״ד). ונמצא דאין קליטתם בתוך המדינה מעשה של הצלה פורתא רק העמקת המחרישה של גזרה הראשונה.  והא דיש קיום להכלל ישראל בתוכם הוא ניסים גמורים בחסדי ה'. אבל לשניהם, דהיינו זרע עמלק באומות, וזרע  עמלק שנתערב בינינו, מטרה אחת ממש. והוא ללחום כנגד ה׳ ע״י עקירת הכלל ישראל מן העולם ח״ו. ומלחמה זו  היא בערמימות דוקא, וכמובא לעיל מזוה״ק דהם רמאים כנחשים יעו״ש. אבל הובטח לנו ריוח והצלה ע״ז, וכדכתיב  ריוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר וכו׳. וכמ״כ כאן, הגענו בשפלותינו לקיום הכתוב ישפילנה עד עפר, נחמתנו  הוא ועכשיו יתקיים בנו התנערי מעפר ובו׳ כמבואר בדברי הגר״א בכ"מ. 

מבט התורה על כל המתרחש  

לנקודה האחרונה בענין זו נעתיק דברי הרמב״ן פ׳ וארא על הא דכתיב וארא אל אברהם וכו׳ בק־ל ש׳די ושמי ה׳ לא  נודעתי להם, שכתב בזה״ל ענין הכתוב כי נראה לאבות בשם הזה שהיא מנצח מערכות השמים ולעשות עמם גיסים  גדולים שלא נתבטל בהם נוהג העולם. ברעב פדה אותם ממות, ובמלחמה מידי חרב, ולתת להם עושר וכבוד וכל  טובה. והם בכל היעודים שבתורה בברכות ובקללות. כי לא תבא על האדם טובה בשכר מצוה או רעה בעונש עבירה  רק במעשה הנס. ואם יונח האדם לטבעו או למזלו לא יוסיפו בו מעשיו דבר ולא יגרעו ממנו. אבל שכר כל התורה  וענשה בעוה״ז הכל ניסים והב נסתרים, יחשב לרואים שהוא מנהגו של עולם והם באדם עונש ושכר באמת עכ״ל.  ובסוף פ׳ בא כתב וז״ל מן הניסים הגדולים המפורסמים אדם מודה בניסים הנסתרים׳ שהם יסוד התורה כולה. שאין  לאדם חלק בתורת משה רבינו עד שנאמין שכל דברינו ומקרינו, שכולם ניסים אין בהם טבע ומנהגו של עולם בין  ביחיד ובין ברבים. אלא אם יעשה המצות יצליחנו שכרו ואם יעבור עליהם יכרתנו ענשו. הכל בגזרת עליון עכ״ל  יעו״ש הכל. 

מבואר מזה היטב דכל מה שנקרה לאדם בכל משך ימי חייו אין במקרים הללו שום סיבה בדרכי סידור כחות הטבע.  פי׳ הדברים דבששת ימי בראשית הוכן ההוצאה לפועל, וגם הסידור, של כל הכוחות הצריכים שיתראה על ידם עולם  מלא. גם נסדרו אז כל דרכי הסיבה ומסובב שלהם איך כל א׳ יהיה מסובב מחבירו ומקושר אליו. ואיך יתאימו כחות  הללו למצבי שינוי סדר זמנים ההולך ומשתנה מרגע לרגע בכל משך קיום ימי עולם, עיין היטב בזה בפי׳ הרמב״ן על  הא דכתיב אשר ברא אלקים לעשות. וקיום תמידי זו בלי שידוד מערכותם הוא טבעיותו של עולם. והוא רצונו ית׳  המתמדת צורת קיום זו במשך ו׳ אלפי שנין דהוי האי עלמא. ונקראת השגחה זו בלשון הראשונים, השגחה טבעית  או כללית. זהו תוכן ענין השגחת הטבע. ואין בכל דרכים הללו סיבה עיקרי למקרי האדם, ורק דהטבע הוא שלוחו  ית׳ להוציא לפועל מהלכי השכר ועונש הקשורים בבחירת האדם.  

וכל דרכי הסיבה ומסובב בדרכי הטבע[7] הוא רק קיום שליחות זו. והסיבה הראשונה  והאמיתית המסבבת את כל אלו הסיבות היא המצות ועבירות של האדם ולא יותר. א״כ ברור הוא כי כל רגע של שלוה  וענג וכדו׳ בחיי האדם הם משום שעכשיו בשמים מתנהגים עמו כפי זכיותיו. וכל רגע של טרחא וצער וכד' הוא משום  דמתנהגים עמו כפי חטאיו. ועומק החשבונות בזה עליהם כתיב משפטיך תהום רבה. וזהו כל שיעור ידיעתינו בדרכי  שמים. נמצא ברור מכ״ז, דאם יתבונן האדם בהשגחה שנעשית עמו בעת שלותו ותענוגו, יראה דאין מזה שום הכרח  שבעתיד יתמיד מצב זו, שהרי כל ידיעתו היא שרק רוצים להתנהג עמו כפי זכיותיו, ומהיכא תיתי שיתמיד רצון זה.  

וכמו שלא יחשוב בהיותו מקבל שלוה וענג במעשה ניסים[8], שכאשר  קרה הנס הזה כן יקרה בודאי בפעם שניה, דהרי אנו רואים שמקרי האדם מתהפכים כמעט בבל עת ובכל שעה מרעה  לטובה ולהיפוך ח״ו. ולכן ודאי מצד הנם שקרה אינו נותן לו שום בטחון יתירה על העתיד. א״כ מה מאד יש לתמוה  על הגישה של קצת מחבורת יושבי אהל לפני ג׳ שנים[9] בראותם ההצלחה המופלגת שהיתה  אז קנן בלבם מחשבות בטחון ושלוה, ותמוה איך היה מה שקרה אז שום סיבה לבטוח העתיד ? דהרי כמו שביארנו  בהצלת היחיד, שאין להביא ראיה מהאידנא על העתיד להיות דההנהגה מתהפכת תמיד מכח מעשה בני אדם ושארי  דרכי השי״ת הנעלמים הרי כן הוא גם בהצלת הרבים, ואין בין זה לזה כלום כמבואר ברמב״ן הנ״ל.  

ואמנם העובדא שגרמה לבטחון המוזר הזה היתה בהיותינו אז במצב של צרה גדולה[10], ולפי מבט הטבעי אז היינו כסכנה,  ואח״כ כשנתהפך וראינו חסדי ה׳, ושיש הנהגה עליונה המשדדת מהלך הטבעי כרצונו, תפסנו אז הכל במבט הנראה  לעין בלבד, והיתה המסקנא שלנו דמכיון שראינו ,שהיינו בצרה גדולה ומ״מ בחסדי ה׳ היתה הרוחה שוב אין לדאוג  להבא, כי בכל צרה תתחדש עוד הרוחה כזו. ובמקום התבוננות עמוקה עפ״י דעת תורה במקרים הללו ולקשרם  למהלכי שכר ועונש, ראינו ההרוחה כאילו היתה בלי חשבון כלל. ויצא מזה דבמקום להתחזק בתורה ויר״ש להבא  בכדי למנוע ח״ו עוד צרה, נתחדש אצלינו בטחון הכסיל, כפי סכלותינו. וכדכתיב והכסיל מתעבר ובוטח. פי׳ דהגם  שעובר על רצונו ית׳ בוטח הוא שהשי״ת ישפיע לו רק חסד עיין בבהגר״א משלי י״ד.  

והרי למי שיודע ומאמין באמת שכל מקריו הם מעשה ניסים כפי שכר מצותיו ועבירותיו, הרי אין אצלו חידוש סיבה  עכשיו בדעתו. ורק הודאה בפיו להשי״ת שפדה נפשו ממות. דבשבועות האחדים קודם המלחמה בודאי היתה ח״ו  גזירה נוראה על הכלל ישראל. וכידוע דברי הגרא״ב וסרמן ז״ל כי עכשיו שחסר לנו נביאים משמיעים לנו הגזרות  הנגזרות בב״ד של מעלה בפי רודפי הכלל ישראל. וגם גזירה זו היתה פרי מעשינו ולא משום סיבה טבעית. וא״כ  כשהצילנו ה׳ הרי אין לנו רק להודות על ההצלה. אבל להשען ע״ז לבד, ולומר דמכיון שיש יד עליונה המנהגת הכלל  ישראל, א״כ בודאי גם להבא יהיה טוב, ה״ז כסילות ושטות גמור. ואין לנו אלא להרבות בתורה ובמצות בכדי שירחם  ה׳ עלינו גם להבא.

רבי ישראל אליהו וינטרויב זיע"א

---

הערות שולים

[1] מובא מתוך העלון נפשו גחלים תלהט, ניצוצות ממשנת הגאון הצדיק ר' ישראל אליהו וינטרויב זצוק"ל, גליון 437, קרח תשפ"ה.

[2] הערת המפרסם: כידוע  שאחרי מלחמת תשכ"ז שתוך ששה ימים כבשו שטחים עצומים (כל מדבר סיני, רמת הגולן, יהודה ושומרון) ובציבור  חדרה רוח של כחי ועוצם ידי ושהצבא הוא החזק בעולם וניתן לסמוך עליו וכנראה שזה חדר גם לתוככי הציבור  החרדי אז – ונדמה שגם כיום עלולים להגרר למחשבות אלו בעקבות ההצלחה הבלתי נתפסת במלחמה נגד איראן.

[3] הערת המפרסם: חוקרים  רבים חושפים במשך השנים את האינטרסים הצרים שהנחו מפקדים על חשבון חייהם של חיילים. תקצר היריעה מלפרט.

[4] הערת המפרסם: כלומר מה שמנהלים את  הכלל ישראל כמו גויים מעורר חרון גדול כי מוליכים את כלל ישראל בדרך מסוכנת כפי שקובעת התוה"ק בפרשת בחוקותיי  וכי תבוא, ולגבי תקופתנו בפרט לא נשכח שבאותו יום ה' שבו יצאו למבצע כבר אישרו גזירות איומות שהיו עלולות לגרום  לנזק עצום לציבור לומדי התורה שמסרבים להתגייס לצבא מחמת סכנת השמד הרוחני שיש שם.

[5] הערת המפרסם: והאידנא עושים נסים למי שנלחם בידו השניה עם עוסקי התורה

[6] הערת המפרסם: ובפרט בדורנו רואים בחוש כיצד אין להם שום עסק רק להתנכל לבני התורה בכל דרך אפשרית, כאילו  כאן נמצאות כל הבעיות וכבר אמר גדול אחד שחלילה לחשוב על מצב בו ינוחו מאויביהם דאז יתפנו למשימה  האמיתית לטפל ב"חרדים", וכן נשמע קולם בסגנון זה שנים רבות.

[7] בנוגע להשגחת האדם.

[8] שאינו כפי סיבות הטבע וכדברי הרמב״ן הנ״ל.

[9] וגם במשך הג׳ שנים הללו.

[10] הערת המפרסם: אז חברו כל ראשי המדינות  המקיפות את ישראל למזימה לחסל את המזימה ופחד גדול אחז ביושבי הארץ.