בענין הפורעניות הרבות שנתרבו ובפרט בארץ הקודש

למען אחי ורעי! הנני שמח להביא בפניכם את מאמרו המאלף של רבי יוסף ליס זיע"א, יוסף דעת, עמ' מא-סב:

בואו חשבון

בענין הפורעניות הרבות שנתרבו ובפרט בארה"ק

(חנוך לנער)

מראה התקופה לעין המתבונן

העת, עת צרה היא ליעקב. הרבה מיני פורעניות וגזירות בכל העולם ובפרט כאן, ירי הערבים - צדו צעדינו מלכת ברחובותינו, תאונות שונות ומשונות, מחלות אנושות ומיתות חטופות ועניות. נוסף על זה מכת גנבים ושודדים, סוחרי סמים ומעשניהם ושיכורים שהולכים ומתרבים. ועתה, הגזירות של "בעלי האכסניא דידן", השבת המתחללת והולכת בריש גלי, התועבות בקרית חוצות, חטיטת קברי ישראל, ועל כולם החינוך הקלוקל העושה נפשות לע"ז רח"ל, ואין לך יום וכו'.

מכל הצדדין באים בעצות, "תשועה ברוב יועץ". כל אנפי היועצים שוין - שיש לפעול דבר מה להמצב השורר. ובכן, אלו מיעצים להנהגה יותר מחוכמת לגבי הערבים, אחרים - להכניעם ביד תקיפה יותר למען ידעו. אלו בוחרים בהחלפת השלטון, אחרים - לעשות שלום בין המתקוטטים, אלו אשר שמנו אלופים לראש, וגדול השלום. יש רואים צורך להרבות מתנדבים למשטרה ולצה"ל אנשים ונשים וטף, והללו - יועצים להפגנות, למחאות, לשאילתות. ועל גזירותיהם על הדת - שתדלנות אצל השרים ואחשתרנים, אצל האפוטרופסים שעלינו, שיעשו תיקונים. עצות מכל העברים.

האם אנחנו נעמוד בצד ולא נישא בעול הצבור?! הלא גם עלינו מוטל לחזר אחר עצות ותושיות!...

נתעוררנו לזה, כיון ששמענו לפני איזה חדשים ע"ד אחד דורש ברחוב ורבים סבבוהו. מסתבר שגם בני תורה וגם תשב"ר עמדו והאזינו. ומחאו כפים לדבריו המשכנעים: יש להנחית יד חזקה וזרוע חזקה על הערבים וללמדם אחת ולתמיד. עוד זאת, דבר הבחירות האחרונות הראו שהציבור נטה "ימינה", זה הביא סיפוק נפשי במה שהתרחקו מן ה"שמאל".

עוד מקרה: לפני כמה חדשים עמדתי ליד "חדר" בירושת"ו בשיחה עם אחד המלמדים בשעת ההפסקה, נגש ילד והתלונן בפני המלמד כי תינוק פלוני הכה אותי, נענה לו הרבי "זיי נישט קיין טעמבל, גיב צוריק !" כששאלתי להרבי שאלת תם : הלא הרבי שלי בהחדר למדני שהמכה עובר בלאו אחד והמחזיר בשני לאווין לא תקום, נוכחתי שגם אני טעמבל.

ועוד: אחד מאנ"ש שפך חמתו על הרוצח של האויטאבוס, הלמאי עוד נותנים לו לאכול? והוסיף בחריקת שיניים: מען האט איהם געדארפט אויפהענגען. וכששאלתי מה תרויח בזה, האם יחסרו רוצחים ? חששתי שגם אותי ישפוט במשפט חמור ל"ע.

על דבר הגזירות על הדת נראין הדברים שמטכסים עצה לבוא בדברים עם השלטונות שלנו.

על אלה עתה באתי!

וא"ת, למה נמצא הכתובת לזה למלמדי תינוקות? התשובה היא, תשב"ר הם נשמת האומה, בתרתי.

הא' - כמו המילדות שהעמידו את הכלל ישראל במצרים, וכמו שהתחלת משה רבינו ע"ה בתורה הוא ע"י האם והאחות, אז הוא הגרעין וההתחלה לכל מה שגדל אחר כך. כן המלמדים, הם המילדות של הכלל ישראל בכל דור ודור. הם אשר מניקים חלב אם, "חנוך לנער עפ"י דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה". אי אפשר להתחיל החינוך במבוגרים ובאברכים. "בטרם יבינו סירותיכם אטד" כתיב, אח"כ "כקוץ מונד כולהם" - קשה לסבב, אלא "אשרי יולדתו", שהרי אף בעודו בבטן אמו כבר אז "ויתרוצצו". המעשה בגמ' (יומא) במעוברת שהריחה ביום הכפורים, על אחד אמרו שיצא ממנו ר"י, בטרם תצא מרחם הקדשתיך, וא' "זורו וגו' מרחם", יצא ממנה שבתאי עצר פירי. ומה גם כשהתינוק כבר מפותח בעיניו ובאזניו לראות את אשר סביביו וכו'. הרבה מצות שבתורה בשביל התינוקות הן: סדר ליל פסח, מצות הקהל, כל עצמו של אאע"ה "כי ידעתיו למען וגו' בניו וביתו אחריו וגו", כמה גדולים מעשה חייא, הוא אשר עליו ועל בניו אמרו ז"ל כי על ויסדו בא"י תורה שלא תשתכח - עבודתו היתה בתשב"ר. הידוע שרבי עקיבא איגר הטיל על עצמו חובה לעמוד על משמר התינוקות. ידוע כי הבעש"ט התחיל בהתמסרות לתינוקות דוקא.

פשוט, שכמה וכמה גדולי עולם בעתיד בין רגליכם בכל כתה וכתה, אשר ימים יבואו עתידים להתפאר בהם.

הב׳ - גם ההוה עכשיו תלוי בהם. הם ערבים שלנו במתן תורה, הבל פיהם מעמיד את העולם. נס פורים על ידיהם. "ויצא מבת ציון כל הדרה - אלו תשב"ר". "אל תגעו במשיחי אלו תשב"ר". "מפי עוללים ויונקים וגו' להשבית אויב ומתנקם". ההוכחה הכי גדולה היא שהסט''א רח"ל מוסרת עצמה על תשב"ר חלילה יותר מהכל.

ידוע כי בזמננו אין נושרים כ"כ מתשב"ר כאשר בעבר, שבח לק', כי ענין המלמדות לשעבר הי' בשפל המדרגה, וכעת ת"ל איכשר דרא בזה והמלמדים משופרי דקרתא הם. מן השמים שומרים ההבטחה כי לא תשכח! הרי שהכל בידינו ובאחריותינו.

עוד זאת, שמלבד חינוך הבנים עוד עלינו להתפלל "אתה ד' תשמרם תצרנו מן הדור זו לעולם" (רש"י), להרחיק את התינוקות מהשפעת הדור. ואם כן עלינו לטכס עצה מדידן, לא כרבות מחשבות של בני הדור.

ובכן, מצאתי אני עצה נכונה, סוד כמוס, נסתר (להלן יבואר למה זה סוד ונסתר).

הצרה - כגורם להתבוננות

אלא שהרי מתחילה צריכין לקבוע את ה"דיאגנאזע" של קושי המצב, כמו שאי אפשר להכתיב רפואה לפני שיודעים את סבת המחלה.

הבה, נפתח - בפעם המאה או בפעם האלף - בדברי הרמב"ם ריש הל' תענית: מצות עשה מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שתבוא על הצבור שנא' וכו', ודבר זה מדרכי התשובה הוא, שבזמן שתבוא צרה ויזעקו עליה ויריעו, ידעו הכל שבגלל מעשיהם הרעים הורע להם ככתוב וכו', וזהו שיגרום להסיר הצרה מעליהם. אבל אם לא יזעקו ולא יריעו אלא יאמרו דבר זה ממנהג העולם אירע לנו וצרה זו נקרה נקרית, הרי זה דרך אכזריות וגורמת להם להדבק במעשיהם הרעים, ותוסיף הצרה צרות אחרות.

הוא שכתוב בתורה והלכתם עמי בקרי וגו' כלומר כשאביא עליכם צרה וכו' אוסיף לכם חמת אותך קרי ע"כ.

בשערי תשובה לרבינו יונה: כאשר תמצאנה את האיש צרות, ישיב אל לבו ויאמר: אין זה כי אם דרכיו ומעלליו אשר עשו אלה לו וחטאיו עוללו לנפשו וישוב אל ד' וירחמהו וכו'. על כי אין א' בקרבי מצאוני הרעות האלה וכו', ואם לא ישוב האיש מדרכו הרעה ביום רעה והוכח במכאוב ולא שב עד המוכיחו, יגדל עונו ויכפל ענשו, הלא תראה וכו' ויספתי ליסרה אתכם וכו' כל הענין, ע"כ.

אין המקרה גורם

ברמב"ן סוף פ' בא: אין לאדם חלק בתורת משרע"ה עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכולם נסים אין בהם טבע וכו', אלא אם יעשה מצו' יצליחנו שכרו ואם יעבור עליהם יכריתנו ענשו, הכל בגזירת עליון כו'. ובפ' משפטים עה"פ ועבדתם וגו' וברך את לחמך. בפ' ויגש עה"פ שלשים ושלש, ועוד בכ"מ, כל המתנהג - שכר ועונש אם בגלוי אם בסתר. ("הגבאים מחזירים בכל יום וכו'").

 בקריאת שמע פעמיים בכל יום, בתוכחה פעמיים בשנה, כל התורה כולה, ונביאים, וחז"ל הק', העידו עלינו שמים וארץ, "בטרם תבוא השמעתיך פן תאמר עצבי עשם" (ישעי' מ"ח ה').

 "ויאמרו איש אל אחיו אבל אשמים אנחנו וגו' בהתחננו אלינו ולא שמענו וגו' ויאמר אליהם ראובן וגו' אל תחטאו בילד ולא שמעתם". המחלוקת היא רק מחמת איזו עבירה, אם מחמת אכזריות - אבל מדינא הי' חייב מיתה - או, שגם דמו הנה נדרש. הנה עומד זה השר המצרי להתגולל עליהם  ולהתנפל עליהם לומר מרגלים אתם, והם במה עוסקים? מפלפלים אם העונש  הוא מחמת האכזריות או מחמת נפש הילד שלא דנו כדין. אבל זה כולי עלמא  מודו כי "על כן באה עלינו הצרה הזאת". לא המצרי הזה הוא המתאנה להם. לא מקרה הוא.

הרבה שלוחים למקום

ז"ל הילקוט איוב ז': "הלא צבא לאנוש עלי ארץ וכו' וכימי שכיר ימיו" ר"נ ברי' דר"ש א': אם זכה צבא לו ואם לא צבא עליו. בנה בנין ועלה בידו צבא לו, בנה בנין ונפל ממנו ומת צבא עליו. אכל פתו והנאתו צבא לו, עמדה תוך גרונו וחנקתו צבא עליו. הרבה צבאות מינה הקב"ה לאדם לתבוע דקיון שלו, הרבה דובים, הרבה אריות, הרבה נחשים, הרבה עקרבים, ולא עוד אלא כימי שכיר יומו. בן סירא אמר: העלה סמנים מן הארץ בהם הרופא מרפאו את המכה ובהם הרוקח מרקח את המרקחת. רבנן אמרין אפי' הדברים שאתה רואה אותם כאילו הם יתרון לברייתו של עולם, כגון יתושים פרעושים זבובים, אף הם בכלל ברייתו של עולם, ובכל הקב"ה עושה שליחותך אפי' ע"י נחש, אפי' ע"י עקרב, אפי' ע"י צפרדע, ר' תנחומא בשם ר"ח וכו'.

אף רשעי אומות העולם שליחי המקום הם

וז"ל ראשית חכמה סוף פ' י"א שער היראה: עוד פי' ז"ל בילמדנו שהגוים גם הם שלוחים להזיק כשאין ישראל עושין רצונו של מקום וכו'. כשאין אתם עושים רצונו של מקום, כשם שנתגרה הנחש באדם וחוה לאבדם מן העולם, כך אני מגרה בהם את הגוים שנמשלו כנחשים, וכו'. שהגוים וכל חית השדה כולם הם שלוחים להזיק. ז"ל: כמה שלוחים אית לי' לקוב"ה ובכולהו עביד שליחותי' ואפי' בחיות ברא הה"ד וכו'. אמר אח"כ: אבל רשע בידא דישראל רשע אחרא לא עביד בי' שליחותא אלא וכו' ואשר לא צדה וכו' בגין לאענשא תרווייהו עכ"ל.

 "יתרון ארץ בכל הוא, בכל דבר הקב"ה עושה שליחותו", אין חילוק אם ע''י חיל נבוכדנצר. אם ע''י הגרמנים או הערבים ויתר הגויים. איך שיקראו את זה. אם טירור, מחבלים, מלחמות, חיות טורפות או מהלכי שתים, תאונות, מחלות,- הכל נאמנים בשליחותם.

רב הונא כאשר תקיפו ליה ד' מאה חביתי דחמרא עלו גבי' רבנן ואמרו ליה לעיין מר במיליה . לא שאלוהו אם המרתף היה רטוב וכדו'.

לפנים בישראל אם נשברה צלחת, או שום מחלה, או איזה מקרה אחר,  על אתר חקרו "מה זה עשה א' לנו", דבר זה היה פשוט אפילו בהמון העם.

אשור לא יושיענו

עלינו להכיר כי מלאכי חבלה שונים ומשונים הופקדו עלינו, והכל לפי מעשי האדם. גזירה היא, הכל שלוחים. אל ישיאו אותנו כי אמעריקע יושיענו, "גם אשור נלוה עמם וגו" (רש"י). כל הגוים יודעים אשר "זשידעס"י דארפן זיך לאזן! זשידעס זענען געמאכט געווארן ח"ו להרוג ולאבד וכו'. לגבי שום אומה ומדינה לא היו נוהגים כן כאשר לגבי היהודים, אשר אחר 50 שנות מלחמה עם כ"כ "נצחונות" "נסים ונפלאות" וכל מיני קונצען, שעוד לא ישלימו עם המחשבה כי אכן יש "מדינת ישראל". אשור לא יושיענו על סוס לא נרכב ולא נאמר עוד א' למעשה ידינו וכו'. ובכך עלינו לדעת שמלאכי חבלה נתמנו עלינו.

בגלות ישראל

וכלפי הני "דידן" עם גזירותיהם, הטרם נדע שמלאכי חבלה הם אלו שלמדנו עלינו אלופים לראש (ל' הפסוק בירמי')? הכי רק נסים ונפלאות אסור לומר שעל ידיהם הוא ועל צרות כן מותר לומר שהם הם המביאים?!

אמרו חז"ל (ע"ז די"ח): כשחלה ר' יוסי בן קיסמא הלך ר"ח בן תרדיון לבקרו. א"ל חנינא אחי, אי אתה יודע שאומה זו מן השמים המליכוה, שהחריבה את ביתו ושרפה את היכלו והרגה את חסידיו ואבדה את טוביו, ועדיין היא קיימת וכו', אני אומר לך דברים של טעם ואתה אומר לי מן השמים ירחמו. תמה אני וכו'. ע"כ הלא למי אמר זאת לרחב"ת אשר התברך עליו מחלקך יהא חלקי, האם אינך מכיר שמן השמים המליכוה ועדיין היא קיימת!

הלא הכל בידם בעוה"ר, החיים והמתים, הבריאות והפרנסה, המלחמה והשלום, הגופים והנשמות. "הלא שבויים אנחנו בידיהם" (לשון מרן הגרי"ז ז"ל), "נתנני ד' בידי לא אוכל קום- זו אשה רעה וכתובתה מרובה".

ולא עוד, אלא שכל הכלל ישראל בידם ניתן, כל גוי בכל העולם כולו יודע שהכל בשביל ישראל וע"י "איזראעל", בכל פעולה ופעולה שעושים מעוררים שנאת ישראל בכל העולם.

לפני "מלחמת ששת הימים" הכינו טבח וקברים עבור 50 אלף רח"ל, אלא שהקב"ה ברוב רחמיו כי לא כלו, הצילנו מידי בעלי ה50 אלף הללו. 

יהודי רוסיא - בידיהם הם להביאם בשלשלאות של ברזל למדינתם לצאן לטבח חלילה (הרי אין להם ברירה, הלא נחנקים בחתיכה גדולה כל כך, ויתחבלו עצה איך להפטר מהם ח"ו, ובלבד שלא יסעו לשום מדינה אחרת, רק לאיזראעל, "אל תתן ד' מאוויי וגו").

אם יש גזירה של "ובגוים ההם לא תרגיע ולא יהיה מנוח לכף רגלך" הם הם הממונים שתתבצע חלילה. אם יש תוכחה של "זרע רב תוציא השדה ומעט תאסוף כי יחסלנו הארבה" "כל עצך וגו' יירש הצלצל" - הם הם הדואגים לכך שתתקיים אם ע"י זריקת "עודף" האוכל לים אם לגרום שריפת וכליון היבול וכו'. אם יש קללה של "בנים ובנות תוליד וגו' כי ילכו בשבי" - הם הם השובים, אם יש פורענות של "ואבדתם מהרה מעל וגו" - הם הם המובילים את "הלוחמים" לידיהם ל"ע.

וכי לא נהיר שמן השמים המליכוה עלינו ?!

הדור הצעיר בעניות דעתו חושב שיש איזה "מלכות", או "ממשלה", הדואגים לטובתם - לטובת הציבור שתחת רגליהם. דומים שיש חילוקי דעות, "יישוב הדעת". יש הנהגה החושבת או מתלבטת, יש פוליטיקה זאת או אחרת. לא מבינים ולא יודעים שאין כאן לא הנהגה ולא פאליטיק, לא דעת ולא חשבון, לא חוקים ולא סדר, (שהרי ראשוני העבריינים על החוקים הם המחוקקים בעצמם). לא טובת הכלל ולא טובת הפרט, אבל יש כאן, ובעיקר, לבלוע אחד את חבירו חיים. וכלפי העולם - קונצען מאכערס, נצחונות, הכל מעשי נערות, כל ההנהגה היא להראות וואס איזראעל קען ותו לא.

כן הוא מיסודם ושרשם: ומעשיהם יוכיחו, כגון: גירוש האנגלים מן הארץ, חטיפת אוירון בטוניס, מעשה גיטו ווארשא שלא נשאר שריד ופליט בעטיים של קונצן שלהם. הכל יודעים שהיה "ליל הבדולח" בגרמניא, אבל שכחו מה סיבב את זה. כי שגץ אחד משלהם בדאוואס הרג פקיד גרמני להראות כחו ועל זה פרץ האסון.

העיקר הוא "נצחון"! והלא בספורט 3 כנגד 1 - הוא נצחון גדול, כמו כן תחת יהודי אחד שש ערבים -- בודאי "נצחון" "משתלם", כדאי!.

"אי לך ארץ שמלכך נער" - שעושה מעשה נערות בלי אחריות, לא  איכפת להם את המחיר שמשלמים עבור הקונץ" (לשון מרן הגרי"ז), ''תעלולים  משלו בנו"! ישיבת ממשלה פירושה מי יתגבר על מי. כל המחשבה נתונה איך  לבלוע חיים את "חברי" היושב ממולי על יד השולחן, ושהוא לא ישאר תחתי אלא ירד שאולה אפילו במחיר חורבן המדינה.(כבר היה לעולמים חשבון זה:

ראש המדינה הראשון, ב"ג שמו, כשהתקוטט עם חבירו "הלבן" - זכותם יגן עליהם - אמר כן להדיא, ודפח"ח!).

(תובעים מהם ''כוחי ועוצם ידי". זה מעורר גיחוך. זה נאמר על איש שומר תורה ומצוות. "כי ד' מביאך אל ארץ וגו' ואכלת ושבעת וגו' ירבין וכסף וזהב ירבה לך וגו' ואמרת בלבבך כחי ועוצם וגו" היינו איך האב נאך א שטיקל קאפ להבין איך לעשות מסחר, שיצליח. על זה נאמר "וזכרת כי הוא הנותן לך כח וגו" אודאי האסטו געמאכט א גוט געשעפט און טאקע מצליח געווען, אבער וידעת "ארי הוא יהיב לך עצה למקני נכסין", דו האסט גארנישט קיין שייכות, הכל מ"שלו" יתברך. טענה זו לא נאמרה על כנופיא זו, כמו תביעה על "קאזאק" על שאינו עורך תיקון חצות).

על מי לנו להישען

ובכן, אחר שיהא בהיר לנו שהסער הגדול הלזה הוא "בשלי", כמו ביונה הנביא, למרות שבספינה נוסעים הרבה עכו''ם- ויזעקו איש אל א' - הסער הוא בשל יונה, וכשהטילוהו אל הים, נח הים מזעפו (משם מרן הגרי"ז  ז"ל) כל איכה וקינות - שהכל "בשלי", הרי שחלילה לנו לחפש עצות שונות ומשונות אשר לא שערום אבותינו, עצות שדשו בהן רבים מאנשי השוק!

נדע נאמנה שלא יועילו לנו, לא נשק, ולא "מכת מות" בערבים, לא יד תקיפה, ולא כהנא, לא פאליטיק, ולא קאאליציע ואפאזיציע, לא שאילתות, ולא הפגנות ולא החלפות השלטון (מעשה בשני קבצנים) - שהרי עם מלאכי חבלה לא עורכים מלחמה ולא מתקוטטים, לא מבקשים ולא תובעים, לא חוקקים חוקים ולא תקנות, מפני שכל אלו נתמנו עלינו מן השמים להיותם "נאמנים בשליחותם" עבור מעשי האדם ל"ע.

יש רק עצה אחת: "נחפשה דרכינו וכו", שלשה דברים יש, הם הם הפיסלעך אשר עליהם העולם מתקיים - ולא יותר. מאין יבוא עזרי! "הגידה לי וגו' איכה תרעה איכה תרביץ בצהרים, רש"י, אומרת כנסת ישראל לפניו ית', איכה תרעה צאנך בין הזאבים הללו אשר הם בתוכם. ואיכה תרביץ בצהרים בגלות הזה שהוא עת צרה להם כצהרים לצאן. והקב"ה משיב: אם לא תדעי לך וגו' צאי לך בעקבי הצאן וגו', אם לא תדעי לך להיכן תלכי לרעות את היפה בנשים, שחדל הרועה מלהנהיג אותם, צאי לך בעקבי הצאן, הסתכלי בפסיעות דרך שהלכו הצאן והעקבים ניכרים, וזה דוגמא אם לא תדעי לך כנסיתי ועדתי היפה בנשים בשאר אומות, איך תרעה ותנצלו מיד המציקים לך להיות ביניהם ולא יאבדו בניך, התבונני בדרכי אבותיך הראשונים שקבלו תורתי וכו' ולכי בדרכיהם וכו'.

ביאור תשובת "הרועה" היא, "לא יותר!" זיך נישט קיין נייע דרכים, זוך נישט פרישע עצות". התבונני בדרכי אבותיך הראשונים ולכי בדרכיהם, ותו לא! (אלה הדברים האחרונים גנובים הם אתי מהקדמת ספר "והב בסופה").

עצת התורה

"מסורת אבותינו בידינו", קראו צום, קדשך עצרה וגו'. רוצים רק ''הראיני את מראיך -למי את פונה בעת צרה, השמיעיני את קולך- ויצעקו בנ"י  אל ד". "אשרי הגבר אשר תיסרנו וגו' להשקיט לו מימי רע וגו' עד יכרה וגו' כי עד צדק ישוב משפט ואחריו וגו' - רש"י: היסורין שלהם עד שיצדקו בשבילם ואחר המשפט כל ישרי לב יתקבצו כי יטלו שכרם", "וקראני ביום צרה אחלצך ותכבדני. רש"י: שזהו כבודי שאושיע את הבוטחים בי", "אני  לדודי ועלי תשוקתו", אין הדבר תלוי אלא בי.

 מדברי הגרי"ז בשם החפץ חיים ז"ל: (המצב בפולין היה מדכא מאוד בזמן ההוא, והתאוננו אנשים לפניו ז"ל, מה לעשות ?!( "אתם שומעים ! הם מבקשים ממני עצה יותר טובה! והרי אילו יתקבצו כל אחרונים, כל ראשונים, כל הגאונים, כל האמוראים ואפילו תנאים. האם יוכלו לתת עצה יותר טובה מר' אליעזר הגדול?! והלא רבי אליעזר הגדול אומר: "מה יעשה אדם וינצל מחבלו של משיח יעסוק בתורה ובגמילות חסדים,אינם מרוצים מן העצה הזאת הם רוצים ממני עצה יותר טובה (תרגום מאידיש)". ע"כ.

חלילה לנו מלחזור אחר עצות לא יועילו. בשם הגרי"ז ז"ל: זיי מיינען אז מיטן הרגנען אראבער וועלן זיי זיי אבשרעקן. עס שטייט "כאשר תעשינה הדבורים, מה דבורה מכה באדם מיד מתה אף הם כשהיו נוגעים בכם מיד מתים, האבן זיי נישט אנגעשטעלט פון שלאגן "עד חרמה", די אראבער שלאגן ווען מען שיקט זיי פון הימל". ע"כ.

הצפרדעים מסרו נפשם ליכנס לתוך האש בשליחותם, כן "המתנדבים" הערבים - בשליחותם - לא נסוגים אחור. וידוע כי הגרמנים במפלותיהם כשנמלטו על נפשם, בעזבם עיר בבהלה לא שכחו את ישראל רח"ל לעשות בהם שפטים לפני ברחם. שהרי מלאכי חבלה היו - שלוחים נאמנים- ועיקרם בשביל היהודים היה. וכן הני "דידן", בכל מצב שנמצאים בו, "ארם מקדם וגו", "יונתי בחגוי הסלע וגו" מכל הצדדין, והם באחת: רדיפות על הדת רח"ל. כי נאמנים הם בשליחותם.

אוי לנו מחמת קרי, אוי לנו אם נכעוס על הערבים שלוחי דשטן רח"ל, מה יועיל לנו אז מען וועט "בייסן דעם שטעקן" כלשון החפץ חיים ז"ל.

 (מספר מלמד אחד, באמעריקע, היה זה אחר החורבן שבאירופא- כשהיה מדבר לפני התלמידים בענין שכר ועונש והיה מספר להם ממה שקרה לישראל שם, בכל פעם היתה התגובה של התינוקות "יימח שמם" של הגרמנים, לא יכול לבוא למסקנת דבריו כי על הכל בא "ימח שמם", עד שגער בהם: אין יוצאים ידי חובה בימח שמם, זה רק בנוגע שיתקיים בהם "נקום לעינינו רגו", קידוש השם, אבל לא לבטל הגזירות).

 ולא עוד, אלא חלילה לנו מתוצאות מזה גופא, מה שמתאחזים בעצות אחרות: ע' רמב"ן על הפסוק וחרה אפי והסתרתי פני מהם וגו' ומצאוהו וגו' ואמר ביום ההוא הלא על כי אין א' בקרבי מצאוני הרעות האלה, ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא על כל הרעה אשר עשה כי פנה אל א' אחרים.

ובספורנו מבואר יותר (מה שהקשו על כי אחר שכבר מכירים "על כי אין א' בקרבי מצאוני הרעות" ולמה שוב "אסתר פני"), וז"ל: "אעלים עיני חמלתי מהם כבלתי רואה בצרתם, על כי אין וגו' בשביל שסלק שכינתו מתוכנו היו אלה לנו, ובחשבם זה לא יפנו להתפלל ולא לשוב בתשובה, ואני הסתר וגו' לא כמו שחשבו הם שאיני בקרבם כי אמנם בכל מקום שיהיו תהיה שכינתי מצויה שם כאז"ל בכל מקום שגלו וכו' אבל אסתיר וגו' כי פנה אל א' אחרים, כי בצרות המוצאות אותם על מה שחטאו הם אינם פונים אלי לעזרה בתשובה ובתפלה אבל פונים להמלט באמצעות אחרים, ע"כ.

זוהי "חמת קרי" כד' הרמב"ם.

סכנת ההסטה מתרופתנו הנכונה

 ז"ל רש"י על הפסוק יבושו ויבהלו וגו' ישובו יבושו רגע, מה ישובו יבושו פעם שנית ? אר"י: לע"ל הקב"ה דן את הרשעים ומחייבן לגיהנם והם מתרעמין עליו והקב"ה מחזירן וחוזר ומראה גליונין שלהם ודן אותם ומחייבן והוא מחזיר לגיהנם, הרי בושה כפולה, רשב"ג אמר לעתיד לבוא כל אומה קוראה לא' ואין עונה וחוזרין וקוראין להקב"ה אומר להם אילו קראתם אלי תחילה הייתי עונה אתכם עכשיו עשיתם עבו"כ עיקר ואותי טפל לפיכך איני עונה שנא' ישועו ואין מושיע זו עבו"כ ואח"כ אל ד' ולא ענם לכך נאמר ישובו יבושו, ע''כ.

בשם הגרי"ז ז"ל: (יחזקאל ל"ג) "בן אדם יושבי החרבות האלה וגו' אומרים לאמר, אחד היה אברהם ויירש את הארץ ואנחנו רבים לנו נתנה הארץ למורשה לכן אמור אליהם: כה אמר וגו' על הדם תאכלו וגו' ודם תשפוכו והארץ תירשו? עמדתם על חרבכם וגו'. כה תאמר אליהם: אם לא אשר בחרבות בחרב יפולו וגו" ח"ו. רש"י: אחד היה אברהם. היה ר"ע דורש ואין רשב"י תלמידו דורש כמותו וכו', לא הביא רש"י את דרשתו של ר"ע, ואכן הרד"ק כן הביא והוא מתוספתא דסוטה): ר"ע אומר: כך אמרו, ומה אברהם שלא עבד אלא א' אחד ירש את הארץ אנחנו שאנו עובדים אלהות הרבה על אחת כמה וכמה שנירש את הארץ". אמר מרן ז"ל (לאחר ששאלו פירוש על זה): פשוט, יש לנו עוד "כוחות" ממי לקחת. וכשראהו מתמיה אמר ז''ל: "מהי תמיהתכם?" "האם היום לא אומרים כך?" "עמדתם על חרבכם וגו', עיניכם תשאו אל גלוליכם וגו" - "האם לא אומרים היום" ?! (פשוט שכוונתו לא היתה על המופקרים, אלא על אנ"ש שומרי תומ"צ) ''אמרה אלכה אחרי מאהבי נותני לחמי ומימי צמרי ופשתי וגו' והיא לא ידעה כי אנכי נתתי לה הדגן והתירוש והיצהר וכסף הרביתי לה וזהב עשו לבעל". - איך גיב איהר און זי זאגט "מאהבי נותני לחמי וגו", איך גיב איהר כסף און זיי מאכן די זהב לבעל" ע"כ. הרי בשביל לכתה אחרי מאהבי, עוברים לא' הרבה, לכן "כה תאמר אליהם ונתתי את הארץ וגו".

 ובכן, יש להבהיר לפני הנוער שלנו (אין המדובר בהמופקרים והכופרים עושי תועבה ל"ע, אלא בדידן אחינו לדעה מאמינים בני מאמינים, הכואבים באמת על "כי אין א-לקי בקרבי"), זה הדור הצעיר, אשר יחם לבבך כלפי הרשעים, ונקעה נפשם לצאת במלחמת חרמה לגבי בני ישמעאל לתת להם מכת מות. הנה הם מתריעים נגד "כוחי ועוצם ידי" ובעצמם משתפים שם שמים ודבר אחר, חורקים שן על הערבים ומצרפים שיחה נאה של אמונה ובטחון - כי על כן דתיים אנחנו ואנחנו בשם ד"א נזכיר.

להכות במכינו אין זו דרך אבותינו אין בישראל ענין מלחמה רק מסי"נ לכבוד שמים

עלינו ללמד לבני יהודה קשת: תכסיס זו של ללחום עם הגוים להכות במכינו, אין זו דרך שדרכו אבותינו בה, כלי חמס הוא שחמסנו מבני עשו, אין בישראל ענין מלחמה, יש רק מסירות נפש למען כבוד שמים (רמב"ם הל' מלכים).

בדורות ראשונים שיצאו למלחמה לא הנוער ולא פסקי בעלי הבתים הוציאו למלחמה. הכל היה על פי ציווי, על פי נבואה וכו'.

ולא תמיד היו הנבואות דומות בענין זה. הנה על הים נצטוו שלא להלחם, ד' ילחם לכם, ואפילו לא לצעוק, תחרישון. במלחמת שכם מחלוקת יעקב ובניו (לא פחות ממחלוקת אביי ורבא) אם הן אם לאו. בסיחון ועוג - כן להלחם. ובמלך ערד - לא. יעקב ועשו - רמב"ן – לדורון לתפילה ולמלחמה - לברוח. מלחמת ז' עממין לא תחיה וגו', בואו ורשו  וגו', אלמלא חטאו לא היו צריכין לכלי זין (רש"י). במלחמת עי - לשים אורב, "נטה בכידון אשר בידך וגו" רק לנטות כידון. לא להלחם, וזה מחמת חטא עכן.

"ארבעה מלכים מה ששאל זה לא שאל זה. דוד אמר: ארדפה אויבי ואשיגם ולא אשוב עד כלותם, אמר הקב"ה: אני עושה כן. בא אסא ואמר:  אני אין בי כח להרוג אלא אני רודף ואתה הקב"ה עושה בהם דין, אמר  הקב"ה: אני עושה כן שנא' וירדף אסא וגו'. יהושפט אמר: אני אין בי כח לרדוף אלא אני אומר שירה וכו' בעת החלו ברנה הודו לד' כל"ח וכו'. עמד  חזקיה ואמר: אני אין בי כח לא להרוג ולא לרדוף ולא לומר שירה, אלא אני  ישן על מטתי ואתה עושה. א"ל הקב"ה: אני עושה כן וכו" (ילק"ש שמואל ב' כ"ב). כל אחד ואחד מהם הלכה אחרת.(כבר מבואר בספרים הפי' "אין בי כח" לא היתה כוונתם גבורה בטבע, אלא שמדדו את "כחם" את מדרגתם, עד כמה יכול לקיים קיום הטבע בלי מכשול כל דהו של כחי ועוצם ידי. זהו "אין בי כח").

 וכן מחלוקת ירמיה ויאשיה מלך יהודה בפרעה נכה (לא ידע ראשי' שכל דורו עוע"ז). וכן מצינו חילוקים: לנבוכדנצר - להכנע, לסנחריב - לבטוח.

 וכן הלאה אשר כל התנ"ך מלא מזה. וכן בחז"ל, מחלוקת ר' זכריה בן אבקילס ורבנן, מחלוקת ר' יוסי בן קסמא ור"ח בן תרדיון וכו'.

 הכל תורה שלימה.

ואיך מוציאין למלחמה ? נמלכין בסנהדרין, שואלים באורים ותומים וכו'. ואחר שפסקה הנבואה היו אנשי כנסת הגדולה, חז"ל הקדושים. מלחמת חשמונאים הקדושים ברוח הקודש ובבת קול, "התחזקו בעבודה" (ב"ח), הרי חלשים ומעטים היו אלא שבאו בכוונות קדושות וביחודים (בנוסח התפלה לפני הדלקת הנרות מבעל בני יששכר ז"ל: "כאלו כוונתי כל הכונות שכיונו הכהנים הק' בעת אשר הערו נפשם למות").

 וכל המלחמות מסיבות שלא זכו כל כך לפי ערכם, וכשהתחזקו נושעו. )תיב"ע על פסוק כאשר תריד ופרקת עולך וכו'). והרי מקרא מלא דבר  הכתוב (שופטיס ג') רק למען דעת דורות בנ"י ללמדם מלחמה רק אשר לפנים לא ידעום. רש"י: רק לדבר זה וגו' ולהתבונן דורות בנ"י הבאים מה החטא גורם, כי עתה הם זקוקים ללמדם מלחמה, רק אשר לפנים שהיו עומדים לשרת את ד' לא ידעום למלחמות הללו וטכסיסיהם ולא נצרכו להם, ע"כ.

וברד"ק: לנסות בם את ישראל, הדור הבא אשר לא ידעו את כל מלחמות כנען שהיו בדרך נס ולא בגבורת ישראל, אלא שהקב"ה הי' נלחם בעבורם וגו'. אלה הבאים אחר הדור הראשון שידעו מה היא המלחמה אם לא ישמרו דרך ד' וצריכים הם שילמדו אותם דרכי המלחמה, כי אין ד' נלחם בעבורם, רק הדרך אשר הי' לפנים, לא ידעו דרכי המלחמה כי לא הצטרכו להם, כי ד' נלחם להם ואיש אחד מהם ירדוף אלף וגו', ע"כ.

פשוט, שלכל מלחמה התקינו עצמם מקודם במלחמה "הגדולה'' מלחמת היצר וחייליו (חוה"ל), אחר כך כבר קל היה להם לנצח במלחמה "הקטנה".

הנה: אברהם אבינו ע"ה בד' מלכים - עפר קשתו וחרבו, יהושע בן  נון 5 במלחמת יריחו ע''י תקיעות שופר והקפות עם הארון, הפילו חומת  יריחו, ונתבע על "לא לן בעומקה של הלכה". לא שלא למדו, שהרי אי אפשר  לערוך מלחמה בלי תורה. אם לאפיית מצות צריכין ללמוד מכל שכן ללחום,  אלא לא לן. דוד נלחם באיש הבינים - במקל וכמה שטיינדלאך (היה זה עוד  לפני פרוץ המדינה, היה מותר לזרוק אבנים), מלחמת סיסרא – הכוכבים  ממסילותם. שאול בפלשתים - בלי חרבות, רק לשאול ובנו נזדמן חרב בנס.

הנה כתיב "יעלזו וכו' ירננו על משכבותם לעשות נקמה בגוים וגו' לאסור  מלכיהם בזיקים" - איך זה עורכים מלחמה על המשכב? לאסור מלכיהם ונכבדיהם בכבלי ברזל כשהוא מושכב? אלא אמרו חז"ל שזה בקריאת שמע שעל המטה, זוהי חרב פיפיות (ערך זאת, שלא הכל יכולים לערך מלחמה זו אלא "לכל חסידיו", לא כל הנוער").

מי היו אנשי המלחמה בדורות הראשונים?

"בהיותם מקריבים זבחי רצון וכו' תשועת נפשם מיד שונא". כיצד נושעו מיד שונא? מה היו כלי המלחמה? - קרבנות.

ואנשי מלחמה מי היו? הכל במשקל ובמנין.

משל: מלחמת מדין- רק י"ב אלף, "שניך כעדר הקצובות וגן' שכולם מתאימות ושכולה אין בהם" (תיב"ע פ' מטות איך שנהלו מלחמה). מלחמת גדעון וברק- לא חלילה יותר מכפי הציווי, פן יאמרו ידם הושיעה למו. 

המחנה- קדוש! הירא מעבירות - חוזר. וכן הלאה.

אלו הם כלי המלחמה והנשק ואנשי המלחמה בדורות ראשונים. אח"כ כבר הכל בטל. "אבדו כלי מלחמה" (קינת דוד).

של"ה הק' פרשת וישלח: כי הלימוד לדורות מיעקב אבינו ע"ה לדורון לתפלה ולמלחמה. היינו מסירות נפש על ידי השתדלנים בעזות עבור ישראל מעשה בהגרי"ל פיין הי"ד), זוהי "מלחמה" שבזמננו. יקירי ירושלים בדור שלפני פנינו לא "לחמו", אלא גיוום נתנו למכים ולחייהם למורטים, מסרו נפשם למען כבוד שם שמים, לא שלחמו נגד מלאכי החבלה.

]יש להבהיר, שאין בזה להכנס בהשאלה איך להתנהג עם המושלים עלינו, אם כאשר בתוך אוה"ע, שלא לעורר שנאתם, להשתדל לחיות בשלום עמהם לפנים, - שהרי פשוט שזו היתה כוונתם של מזקני הדור ע"ה בתחלת פרוץ המדינה, ולא יותר ח"ו, לא להתקרב ולא להתחבר - או אולי לפעמים להתנהג בתקיפות ובעזות דקדושה. שהלא זו היא שאלה שצריך שאלת חכמים ונבונים גדולי הדרך שבכל דור. כל הדברים הנ"ל באים רק להשריש יסוד זה:  שאין לתלות כל מקרינו אלא "בשלי", אין שום תפיסת אדם בכל זה, הכל שלוחי דרחמנא. ולפי זה יש לדון איך להתנהג בכל מצב שהוא].

איברא, מצינו עוד סוג מלחמה בתורה: ויגש אברהם ויאמר האף תספה וגו'. מצינו הגשה למלחמה: ויגש יואב וגו' והגשה לתפלה וכן' הגשה לפיוס וכו' ולכל אלה נכנס אברהם לדבר קשות וכו". הרי שאברהם נגש למלחמה. וכל מלחמתו מה הם? אנכי עפר ואפר. צדקה ומשפט "אהבת צדק ותשנא רשע, זה אברהם וכו", בזה נגש למלחמה, היינו חלילה לך וגו' השופט כל הארץ וגו'.

משה רבינו ע"ה התגושש עם המלאכים, ונצח! וכן, מחני נא מספרך וגו', הרגני נא הרוג וכו', השליך בקרב את כל נשקו. את כל נפשך נפש משה רבינו הכנס לתוך ה"עסק"- ונצח! סלחתי כדבריך! כאשר אמר "למה הריעות'' כבר לא היה כל כך פשוט היתר המלחמה, שהרי "בקשו מלאכי השרת לפגוע במשה" עד שאמר להם הקב"ה "הניחו לו כי מצערן של ישראל הוא מדבר". אמנם, נתחייב בזה תוכחה, "חבל על דאבדין וכו", אבל לא עד כדי לפגוע. לאחר העגל התהוותה מלחמה גדולה, עד שהוכרח משה רבינו ע"ה לחטוף את הלוחות כביכול מידיו של הקב"ה, "שבית שבי".

כן מצינו מלחמות כעין אלו גם בנביאים, גם בחז"ל הק' - ונצחו. עמד רבי יהושע על רגליו ואמר לא בשמים היא! זהו "ויגש -מלחמה"! "אמר א' ישראל, לי דבר צור ישראל מושל באדם צדיק וגו'. רש''י: מושל באדם אני. ומי מושל בי- צדיק! שאני גוזר גזירה והוא מבטלה". ולא עוד אלא ש"המנוצח'' ית' שמח, אומר "נצחוני בני''! 

כן הוא, כל אלה ניהלו "מלחמה גדולה" בנשקם, ונצחו, אבל הלא לא למלחמה זו כלתה נפשם של "הנוער שלנו".

כיום, כל אחד ואחד יודע לחוות דעה ומוצא את עצמו מחוייב להיות בעל דעה מכרעת והנוער התקיף בפרט. יודעים שיש עניין של ''השתדלות'' מהלכים "בדרך הטבע" כפי שקוראים לזה. ובכן, כל אחד ואחד תורתו בידו עד היכן חיוב ההשתדלות מגעת ומה מחייבת. ולמה? - דא עקא! מצפים לישועה ואין, ובפרט שיש אומרי תהלים, לומדים, מתפללים, מקוים כי "טרם נקרא וד' יענה", והנה "עבר קציר כלה קיץ ואנחנו לא נושענו", ועוד, "כי נבנו עושה רשעה וגו", ואם כן הרי "אין א' בקרבי" ח"ו, לזאת פונים לעצות "אחרות", כהספורנו הנ"ל, עוסקים ב"סיוע", כביכול, "אנחנו רבים" "לנו נתנה ארץ למורשה" "אנו עובדים לאלהות הרבה", ק"ו מאאע"ה, פשוט, הלא אין לשבת באפס מעשה, לכן טוענים בעוז למלחמה. אכן, גם לדורון ולתפלה, מצרפים שם שמים שהרי דתיים אנחנו, ומזרזים להצבור "להתקומם" נגד הגויים.

זהו פירוש "ימינה"! "אף שעל"! האויר נתמלא ברוח קדים עזה של גוש -אמונים׳ניקעס, כהנא'ניקעס, סאברעס, (כדור המבול, תיב"ע: נבקעו מעינות תהום רבה, לקחו את ילדיהם וסתמו את הבקיעים באדמה, היה להם 'נוער'' צהלניקעס, שלחמו בהם נגד המבול, חרפו נפשם "ללחום" נגד המבול, ויתכן שהצליחו בתחלה לסתום את התהומות, אלא שארובות השמים נפתחו לאסונם).

חובת התחזקות מפני השפעה חיצונית

וזה הרוח חדר גם לתוכינו בעוה"ר. (השפעה לא קטנה פעל עלינו זה התקיף הגבור, ריש בריוני שעבר, ע"י ששיתף בפעולותיו "בעז"ה וב"ה", וכאילו התאים את עצמו לנו).

סיפר מאן דהו ששאל את הגרי"ז ז"ל בתחלת המלחמה, על דבר ההיתר לנסוע בשבת להימלט בארצות מזרח איראפא. שאלו: התינח הצלת הנפשות, אבל איזה היתר יש על כל המטלטלין שגורפין אותן עמהם בשבת, לא עוזבים אפי' סמרטוט משלהם? ע"ז ענה הרב ז"ל: "וואס מיינט איהר, אלע קריגן א דחיפה, א שטויס, אז דער אוויר ווערט נתמלא פון זיי (הקאמוניסטן) מיט חילול שבת, איז דער ארבעטער גייט גלייך אוועק אין פעלד ארבעטן שבת, און דער ערליכער איך ביי פיקוח נפש חאפט ער מיט א פעקל, אבער יעדער רוקט זיך אפ פון זיין ארט" (כעין זה בביה"ל פ' נח).

מכאן אתה דן על כל כיוצא בו, שהאויר מתמלא!

אמר ת"ח זקן על דבר הרשע הידוע הגרמני ימ"ש. שיותר ממה שעשה בשעתו, כל הרציחות בכל העולם כולו, פעל לדורות ל"ע, כי מילא את האויר ברוח של רציחה וזה חדר אף לתוכינו רח"ל, "הקדים" את רוח הבריות באכזריות לדורות, וזה מתבטא באי נשיאות בעול עם חבירו בשעת צרתו, קרירות רגש הרחמנות שלא להתפעל ולא להשיב אל הלב מכל מקרה ל''ע אפי' הכי קשה - אין כלום!

ועל זה באנו בעיקר דברינו. התמיהה והפליאה גדולה: הן היתה כזאת! איך נהפכת סורי הגפן? דבר שהוא מעיקרי האמונה ומפורסם לכל, יהא ההעלם מצוי כל כך אפילו בבני תורה? הלא זה טענת כוחי ועוצם ידי ואיך יתכן זה אצל זרע קודש מאמינים בני מאמינים? וכי יתכן שלא לחשוש מחמת קרי ?

כן הוא, מתחילים ב"השתדלות", ממשיכים ב"סיוע", כביכול, ונגמר בעוה"ר בעבודה זרה כמעט. הא כיצד נהיה כדבר הזה ?

אמרו ז"ל "הבא ראשו ורובו במים שאובים מאי טעמא גזרו ביה רבנן טומאה, בתחלה היו טובלין במי מערות וכו' והיו נותנים עליהם ג' לוגין מים שאובים וכו' שהיו אומרים לא אלו מטהרין אלא אלו ואלו מטהרין, וכו', אמרו לא אלו מטהרין אלא אלו מטהרין" ע"כ.

כן הדבר בענינינו, התחלנו במהלך הטבע, כי על כן הוא הנהגת העולם מששת ימי בראשית - "ויהי כן", וחס לשנות, כי כן נהגו מדור דור עד סוף ימות עולם, אלא שאבותינו ע"ה כך נהגך והיו מקדשים את כל הבריאה כולה להסב כל מעשה וכל פעולה להשי"ת, כי כן נצטוינו "אבות שמרו דרך ארץ" (רמב"ן בכ"מ) כל הפעולות היו רק לצאת ידי חובת "בכל אשר תעשה", בההשתדלות קיימו ציווי "ויהי כן", "ויעמידם לעד לעולם חק נתן ולא יעבור", "מאמין בחי העולמים וזורע" - באשר הניח את הגרעין באדמה היה זה מעשה אמונה בגופו ובנפשו, והיה מתפלל שימצא מאה שערים וכו'. (דוגמא:  בס' דעת חכמה ומוסר" משל הגרי"ר ליוואוויץ ז"ל משגיח ישיבת מיר הק'  מאמר ר' בענין שמירת טבע, ברמב"ן שם "לא בטח בצדקתו והשתדל בהצלה בכל יכלתו". אומר כי יעקב מרד את הריוח בין עדר ובין עדר כמר שמדד את הרבוע של תפלין, שהרי כל פעולתו להשתדל בהצלה בכל יכלתו היה מעשה מצוה. בתפלת הושענות כשמבקשים מים ומזכירים שם את כל זכויות הקדמונים למען מים יש שם הושענא למען חלק מפצל מקלות בשקתות המים, הרי שאנו תובעים מהקב"ה מים בזכות פצול המקלות של יעקב אבינו ע"ה, וכן עוד שם.)

פשוט שכל מעשי אבות הם מעשה מצוות. כך כל מעשה טבעי שלהם, כי על כן, על כל מעשה בריאה נאמר "וירא א' כי טוב".

אלו הם מעשי אבות. ואנו, הלא מעשיהם "סימן לבנים", ואנו יוצאים בעקבותם לעשות כמעשי אבות, אלא שיוצא - בעוה"ר - שמשתפים ש"ש עם מעשי ידינו ח"ו מתחילים "אזוי ווי דער טאטע האט געטאהן", "ווי דער רבי האט געטאן" - ויוצא ההיפך! "מסייעים".עד שמגיע לידי "טבע'' לבד, ואפילו לא כהדא גריזמא הבאה באחרונה. - "אלו לבד מטהרין".

אוי לנו שכל המצבים רח"ל לא מביאים לידי ימי תפילה, לידי גזירות תעניות, למרות שיודעים ומבינים את כל הסכנות כשהגוים מתאספים, ואנו לא מתפללים על פיזורם אשר נאה להם ונאה לעולם, ושתלקח מהם הבחירה (כדכתיב לב מלכים ושרים ביד ד'). וכן אלו "בעלי האכסניא" שלנו, אלו ''האלופים'' כשמתיעצים על צפוניו ית' וכו' - מי יודע אי אלו תוצאות חייו יוכלו לצמוח מ''ישוב הדעת" שלהם. בעוה"ר לא מתמסרים אנו להתחזק, אלא פונים לפאליטיק של הבל, כל מיני תחבולות חדשים לבקרים כפי שהצייטונגען מדריכים את התמימים. והלא עי"ז יש לחוש להסתר פנים נוסף. הלא לא מספיק ההכרה "שאין א' בקרבי", קרעכצען על אשר "רחק ממני",  הרי הספורנו מגלה לנו שלא הוא ית' רחק ממני אלא שאני רחקתי, ואם כן הלא עלי מוטל להתקרב, ועל ידי הדברים של קיום העולם.

התכלית: "אין עוד מלבדו"

מסקנת הדברים, ההדרכה להדור העולה ובא הוא: להשריש כי "איז עוד מלבדו". אין חלוק אם מתפללים "אין א' זולתך" או "אין לנו עוד א' זולתך סלה". הכל מודים שאין עוד מלבדו, אין צורך בסיוע, כי הוא לבדו פועל גבורות עושה חדשות וכו' (הידוע שבשמונה דברים אלה, כלול כל הבריאה כולה ומתנהלת ע"י ז' כוכבי לכת והגלגל העליון). כל סיוע מצדנו הוא רק בג' הדברים הנ"ל, ובזה נקיים "תנו עוז לא" ועי"ז ינתן גם לנו עוז ותעצומות לעם. לא רוצים לא בגבורת הסוס ולא בשוקי האיש אלא למיחלים לחסדו, וכנ"ל, "הראיני את מראיך למי את פונה בעת צרה", "השמיעיני את קולך - ויצעקו בנ"י וגו". "וקראני ביום צרה, אחלצך ותכבדני - שזה הוא כבודי שאושיע את הבוטחים בי" - רש"י. "בכל דרכיך דעהו וגר".

חינוך לנער

וא''ת, הרי לכאורה מדרגה גבוהה היא זו, לדעת ולהשיב אל הלב את כל הוויות שבעולם וכל המתרחש, כי מעשי ד' המה, אין עוד, ואנו אין אתנו לא להוסיף ולא לגרוע רק "א' עשה שייראו מלפניו'', ואם כן, איך נוכל להשריש עיקר זה בתוך לבבות צעירי הצאן? וכי ניתן להורים ומורים להנחיל להדור הבא הנהגה זו אשר בעצמנו לא הגענו לידי כך?

אבל קושיא זו כבר תירץ החפץ חיים ז"ל, נשא משלו: פעם אחת בא מושל העיר לביקור לראש מכבי -אש בעיירה, הלה כיבד אותו בכוס תה, ועורר לו המושל שהמים עכורים ואין מכבדים בזה אלא צריכים ''לטהר" די וואסער.  אחר זמן פרצה שריפה בעיר והולכת ומתפשטת, הגיע מושל העיר למקום השריפה והנה כל חיילי מכבי אש עומדים ומנהלם בראשם ואינם עוסקים בכיבוי השריפה. שואל המושל את ראש המכבים, למה זה עומדים ותוהים? השיבו ראש המכבים: אין לו "מים סטריליים" לכבות. הרים המושל קולו עליו; שוטה שבעולם! האם עכשיו העת לחזר אחר דעסטרילירטע וואסער, עס ברענט דאך! מעשה זו אמר הח"ח לרב אחד שהתנצל על כמה תקלות שבעיר, והרב ענהו, שאין הוא בדרגת מוכיח להצבור, שבעצמו אינו מתוקן כל צרכו בענינים אלה. צעק עליו הח"ח "עס ברענט דאך! העתה לחזר אחר דעסטרילירטע וואסער ?!'', ע''כ.

טענה זו אינה פוטרת אותנו מלחנך את בנינו למדה זו, כמו כל עיוות שאדם בעצמו נכשל בו ואינו נמנע מלעכב את זרעו מלהזהירם שלא יעשו כן.

איתא, בפרשה ראשונה של קריאת שמע כתיב "ודברת בם", ובפרשה שניה כתיב "ולמדתם את בניכם לדבר בם". והיינו, מפני שבפרשה ראשונה המדובר בחיוב אדם ללמוד בעצמו, ובפרשה שניה אחר ''פן יפתה לבבכם וגו' ועצר וגו' ואבדתם מהרה וגו" ואח"כ ושמתם את דברי אלה על לבבכם, את כל אשר קרה לכם, ולכן ולמדתם אותם לדבר בם, שלכל הפחות הם ידברו בם, אף שכבר אתם "שקלתם למטרפסכם", תדעו שיש ללמד את הבנים שלא ילכו בדרכיכם. ללמדם דרך הישר.

הלא כל אחד ואחד רוצה שבנו ותלמידו יעלה יותר ממנו, ועמלינו אלך הבנים, ועיקר תפלתנו ואורך ימינו הוא "למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו את דרך ד׳". אי לזאת יש להתחזק להדריך את צעירי הצאן אף במה שאנו בעצמנו לא הגענו לזה.

הכרעת המצב - בידינו בס"ד והצרות בעצמם יכולים ליהפך לישועות

אמנם עלינו להזהר ממחשבת יאוש חלילה, לומר: מה כוחנו ומה גבורתנו, כי נייחל שמעשינו יסבבו את גלגל העולם, להפוך את מדה"ד רח"ל השולטת בעולם, לבטל כל מיני עקתין ומרעין בישין.

הנה דרשה מפי חסיד זקן בארה"ב בעת הכרזת המדינה, עת היה במסיבה והיו מתפלפלים בענין, הללו מחייבין והללו חוששין, כדרך בכל דבר העולה על הפרק.

פתח ואמר: למה זה אתם מתפלפלים אם טוב לנו המדינה או חלילה לאו. זכורני, בפולין בשנים האחרונות את מפלגות הגוים מתגרות זו בזו, והאחת הניחה במדת מה את ישראל, כידוע, קרה שהמתנגדים הרגו את אחד המיניסטערס, כתוצאה מזה יסדה הממשלה בתי "קאנצעטרציע לאגערס'' (מקום חבוש פושעים אשר אין דינם להעמידם למשפט, מעין אלו שנגערמניא בזעיר אנפין), ושמחו היהודים בזה, בטענה, שמעתה ישתיקו מעט את שונאי ישראל הגלויים - שהיו גם מתנגדי המשטר ולוחמים בהם - ויניחו אותנו במדה ידועה. ענה זה הזקן ואמר: ואני חוששני שסוף דבר יאסרו בהם יהודים ח''ו. וכן היה.

וכה אמר: "מפי עליון לא תצא הרעות והטוב - רש''י אמר כ''י, מיום שאמר הקב"ה: ראה, נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב וגו' לא יצא רע וטוב מפיו אלא הרע בא מאלי' לעושי רע והטוב לעושה טוב, לפיכך מה יתאונן למה יתרעם האדם אם לא על חטאיו" ע"כ. "איך פיר די וועלט!

וויל איך, מאך איך טוב, וויל איך, מאך איך חלילה רע! ("הנהגת העולם בידי, ברצותי לטוב וברצותי לרע") במבול כתיב ויהי הגשם על הארץ'' אומר רש"י מתחילה היה גשם שאם יחזרו בתשובה יהיו גשמי ברכה, ולבסוף שלא חזרו היו למבול. בסדום כ' "וד' המטיר גפרית ואש" - מתחילה המטיר, שאם יחזרו בהם, וכשלא חזרו נעשה גפרית ואש. הנה כבר יורדים המים אחר שנוח עומד ומזהיר זה קייכ שנה, והא קמן גשמי ברכה! יצאו בדליים לשאוב גשמי ברכה, והנה מבול! אותן המים שהתחילו בגשמי ברכה נתהפכו למי מבול. אותו המטר שעל סדרם הפך להיות גפרית ואש.

אין דבר מוחלט יורד מן השמים, את הכל ניתן להפוך או לצד הטוב או חלילה לצד ההיפך. הכל בידי! איך פיר די וועלט! די קאנצעטראציע לאגערן וואס עס זאל ווערן דערפון איז אין הדבר תלוי אלא בי, וואס איך וועל מאכן פון דעם!

המשיך ואמר: אני מאמין באמונה שלימה שה"לובלינער רעזערוואט'' (בתחילת המלחמה בהכנסם לפולין: היו אוספים יהודים מכל ארצות אייראפא למזרח פוילין, פשוט שכבר היו מוכן לפניהם התכנית לאחר זמן לפתוח מלחמה עם רוסיא, ויהיו היהודים על הגבול רח"ל) אז געווען א אתחלתא פון קבוץ גליות, אז דער "לאדזער געטא" (כנ"ל) איז געווען א אתחלתא דגאולה, וואלטן מיר זוכה געווען וואלטן מען אונז געפירט בתופים ובמחולות לארץ הקודש, און מכיון שלא זכינו- הוליכו לאושוויץ, אותה המדינה, אם נזכה יהיה זה

 אתחלתא דגאולה, ואם ח"ו לאו הרי זו אתחלתא לפורעניות חדשה רח"ל.

(ובכלי יקר על הפסוק "ראו כי רעה נגד פניכם").

והרי לפנינו מה שעלה בנו! אם נזכה הרי כל בית ובית שבונים בארץ ישראל הוא ברוך מציב גבול אלמנה, ואם - חלילה - לא נזכה, הרי זה קבר רח"ל בעוה"ר. כללו של דבר: איך פיר די וועלט, מפי עליון לא תצא וכו". עד כאן דרשת חסיד זקן.

ובכן כל מעשה ומעשה שלנו דרייט מיט די וועלט אהין אדער אהער, אם לטוב אם למוטב, לידע ולהודיע ולהודע שכל העולמות כולם, עליונים ותחתונין, הכל "בידי"! כל דבר ודבר אני הוא המסבב אותן הן לטוב הן למוטב.

השמש - צדיקים מתרפאים בה והרשעים נידונין בה, אותה השמש עצמה הכל לפי שאני מסבב אותה במעשי ידי בפי ובמחשבתי.

"השמע עם קול א' כאשר שמעת אתה ויחי - אתה שמעת ויחי והם שמעו ומתו". אותו הקול -לנו היה חיים ולהם מיתה.

אכן, לא לפי משקל דעת שלי הכל מתנהג, אלא לפי משקל קל דעות ית'. וגם לא תמיד בעוה"ז בא העונש לעושה הרע, שהרי "עכן בן זרח מעל מעל בחרם ועל כל עדת ישראל היה קצף והוא איש אחד לא גוע בעוונו". אבל המסבב "אני הוא", כי "הארץ נתן לבני אדם", וכנ"ל, אין דבר מוחלט בעולם אף לאחר שכבר "יצא בגזירה מן השמים".

בנוסח הטבת חלום: "כמו שהפכת קללת בלעם הרשע מקללה לברכה כן תהפוך כל חלומותי לטובה וכו" - לפי מה שכתבו, ענין חלום הוא שלאחר שכבר נמסרה הגזירה להשלוחים ונמצאת בהחלל שלמעלה מן הארץ אפשר כי נפש האדם כאשר יוצאת בשינתו תוכל לקבל ידיעת הגזירות, אם כי "בר בתבן" הוא, אבל עכ"פ הגזירה כבר נקלטה בנפש האדם שלמטה. ועם כל זה אפשר בהפתרון להפוך אותה לפי הפתרון והפה.

וכן אמרו חז"ל "צדיקים מהפכין מדת הדין למדת הרחמים ורשעים מהפכין וכו" - מעשיהם של הבריות הם המהפכים אילך ואילך.

הנה לפנינו: אותם הרוצחים הגרמנים מחריבי העולם הם בעצמם נעשו מפרנסים את חלק מישראל (אם כי לא ברצון חכמים, שהרי כתי' "כיבוש קצירה תשבורנה", אבל עכ"פ עובדא היא) - נהפכו למטיבים. עץ הרדופני המר המתיק את המים המרים במרה, ודבלת תאנים של חזקי' מלך יהודה- רפואה. "ממכה עצמה מתקן רטיה".

וכן חלילה להיפך. הנה המדינה שלנו, כמה וכמה ששמחו לקראתה ובברכת שהחיינו - ראה מה עלתה לנו!

המלחמה בין הערבים בינם לבין עצמם -בידינו הוא איך יהיו לנו  התוצאות מזה, אם לטוב או להיפך ח"ו. אמרו ז"ל: "אל תתן ד' מאוויי רשע זממו אל תפק, זו גרממיא של אדום שאלמלא הקב"ה מניחה היתה יוצאה ומחרבת כל העולם כולו, ובמה זוממה ? - במלחמות". יתכן שאלה הלוחמים בינם לבין עצמם הוא לישועתה לנו, "וסכסכתי מצרים במצרים". אילו זכינו, היתה זו "זמם" ובידינו לסבבה. ואם לאו, חלילה מי יודע מה ילד יום, ראו  מה עלתה לנו רח"ל.

 הקטטות המריבות בין המושלים "שלנו", האפוטרופסים הללו, אפשר שיהיה לטובתנו או חלילה לאו, ואנחנו מסבבים את הדברים!

כמו שהפכנו את "לובלינער רעזערוואט", את ה"לאדזער געטא", את הקיבוץ גלויות ואתחלתא דגאולה" - כן הכל בידינו ברחמי שמים.

 הנה שמחה וששון: הקאמוניזם קרס ונפל תחתיו, עבודה זרה זו של שבעים שנות שליטה נשתברה בין לילה, ותעבור הרנה במחנה. תמהנו: האם זו היא ע"ז הראשונה שמשתברת? האם לא לנגד עינינו כמה וכמה ע"ז נתבטלו ?! מאז ומתמיד הולכים ומתבטלים ע"ז והאלילים כליל יחלופו לנגד עינינו. האם ניקאלאי הצר הצורר וממשלתו ששלטה מאות בשנים, האם לא נתבטלה ע"י שקצים אחדים "נוער הזהב", בין לילה ?! אלא בעוה"ר עמדה וצמחה תחתיה ע"ז אחרת קשה הרבה ממנה, עמדה וגם נצבה גרועה פי כמה! והלא גם במצרים נעשו שפטים בע"ז שלהם, אלא שנשארה אחת, חזקה, בעל צפון, "משגיא לגוים ויאבדם". וכן בכל פעם שמתבטלת ע"ז קמה תחתי' "חזקה" יותר. "הנס הגדול", היציאה מרוסיא, אשר לפי שעה נראית מלווה בהתעוררות לשנאת ישראל, חלילה, מי יודע מה יעלה לנו אם אנו לא נזכה ח"ו.

הא קמן: עבודה זרה אחת, חזקה ביותר. קיימת עוד מימי עפרון בן צוחר, ו"כסף" שמה, ועדין היא קיימת, ולא עוד אלא שאין מי שירצה שתתבטל (ל' ארחות חיים להרא"ש: אל תשים זהב כסלך כי זאת היא תחלת ע"ז), אלא שבידינו להפוך.

הנה גמ' מפורשת לנו. (תענית דף ח-ב) אמר רשב"ן מ"ד אם לשבט אם לארצו אם לחסד ימציאהו אם לשבט בהרים וגבעות אם לחסד ימציאהו לארצו בשדות ובכרמים, אם לשבט וכו'. ולהלן: אר"י גדול יום הגשמים כיום קבוץ גליות וכו' אפי' גייסות פוסקות בו וכו', אלא שאנחנו במעשי ידינו מסבבים הגלגל - יה"ר שיהי לטוב - בסידור הגר"א באבני אלי' בברכת ברך עלינו המשיך ועיי"ש.

הנה הנביא הזהירנו (יחזקאל כ"א) בן אדם הנבא ואמרת גו' חרב חרב הוחדה וגם מרוטה, למען טבוח טבח הוחדה למען הי' לה ברק מורטה וגו'.

הרי שלא לחנם הוחד החרב חלילה, אלא שיתכן גם לצורך אחר: (יחזקאל לט) ואתה בן אדם וגו' ושלחתי אש במגוג וגו' וידעו כי אני ד' קדוש ישראל, ויצאו יושבי ערי ישראל ובערו והשיקו בנשק ומגן וצנה בקשת ובחצים וגו' ובערו בהם אש שבע שנים. הגע בעצמך: ישאר נשק כ"כ, עד כדי שיספיק לבער אש שבע שנים, לא ישאו עצים מן השדה ולא יחטבו מן העצים כי בנשק יבערו אש וגו'. הרי אותה החרב בעצמו אשר הוחדה למען היות לה ברק, היא היא תספיק לנו לבער אש שבע שנים. הרי שאין מן התימה ש''הם'', הגוים מסתירים כל כך הרבה נשק. הלא צורך שיספיק לשבע שנים!

הכלי יקר עה"כ ראו כי רעה נגד פניכם. לפי שארז"ל האי מאן דנולד במזל מאדים להוי גברא אשד דמה (שופך דמים) מאי תקנתי' - להוי טבחא או אומנא וכו', והאריך בזה.

וכל כך גלגל העולם בידי הוא, עד שאפילו במעשה אחד ובפעולה אחת שאני עושה אפשר על ידו לסבב את הכל לצד הטוב. הרי כל העולם כולו חציו זכאי וחציו חייב ואני בעצמי זכאי וחציי חייב, נמצא שבמעשה או מחשבה או דבור אחד אני מהפך עולמות! מכריע את כף המאזניים העליונים.

]השלה"ק ס' בשלח הקשה על שא' "הן ק-ל כביר ולא ימאס" את תפלת צדיקים, והרי אנו מתפללים וחוזרים מתפללים ועדיין לא נושענו? ע"ז אומר, שבכל יום יש ויש הצלה וגאולה, ואיך היה חלילה אלמלא תפלותינו, שהרי שה אחת בין שבעים זאבים איך היא קיימת, ועלמא אהי קאי? אלא שע"י ג' הדברים שאנו עוסקים בהם אנו מצילים ומחזיקים את כל העולמות עד היום אלא הכל לפי חשבון"].

ומעתה, הואיל וכן כי "יתרון ארץ בכל הוא - ובכל דבר הקב"ה עושה שליחותו", הבה נתפלל שנזכה שההצלה תבוא מוטב ע"י "א סטאדע קעץ" (עדר חתולים) מאשר ע"י "חיילינו ונשקינו" ע"י "הגבורים" שלנו. והיה בזה תרתי לטיבותא: הא' - עס וועט קאסטן ביליגער. לא יעלה זה במחיר נפש אדם, לא יפלו ח"ו אנשים במערכה, אלא קעץ. והשנית - שלא יתלו בכוחם ועוצם ידם של הקעץ (אמת, שעובדי ע"ז הקדמונים היו יכולים לעשות קונצן גם בחיות ובעצים ואבנים, אבל ''הנאורים" שבזמנינו טרם למדו לעשות צלם יהודי באלה שהרי בטלה ע"ז, גמ' יומא), ולא נאמר עוד א' למעשי ידינו, לא יתלו הגבורות בהנוער החזק. נינצל בזה, איפוא, ממעשה שטן לתלות במסובב ולא בהסיבה, "כי מנסה ד"א" וכו', הסתר פנים חלילה שיהא אופן לתלות בע"ז שונות, "נבנו עושי רשעה" ח"ו, ולא נשען על משענת הקנה רצוץ, בעזרתו ית'.

 ועל כן נקוה לך ד"א לראות מהרה בתפארת עוזך להעביר גלולים מן הארץ והאלילים כרות יכרתון לתקן עולם במלכות שמים וכו' והיה ד' למלך על כל הארץ, ד' אחד ושמו אחד.

תעודת הזהות של רבי יוסף ליס זיע"א, שהנופקה בשנחאי בזמן מלחמת העולם השניה

בענין הפורעניות הרבות שנתרבו ובפרט בארץ הקודש, מתוך הספה"ק יוסף דעת לרבי יוסף ליס זיע"א