התבוללויות בהכשר הרב הצנחן גורן

למען אחי ורעי! הנה רבו בדור עקבתא דמשיחא מפורסמים של שקר, אבל מפורסם של שקר מסוג כזה שהינו רק בתואר רב אבל משבש וממציא דברים לפי הנדמה לו ועושה פרצות שקודשי ישראל ואח"כ שעושים לו הילולים כאלו מדובר בגאון עולם, הרי הוא כאותו שנאמר עליו חכם לרשעה

והנה הנה מנסים להציג גאונתו ע"י כך שהרבה התבוללות ע"י המדינה בהכשר שלו, ולא רק אלא גם ידוע כבתור "רב" מטעם מלכות המינות שמשמש רק כחותמת גומי לכל מיני גיורים מזוייפים, ומרבה נישואי תערובת בישראל ע"י אי אלו היתרים לאנשים שבכלל לא שומרים תורה ומצות לכתחילה, וגם שבכלל לא ביררו אם רוצים בהמשך דרכם לקבל עול תורה ומצות, אלא כדרכם בטומאה להרבות פרצות בישראל, רח"ל

ולא לפלא שזכה לכינוי הרב הצנחן וזאת משום שבאמת סך הכל הי' מוצנח לכל דבר שבטומאה הי' רק צריך לקרוץ לעברו והיה מגיע בשביל לתת היתרים מפוקפקים ע"פ דמיונותיו

והנה בעניין הר הבית ג"כ נודע כפורץ פרצות, והכי טוב תיאר אותו רבי יוסף ליס זיע"א, להכרת פני "הרב הצנחן" (מובא מתוך הירחון התורני המאור, איר-סיון ה'תשכ"ח, שנה כ' קונטרס ה' (קעו), מדור מכתבים הצריכים תלמוד, עמ' 18-19)

ב״ה, או״ל עש״ק אמור (בחו״ל - אחו״ק) ט׳ אייר ה׳תשכ״ח.

החיים והשלום ורוב ברכה לידידי הדגול המפואר נצר שורש ארזי הלבנון, בר אוריין ובר אבהן, מגן ההדסים אשר במצולה, גבור ועומד בפרץ, לוחם מלחמת הקודש והמקדש, ה״ה הרה״ג מהו״ר חיים דוב גולעווסקי (שליט״א) [זיע"א], לו ולביתו ולכל אשר לו. שלום וכ׳׳ט.

מאמרו הנלהב בירחון המאור קראתי בשים לב ורב תודות וכו׳, ועלי לענות חלקי לידידי וכו', הנה, למאן דרגיל בכאן בתהלוכות מחשבתו ועלילותיו של ״הרב הצנחן״ כפי שכ׳ ידידי מכנהו, הרי כל דבריו דמר הן שלא לעניינו כלל: הלא כל הפלפולים והתורות שלו, כל ההיתרים והדרשות שדש בהן ״הרב הצנחן״ חדשים לבקרים - אינו זקוק להם כלל: אינו צריך לשום היתרים ולשום פסקים ולשום קולות, יען ריש כל דבר היסוד המוסד והעיקר הראשון אצלו הוא: שמותר, ותו לא מידי! אם הנהו מוצא לו איזה שיטה שהיא, יהי׳ של הראב״ד או המאירי או זולתם - הרי טוב! ואם לא ימצא מן המוכן - ימציא לו הוא איזו שיטה ואיזה דעה, בפלפולו, ואם גם זה לא יעלה בידו - יפסוק דינו לא עפ״י שו״ע והפוסקים אלא לפי היסטאריע, כפי שנמצא ביוסיפון או בספרי החשמונאים (הרי גילה דעתו בעצמו עוד בימי תחילת ״צאתו״ לאור עולם בתור ״רב צנחן״ שכן הם הוראותיו, לאו דוקא עפ״י שו״ע אלא גם ״כפי שהי׳ נהוג בישראל״ לפי בעלי היסטאריע). ואם גם בזה לא ימצא סעד - יספיק לו גם בלי כל אלו, רק שיהי׳ ״מותר״ באיזה דרך שיהי׳. ואמנם, אחר שכבר הכל ״מותר״ - כבר יכול להרשות לעצמו ״להחמיר״ באי-אלו פרטים לא חשובים שאין מעכבים את עיקר ״ההיתר״ וכגון לטבול בבריכת-השחי׳ טבילה לשם ביאת מקדש, וכגון לחלוץ המנעלים, או להתפלל ולהתוודות וכדו׳ - כל מה שבשם ״צערעמאניע״ יכונה והיא קלה – הכל אפשר לקיים שלא בדוחק אם זה לא סותר את עיקר ״ההיתר״.

זהו דרך ״ההוראה״ של ״הרב הצנחן״ מאז ומתמיד, שכל שאלה העולה על הפרק המושכל הראשון הוא שזה ״מותר״, אלא שהרשות נתונה למי שרוצה - למצוא סניפים ואסמכתות להתיר באיזה אופן שיוכל למצוא, וכל המרבה באסמכתות וראיות להיתרא הרי זה משובח, אך אם לא מוצא - אין מעכב, שהרי בין כך ובין כך ״מותר״!

האם מן הצורך להביא ראיות שכן היא ״דעת התורה״ של ״הרב הצנחן״? – הבה נא ונראה : הנה, נניח שדעת הראב״ד והמאירי היא שכן מותר, אבל למה בחר לו בדיוק לפסוק כדעת יחידאה זו? ומי זוטר פסקו של המג״א שכן יש כרת בזה״ז? - ואפי׳ את״ל שכן נראה לו בשכלו הבהיר להכריע כהראב״ד כנגד כל הפוסקים האוסרים, אבל הלא גם לדברי הראב״ד הוא רק שאין בזה כרת, וכדברי ידידי, אבל איסור דאורייתא הלא בודאי שישנו, ולמה פסק שמותר? וכי הנהו ״הורטאווניק״[1] גדול כל כך עד שפחות מאיסור כרת לא נחשב בעיניו לכלום? ״קלייניגקייטען״ לא חשובים, רק איסור כרת אם יש מה נקרא שאסור ואם הוא ״זול״ יותר מכרת - אין זה כלום, ולמה? - אלא ע״כ שאין נוגע לו כלל, ראב״ד אהין ראב״ד אהער, העיקר - שמותר, וחסל!

ואם תאמר, הלא קשה, א״כ למה סו״ס נזקק לפלפול ולחפש אחר דעת מתירים, אם אכן הכל ״מותר״ (ואולי משום מצות ״ישוב א״י״ מותרין כל האיסורין, שהרי כן אחז דרכו מאז פרוץ ה״מדינה״: מפלפל הוא ועושה ״תורה״ ועורך ״תשובות״ לעשות מכל איסורי דאורייתא - שיהיו ״מדרבנן״ ולאחר זמן חוזר ועורך ״תשובות״ ומחבר ספרים ומאמרים ומתיר כל איסורי דרבנן משום ״ישוב א״י״, שהרי יש מהראשונים שסוברים כן, ומה גם שמחמת ״אהבת ישראל״ צריכין למשכוני נפשין ולהקל, ומקלו יגיד לו) למה עורך תשובות ומחזר אחר ״היתרים״ ודעות בראשונים? – ע״ז נשוב ונסביר: כי כל ההיתרים צורך יש בהם לגבי דידן: צריך הוא להיתרים לנגח בהן את בעלי ההוראה האוסרין, לקהות את שיניהם של אלו, אבל לדידי׳ ולדכוותי׳ - אין צורך לפלפולי היתר כלל. משל למה הדבר דומה: עובדא הוי בעיירתנו, בבהמ״ד, כשכל הצבור הי' עוסק כל אחד בשלו, לפתאום נפתחה הדלת ופרץ במרוצה וברעש גדול הבעל-עגלה של העיירה, איש מפורסם לעם הארץ וגס, ותיכף הפיל א״ע לארון הספרים בצעקה גדולה: איפוא הוא הספר הגדול שבשורה התחתונה שתמיד מקומו שם, הבו לי את זה! ומחפש ולא מוצא, רוגז ורועש שימציאו לו את הספר הגדול עם ״הברוינע טאוולען״ כי נחוץ לו מאוד. העולם מתמי׳ ומשתומם : למה לו לעם הארץ ידוע זה, הרי״ף הישן דפוס לעמבערג, וכי יודע לקרוא בו?! - אך הוא באחת: להספר הגדול עם הברוינע טאוולען הוא זקוק על אתר! בינתים מישהוא הגיש לו את האלפסי עם הברוינע טאוולען, ספר בא במדה, ארוך ורחב, והטאוולען - של עץ הם, כבדים ביותר. הבעל-עגלה, כיון שהעיף עין וראה את האלפסי הגדול - חטפו, ובין רגע רץ החוצה עם הרי״ף בידו לקראת איש אחר שהתקוטט עמו והוכיחו, ובהרמת יד אחת רגע כמימרי׳ הלם על קדקדו של ״בעל פלוגתא״ שלו ופצע את מוחו לגזרים. וידעו בולם ונתבאר לעין כל למה ובשביל מה העם הארץ הלזה צריך להרי״ף עם ההאלצענע טאוולען.

אקוה שבזה ידידי בין יבין את אשר לפניו, לאיזה צורך יש לו ל״הרב הצנחן״ בשיטת הראב״ד והמאירי; זהו – כדי להלום בראש הלומדים הצועקים כרת, אסור, אבל לדידי׳ - אתי שפיר בלאו הכי, שהרי ״מותר״ הוא ממה נפשך ומאיזה טעם שיהי׳. ובכן, האם לא לחנם טרח ויגע כ׳ ידידי ללבן את ההלכה ולהוכיח שלא כיוון ״הרב הצנחן״ לאמיתה, שהרי לא יועיל כל זה לסתור את ההיתר שלו, ואם אף יסתור - ימצא לו ״היתר״ אחר, ומאי אהנית לי׳!

אולם מה שכן צריכים לעשות בכדי לסתור את היתרו של הרב הצנחן הוא, לתאר לעין כל ולעיני השמש הזאת ״הרב הצנחן״ מי הוא ומהו, מה טיבו ומה זממו! זהו מה שצריכים לעשות לתועלת הדבר. ואם זה יעלה בידי ב׳ ידידי - הרי שכרו אתו ופעולתו לפניו, כי זהו מעבודות קשות שבחולין. הגע בעצמך: הלא ״הרב הצנחן״ ״מחמיר״ גדול הוא לעצמו בהרבה מיני חומרות! סיפר לי אדם חשוב מבלגי׳, שבהיות אצלו ״הרב הצנחן״ וארחו בביתו, לא רצה לאכול כלום וכמעט שלא טעם מפני חשש כשרות האוכל (היה זה באנטווערפן. ופשוט שלא ידע בן שיחי באיזה מקום הרב הצנחן כן אכל, אם לא בביתו, שהנהו מוחזק למהדר ביותר). הרי ש״הרב הצנחן״ הנהו מחמיר ביותר, ולא בקל הבין האיש הלזה איך יתכן שהנהו באמת מתיר איסור כרת עד כדי כך, ומה ראה על ככה, ורצה ללכת אל ״הרב הצנחן״ להתווכח עמו על כך. עד שבענ״ד בארתי לו בטוב טעם ודעת שאין בזה שום סתירה, כי כבר מצינו דברים כאלו וכבר הי׳ לעולמים, כגון עשו, שהי׳ יודע שמותר לעבור חמש עבירותם ביום, רציחה עבו״ז, בא על נערה המאורסה, וכו׳, ומאידך גיסא נזהר ביותר מאוד במעשרות עד שהתלבט איך מעשרין את המלח ואת התבן, - זהיר עד כדי כך בכשרות המאכלים, ״כי ציד בפיו״!

ובכן יש לתאר בפני קהל ועדה את צורת ״הרב הצנחן״ כמות שהיא, ושוב לא יהא צורך בפלפולי דאורייתא להתמודד בהם לשכגון זה, משיח השקר (שמתאר את עצמו לפני אנשי סודו שהוא משיח בן יוסף, עפ״ל!) והכל על מקומו יבוא בשלום וכל ישראל ישכון בטח בכל מקומות מושבותיהם ולא יוסיפו בני עולה לענותו, ויקרים בנו ״והי׳ ביום ההוא יבושו הנביאים איש מחזיונו בהנבאותו ולא ילבשו אדרת שער למען כחש וכו״׳, ״הוא יקרא בשמי ואני אענה אותו״ (זכרי׳), והיתה לה׳ המלוכה!

ידידו המברכו בכל טוב ואת כל ביתו, מוקירו ומכבדו י. ב. ח.

המכתב הזה כתוב אלי מאחד ותיקי וגדולי תלמידי הגה״ק מבריסק זצ״ל שלמד אצלו סדר קדשים עוד בבריסק ואני מוסרו לדפוס היות וערכו רב ונעלה, ברם בעילום שם הכותב הנמצא בא״י, דלמיחש מיהו בעי לתבואת הגורן, וד״ל. ח. ד. ג. (ר"ת של רבי חיים דוב גולעווסקי זיע"א)

וכך הסתיים שם המכתב הנ"ל, והסיבה לכך שרבי חיים דוב גולעווסקי זיע"א, פרסם את המכתב שקיבל בהמאור בעילום שם זה מכיוון שכך ביקש ממנו רבי יוסף ליס, וכך מופיע בספה"ק יוסף דעת, עמ' קיג-קטז

נ"ב אנא, אם ימצא ידידי לנכון לטובת הענין לפרסם משהו מהדברים הנ"ל אל נא יפרסמם בשמי, יען אני לא "נטורי קרתא'ניק" אני, ואני "מכיר" במדינה כי כל אשר לו ביקס (רובה) בידו ובית סהר תחת ממשלתו, שיכול להושיב בו את מי שממרה את פיו - יש לי דרך ארץ כלפיו ו"מלך" ומושל הוא בעיני, כדכתיב "כי כמוך כפרעה". ויעשה נא כב' ידידי מה שרוצה אך זולת שמי, וצדקה תהיה לנו.

דהיינו שמשום שכל הליכותיו היו על צד האלימות, אזי שהעדיף לשמור הדבר באופן שלא ישלח אליו משלחת מלאכי חבלה

____________________________

[1] ובדידי הוה עובדא שלאחר שתוכנית ההתנתקות התמששה הי' זה לאחר מכן בכנס של מכון מאיר שבו אמר במפורשות אורי שרקי שאחת הסיבות לכך שהם לא הצליחו במאבקם היתה בגלל מחברות הוורטים שיש להם