על מחלת העת וסימניה

הרב אביעד נייגר
לפני 3 שעות
זמן קריאה 7 דקות

למען אחי ורעי! ידועה האימרה שחצי רפואה היא ידיעת המחלה, ולכן צריכים ללכת לרופא אומן שידע להגדיר מהי המחלה של דורנו אנו, והנה עוד מאמר נפלא של רבי יהודה ליב ברסלואר זיע"א, שיכול להאיר באור יקרות אודות עניין הנ"ל

רבי יהודה ליב ברסלואר זיע"א, על מחלת העת וסימניה (מובא מתוך הבטאון 'עם התורה', גליון 3, ה'תשי"א, עמ' 1-2[1]):

יהודי השואל את עצמו: מה זה שאני יהודי! אמונתנו תהי' תשובתו. ומה תהי אמונתנו? לא אמונת ישראל או אמונת התורה או אמונת ה' בלבד, אלא דוקא שלשתן יחד, אמונת ישראל עם תורת ה'. רק בה אנו יודעים מה אנו באמת אבל חסר מן הדרך, ובורר לעצמו רק צד אחד מן האמונה ומניח השאר, אין אמונתו אותה שקבלנו מסיני. וכמו שאמונתו בלב נעשה חד-צדדית ופגומה, כן יהדותו במעשה, דהא בהא תליא.

מובן שיש חילוק גדול בין אמונה שנעשה חד-צדדית ונפגמת בפרוס לאמונה שהיא רק חלושה ואינה ברורה כראוי, כשל קטנים.

ועוד מובן שיש מינים שונים של חד-צדדיות ופגם באמונה ויהדות, לפי רוח העת בכלל ורוח היצר בפרט אבל אין עלינו לשפוט מצפון איש פרטי, אלא להבין את רוח העת והיוצא ממנו לכלל.

היום מחלת העת היא נטיה לצד "ישראל עם" והרחקה מן "תורת ה'". וכשם שבזמן העבודה-זרה היה "אלקינו" בשמע מסוכן, ובזמן הרמב"ם "אחד" בשמע, כך היום "ישראל" בשמע הוא מסוכן. כי התנועה המדינית הציונית יצאה ביד רמה לדגול ב"ישראל עם" ולא יותר. ואמונת קדושת שם ישראל הלאומי או ישראל עם תורת ה', שהיא הסגולה מכל קנינינו והיתה בידינו מדורי דורות ירושה מאבותינו ומילתא דפשיטא כל-כך עד שהיה בפטפוטי מילין להרגישה – עתה בעוה"ר נתקיים בה שכל דבר שלא נתנו ישראל נפשם עליו לא נתקים בידם (מכילתא) כי קנינים שבאו לו לאדם בלי עמל ויגיעה לא יקרו בעיניו לשמרם כראוי ואם בשעת סכנה מוותר עליהם ומאן לתלות בם חייו, נהפכים לו ממילתא דפשיטא לדבר של מה-בכך ואובדים לגמרי.

לכן, המון כולם אשר וויתרו בעת הזאת ולא העלו את סגולת כל קניניהם על ראש כל צרכי היהדות ומאנו למחות בזיוף וחילול שם ישראל ברצינות ובמעשה והסתפקו לעשות טרדתם היהודית השתדלות בעד פרטי מצות בודדות ולא יותר – המלתא דפשיטא נתהפך להם לדבר של מה-בכך, לזה פחות ולזה יותר. האמונה והיהדות לקו בסירוס[2].

אם זאת יצאה ממכשול המון היחידים, מפני ששמירת קדושת שם ישראל הלאומי מסורה גם לכל אחד ואחד קל-וחומר שיצא מה שיצא ממכשול אותו הכלל אשר כל עצמו לא נברא אלא לשמיר' זו - אגודת ישראל העולמית.

אג"י גזרה להשתתף בתנועה המורדת, ולהצתדק טענה כן: לדאבוננו כן הוא שהשותוף הזה זר הוא לרוח התורה ופוגם בכבודה, אבל סוף-סוף אין אדם מכריח אותנו או תובע ממנו לכפור באמונה השלמה. ואע"פ שבפעולה הצבורית אנו מוכרחים להסתפק במועט ולהלחם -במעשה- רק למען פרטי מצוות בודדות ולא למען עקרי היהדות, על כל פנים אנו משתדלים בגבולי האפשר, ובלי שותפות לא היה אפשר כלל. הלא טוב הוא להתנהג בקום ועשה מבשב ואל תעשה? ומה פשענו ומח חטאתנו?-

אבל - אפילו אם נניח שמשותפות היא רצויה בכוונה, איננה רצויה במעשה, מפני שרשה ומפני פריה, כי שורשה פשע ופריה חטאת. ונבאר דברינו.

התכלית של אג"י העולמית היא לקבץ כל המאמינים בתורה בקבוץ אשר כאפוטרופוס ידבר ויפעול בשם עם התורה העולמי כדי לשמור את שארית עם ה' מסכנות הגלות למען תעודתו.

ופשוט שעיקר כל שמירה הוא שמירת המהות והזיהוי של המשומר - קדושת שם ישראל. מצד האחר, התכלית של מתנועה ממדינית המורדת היא להסיח דעתנו משמירתנו ע"י כפירת הגלות, ולחדש את עם ישראל בלי עול תורת ה', ובכן לזייף את מצבנו מגלות לחירות ואת שמנו מקודש לחול. והמדינה היא תוצרת התנועה הזאת להוציא את תכליתה הנ"ל מן הכח אל הפועל וע"כ נוסדה, מבית ומחוץ, על העיקר של שליטת העם, והתורה היא רק סבולה על-מנת שתתיאש מלשלוט בעמה - אשר היא כפירה באלקי ישראל ותועבה לעם התורה. ומאחר שתנועה זו ואג"י מתנגדות בתכליותהן כמות וחיים, משיתוף ומזווג ביניהן מעיד שאג"י בגדה בתכליתה.

אם רק היראים בגבולי המדינה והאגודה המקומית היו נותנים צווארם תחת עול העריצות אחרי שנתפסו פתאום ברשתה והיו מצטמצמים בעל-כרחם בעניני היהדות להשתדל רק כפי האפשר בצרתם, היה הצדק אתם. כי כל מה שהיו עושים שלא כדת היה באונס וגם רק בשם עצמם ולא בשם העם ששם ה' נקרא עליו. אבל אג"י. העולמית נוצרה ונולדה להיות אפוטרפוס לעם התורה ולדבר ולפעול בשמו וזה כל תכליתה, גם לא היתה אנוסה אלא בת דעת ורצון בכל מה שעשתה. לכן, היא בהזדווגה במדינת זו 'סתום כמפורש' אסרה[3] את עם-התורה העולמי לפני המרכבת של התנועה המדינית הסוררת וכפפה ושיעבדה את שם-שמים תחת עול ממשלת העם! ודאי, אין לך זלזול של עיקר העיקרים גדול מזה ואין לך חילול השם בעולם גדול מזה, זה פשעה. –

ותולדות הזווג - הנה למדינת הזאת אי-אפשר להיות אם תסבול את השאיפה ואת העמל לשלמות היהדות ומאמונה למשול בה, אי-אפשר מפני טבעה וכל תנאי הווייתה ולא בלבד מפני שרוב אזרחיה מתנגדים לממשלת זו. אבל עמל של יהדות המעלמת עין מן העיקר ומסתפקת במצוות בודדות, עמל של יהדות חונפת, הוא ממש ברצון המדינה, כי לא יגע בשורשה אלא אדרבא – יזבלה וישביתה בהכשלת עוזרים ויגדל המרד במדינה ובארצות מעריציה. לכן, בדרך הטבע, כל שכר הזווג צריך בהכרח לצאת בהפסדו וליבטל. מזלזול עיקר העקרים יצמח בהכרח פרי, והוא אמונה חד-צדדית, בקליפה, והיא יהדות חד-צדדית, ועלים, הם זיוף ישראל ומצבו בעמים. זה חטאתה. –

הקלקול מתגלה בדרכים נרשמים, ונביא שתי דוגמאות:

א. - פקחים מכל כיתות מלאים תמיהה וזועה בראותם איך הרוח של "אזרחיות ישראלית" מצליחה לחנוק את היהדות והאמונה בלאט ובבטח.

אין טעם לתמיהה. גלוי וידוע אשר בקרב אזרחי המדינה ומעריציה בחו"ל בכלל התואר "ישראל" הולך ומתפתח למשמעות של "אזרח ישראלי" ובין הדתיים בפרט לשם נרדף עם "סבלן בעניני היהדות". הזיוף הזה יצא בהכרח ממה שבקשו להם מדינה לאומית בגלות אשר קיומה לא היה אפשר ולא הוא ולא יהיה אפשר בשליטת התורה על עמה. בהכרח תורת ה' בעקריה ובפרטיה משועבדת לתורת ישראל החדשה אשר מצותה העליונה היא אהבה ישראלית מדומה וזה קול לחשה: "השמר ואל תתקנא בעד עניני הדת ולבחון יהודים בעיני ההבדלה! רוח הקנאות וההבדלה תזיק לשלום אזרחי המדינה והיא בגידה!". והדברים עתיקים. הלא גם הנוצרים בני המינים נשתבחו בדת-חדשה של אהבה - מדומה וגאולה - כוזבת[4] כדי לכסות את פשע פריקת עול התורה. ולא בחינם עשו זאת, אלא כך היא המידה: הבורח מזה נופל בזה -.

וגם הדתיים[5] אשר מאנו למחות בחילול שם ישראל אלא אמרו אמן לתנועה המדינית – לכתחילה או בדיעבד – והסכימו בזה על החילול, קנו בו חלקם. אהבת ישראל האמיתית (אשר שרשה הוא האמת של קדושת שם ישראל, ופריה הוא שלום לכל ישראל בל ידח ממנו נידח) נהפכה להם בלי דעת לאהבת ישראלית מדומה, סתם ואנושית בלבד.

מיום ליום הולך וגדל מספר היראים אשר נופלים שלל ללחש הנ"ל. לדור הצעיר הוא כבר גירסא דינקותא ואוויר החיים – "ומה יעשה אותו הבן שלא יחטא?" - לכן אין לתמוה.

אבל יש טעם לזוועה. כי ח"ו כמקרה פרי הזרם הראשון והשני כן מקרה פרי השלישי וגם הרביעי - אלא זה היום וזה למחר. ואין דורש ואין מבקש.

ב. - לפני איזה חדשים, הרב רבי ראובן גרוזובסקי, ראש מועצת גדוה"ת של אג"י האמריקאית מצא מקום להראות באצבע על קלקול חדש: האגודאים הם מחוסרי אהבת בנקרנותם ובויכוחיהם נגד היראים לימינם יותר מנגד החופשים לשמאלם, וכן לא יעשה באגודת ישראל.

צדקו דבריו. מכל-מקום הרב החכם לא דבר כל-צרכו, והוא משני טעמים.

הראשון - לדעת הרמב"ם (דעות ר"פ ב') החכמים הם רופאי הנפש. והרופא לא גמר מלאכתו אם מצא וגילה רק המחלה החיצונית שהיא רק סימן למחלה הפנימית. אכן, דוגמא קטנה היא חסרון האהבה הנ"ל, אבל הוא סימן מובהק מאד הבוקע עד התהום ומגלה השורש. הוא חוטר מגזע האהבה הישראלית-נוצרית ומחד-צדדיות היהדות בעתנו, וקלקול היהדות הזה הוא סימן לקלקול האמונה. והנפקה מינה להלכה, שאין היתר הוראת-שעה לקלקול האמונה שהיא - כפירה.

והשני - הרופא שהכיר המחלה ילמד להועיל ויגיד את דרך הרפואה. העת עת לעשות. השטף שוטף חדר אפילו לתוך ישיבות גדולות בא"י ובחו"ל. ובכל מה שמנחליה רצים אחר קול ההמון השוק – מסיבות ידועות - השטף הולך וגדל.

כמעט אין עומד בפרץ עקב אותה ענוונתנותא אשר גרמה לעם התורה להזדווג בתנועה המורדת. אם בדעתנו להציל לכהפ"ח[6] שרידים ופליטים די לדעת את המסוכן ולהכיר הסכנה בסימניה, אלא עלינו לפקח בלי פניה - במדרש ובמעשה - על אותו אוצר אשר בו בלבד תורת כל אחד היא תורת עם - תורת ה', ובלעדו כל למדנות וחריפות - להבל ולריק. והשעה שעת הכושר. חבל, אג"י האמריקאית היתה בעובי הקורה לפרוץ הפרצה בענוותנותא. עתה, אם הראש והנכבד של מועצת גדולי התורה שלה הכיר במחלה בסימניה, יגמור נא מה שהתחיל וילמד להועיל. יעמוד וירים קולו לאחד כל שומרי האמונה לבטל את זווג הבושת ולהחזיר העטרה ליושנה. ואין ספק אשר בידו להכריע דור שלם למוטב. כי רבים מחבריו, אף אם לא כולם יעמדו עמו לחיזוק ישראל עם ברית תורת ה' ולקידוש ש"ש בקרב ישראל ולעיני העמים'. -

הערות שולים

[1] מתוך הבטאון 'עם התורה', גליון 3, ה'תשי"א, עמ' 9:

'ב"ה, אדון נכבד, אנחנו, חתומים מטה, המבקשים איחוד כל היראים להיות אפוטרופסים לעם-התורה, מסכימים עמכם לדרוש כנסיה גדולה בת-חורין בחו"ל ולדרוש החזרת אגודת ישראל העולמית לאיתנה מיד ולגמרי ע"י ביטול זיווגה עם התנועה המדינית הציונית ומדינתה'.

רבי ישעיה אשר זעליג ב"ר יעקב צבי מרגליות 'הריא"ז' זיע"א, עמודי הארזים, הקדמה, דף ה' ע"א:

וראש'ון לטומאה שלהם, הכניס טומאתם וצלמם להבדיל בהיכל ה' ואת מקור משחתם הערה לקסום באחת מספרי קוסמיו כי היא מקור קדוש העליון [להבדיל] התנ"ך נותן לה כל העומק וההוד המסורתי (המסורסי) שאו ידיכם קודש, לפתקא דנפלי משמיא [היא ההצרה הבעל פעורית].

[2] דהיינו כמו שאוסרים עגלה לסוס

[3] רבי אלחנן בונים ב"ר נפתלי בינוש װאַסערמאַן הי"ד זיע"א, עקבתא דמשיחא, הרעיון הלאומי, פיס' לה, עמוד 48:

...נמצא כי הרעיון הלאומי כמות שהוא, אינו מוכר על ידי התורה ואינו אלא אליל חדש שגם הוא עבודה זרה. במרוצת הזמן הוליד הרעיון הלאומי בן ונקרא שמו: דתי-לאומי. שם זה מורה כי התואר דתי לבדו אינו מספיק, יש להשלימו בתואר 'לאומי'. השם הזה לכשעצמו, מהוה כפירה באחד מיסודות האמונה. נאמר: "תורת ה' תמימה", אין היא חסרה דבר הינה ומום אין בה. הוזהרנו: "לא תוסיפו" ו,,כל המוסיף גורע". אם הרעיון הלאומי הוא בבחינת עבודה זרה, אזי הרעיון הדתי-לאומי הוא בבחינת עבודה זרה בשיתוף. לאמיתו של דבר ניסו כבר בעבר הרחוק להוסיף תורה שניה על תורתנו...