לכבוד יומא דהילולת רבי מאיר אריק זיע״א

לפני 11 דקות

זמן קריאה 7 דקות

לכבוד יומא דהילולת רבי מאיר אריק זיע"א, אביא כמה עלים לתרופה בדעת קדשו נגד הכפירה הציונית ומשמשיה

'מעשה רב' מובא מתוך חידושי הגר"מ אריק – מקואות, המאיר לעולם, גודר גדר ועומד בפרץ, עמ' פה-פט:

על משמר ההשקפה הטהורה

'בתקופת חיי רבינו התחילו התנועות החופשיות והחילוניות למיניהם להרים ראש, ולמגינת לב היראים משכו אחריהן הרבה מבני הנעורים בחלקלקות לשון ובהבטחות סרק, ורבים חללים הפילה. רבינו הִרְבָּה להתריע בשער ולמחות בקול חוצב להבות, נגד המפלגות ומנהיגיהם שמטרתם וסופם לאבדון, לדראון עולם בזניחת התורה והמסורה. מרגלא בפומיה משמו של הרה"ק מרוזי'ן זי"ע (בהדגישו שרצון קדשו היה שדבריו יתפרסמו) שקודם ביאת המשיח יחזור על עצמו מה שאירע לאליהו הנביא עם נביאי הבעל בהר הכרמל, שירדה אש מן השמים, אך בהבדל אחד, שאז ירדה האש לכבוד אליהו הנביא, וקודם ביאת המשיח תרד האש לכבוד נביאי הבעל, ויהיה נראה כאילו מן השמים מסכימים עם נביאי הבעל, והנסיון יהיה גדול מאוד עד כדי כך – "אז מען וועט דארפן קריכן אויף די גלייכע ווענט זיך צו האלטן ביי די אמונה". ואמר הרה"ק הנ"ל כי העצה לזה תהא: "האספו ואגידה לכם, מלשון אגודה, שאותם מתי מספר המאמינים, יתאגדו ויתאחדו יחד, זאת תהי' העצה היחידה לאשר יקר"א (מלשון קרירות) אתכם באחרית הימים"[1].

כאמצעי לביצוע עצה זו, דגל רבינו בשיטת מרן החתם סופר זצ"ל בענין הפרדת היראים מהקהילות הגדולות, וייסוד קהילות אורטודוקסיות נפרדות, רבינו שיבח מאד את קהילות היראים בהונגריה שרבים מחבריהם ניצלו בגין כך ממלתעות הכפירים, ואף התבטא כי הוא מקנא בהם על כך בקנאת סופרים[2]. באחת האסיפות שהסב רבינו לדון במדוכה זו אם יש להעדיף להתאחד ולהשפיע מבפנים, או להיפרד כקהילות עצמאיות ולהשפיע בעיקיפין מבחוץ, הוכיח רבינו כשיטת הדוגלים בהפרדה ממעשי משה רבינו לאחר חטא העגל, שבראש ובראשונה לאחר שבירת הלוחות ושריפת העגל, הכריז "מי לה' אלי", ורק למחרתו השמיע בפניהם דברי מוסר באמרו "אתם חטאתם חטאה גדולה", ומכאן שאמירת מוסר ונסיון להשפיע לפני שנפרדים, כאשר הערב רב והטומאה עדיין שולטת, היא טעות גדולה[3].

שתיקה כהודאה דמיא

רבינו גרס, כי כאשר המנהיגים והרבנים בולמים פיהם בשתיקה ואינם מתריעים נגד השיטות הקלוקלות, הם גורמים בעקיפין להמון העם לסטות מן הדרך. ופירש בכך את דברי הפסוק בתוכחת הנביא: "כתוב בירמיה (ב', ח'): הכהנים (רמז למנהיגי כלל ישראל לא אמרו איה ד'

שאין אומרים להעם דרך ד'], ותופשי התורה לא ידעוני, [פי' ולכן אין הבעלי בתים יודעים איזהו דרך ילכו בה, והצרה היא] והנביאים נבאו בבעל שנביאי השקר אינם נמנעים מלומר דעתם, וממילא כל מה ששומעים הבעלי בתים הוא היפך דעת תורה"[4].

רבינו אף התריע ומחה בכל חומר הדין נגד אותם רבנים יפי נפש, אשר זועקים ומעוררים בכל ליבם נגד הפירצות הישנות ('עבודה זרה' ס'), שכבר עברו ובטלו מן העולם זה כמה שנים, ומאידך נמנעים להשמיע קול ה' ברמה נגד הפירצות החדשות אשר מקרוב באו, המרבים להפיל חללים ועוד ידם נטויה. רבינו שיגר לעברם חיצים שנונים בתוכחה, כי הם אינם מוחים אלא כאשר נוח להם, ויראים לנפשם לזעוק במקום שחוששים מתגובת פורצי הגדר ורבניהם שיחזירו מלחמה שערה. על כך אמר רבינו כי אין לירא מהם כלל! וכי תפקידנו אינו אלא להתחיל המלחמה ולא לסיימה, שעל כך יש לנו הבטחה מפורשת: "המה כרעו ונפלו ואנחנו קמנו ונתעודד"[5].

בשאלת ארץ ישראל' ו'הציונות'

בשלהי מלחמת העולם הראשונה, עם הצהרת בלפור בשנת תרע"ח, ובשנים שלאחריה] ניתוספו על תנועות ההשכלה והרפורמה, גם תנועת הציונות, תנועה זו היתה הרסנית ביותר לקהל היראים, כי במרכזה עמדה שאלה יסודית ומהותית הקשורה לעיקרי הדת - העליה לארץ ישראל, כמאחז"ל (ראש השנה ל'.): "ציון היא דורש אין לה, ומכלל דבעי דרישה", ורבים מן החרדים שאכן ערגו בכמיהה לחונן את עפר ארצנו הקדושה, היו מוכנים לשם כך אף לשתף פעולה עם הארגונים הציוניים, דבר שעלה להם ביוקר, כשרבים מהם סטו וסרו מהר מן הדרך. גם בשאלות כבדות משקל אלה שעמדו על הפרק, השמיע רבינו ברמה וללא חת דעת תורה צרופה בטהרתה. נצטט בזה מדברי תלמידו המובהק הג"ר יעקב טייטלבוים ז"ל, בספרו קול יעקב (עמ' ט"ו, וראה גם עמ' קצ"ב) וז"ל:

"חושבני שנחוץ מאוד לפרסם דברי רבינו הגאון רבי מאיר אריק, שאמר על אסיפת אגודת ישראל בפרשבורג בעת שנתאספו גדולי ישראל מכל הארצות, ביניהם היו גדולי ישראל מהונגריה ובתוכם הגאון רבי יוסף צבי דושינסקי זצ"ל והגאון הרב [הלל] וויינבערגער אב"ד סערדעהעלי. גדולי ישראל ממדינת 'הגר' רצו לדעת השקפת גדולי ישראל מארצות שונות בדבר ארץ ישראל. עיני כל הנאספים היו פונים אל גאון הדור הרב מבוטשאטש רבי מאיר אריק זצ"ל. וכך אמר להם:

"בעת שיהודי רוצה לקיים מצוה לשם שמים, השטן משתדל למנוע זאת. ואם רבים רוצים לקיים מצוה, השטן עושה כל מיני תחבולות לעמוד בדרכם ולהפר מחשבתם. מצינו במשנה במסכת ברכות (מ"ט:), שמצוה שמקיימים אותה ברבים, ככל שמספר המשתתפים יותר גדול כך קידוש השם הוא יותר גדול, ומכ"ש כשמדובר על מצוה כזו (מצוות ישוב ארץ ישראל] שחכמינו ז"ל (ספרי ראה י"ב כ"ט) מונים אותה בין אלו ששקולים כנגד כל המצוות, עאכ"ו שהשטן מנסה בכל תחבולותיו להפר עצתם ולקלקל מחשבתם הטובה".

"לכן אין כל פלא שכאשר מנהיגי ישראל כהבעש"ט הקדוש והגאון מווילנא זצ"ל רצו לעלות לארץ ישראל, וכבר היו בדרכם לארץ ישראל, שבו חזרה לביתם. הגם שאין אנו יודעים הטעם שהניע אותם לעשות זאת, אבל דבר אחד ברור, שהשטן היה מתיירא שקדושי עליון אלו יעלו לארץ ישראל ויזכו לקיים מצוות התלויות בארץ. ולאו דוקא קדושי ישראל, אלא כל יהודי ירא ה' הרוצה לעלות לארץ ישראל לקיים מצות ישוב ארץ ישראל, פוגע בעיכובים ומניעות קשות ושונות עם יסורים רבים".

"והנה בתקופה אחרונה, גדלה ההתלהבות לקיים מצות ישוב א"י בחוגים שהם רחוקים מאד מתורה ומצוות, וחלק גדול מהם הם שונאי דת גלויים וידועים, והם עולים במחנות של עשרות אלפים, ומהם אין הבעל דבר מונע זאת, אדרבה הוא עוזרם וממלאם בהתלהבות ורצון עז, והשטן ע"י שלוחיו מפרסם מאד מאד את המצוה הזאת, ביודעו כמה הוא ירווח מזה", ע"כ דברי מורי ורבי זצ"ל, עכ"ל.

רבינו כינה תנועות אלו, בשם 'משיחי שקר'. וכחכם עדיף מנביא, צפה בעיני הבדולח שלו את תוצאותיהן השליליות וההרסניות בעתיד, והזהיר את תלמידיו בדברים בוטים כמדקרות חרב:

"תדעו, שמאז ומעולם כשהיו משיחי שקר, נסתיים הדבר ב'שמד', וזה יהיה לכם סימן מובהק, לא היום, אלא לאחר כמה וכמה שנים תראו שהתנועות שנתייסדו היום, יסתיימו אף הן בשמד". דברים איומים שבימים ההם נראו כדברי נבואה גרידא, ואף מנוגדים למציאות קימעא, אך לא רחק היום ותנועות הציונות הצמיחו פירות באושים, עד אשר הוכיחו סופן על תחילתן כי ענבימו ענבי רוש, ואשכלות מרורות למו.

בין תכלת לקלא אילן תנועת 'המזרחי'

פעם התקיימה בוינא אסיפה של מפלגה 'דתית-לאומית' תחת מסוה של 'קבלת פנים' לאחד מרבניהם, בימים ההם היה בלבול ועירפול חושים גדול כל כך, עד שאף רבנים נשואי פנים מעיני העדה נטלו חבל במפלגה זו, וראו עצמם שותפים חלק כחלק עם אותם הוגי דעות נפסדות. גם חלק מתלמידי רבינו שלא היו בקיאים כ"כ בהויות העולם, ושמעו את דבר האסיפה הנערכת ע"י אנשים שהם שומרי תורה ומצוות, לא חשדו במאומה והלכו לשם. למחרת, כשהגיעו אותם תלמידים לשיעור היומי בבית רבינו, לא הניחם להיכנס, ולתלמידו הג"ר מיכל פרעמינגער זצ"ל שלא היה נוכח באסיפה זו, הסביר בנחרצות: "תלמידים שנוטלים חלק באסיפות כאלו אינם נחשבים לתלמידים שלי". הבחורים שהיו שוגגים בלבד, נשבר ליבם בקירבם, והתחננו בפני רבינו בטענה: "הלא מעולם לא אמרתם ולא הסברתם לנו על ענין זה, הרי תמיד למדתם אתנו גפ"ת אבל לא עניני השקפה, ומאין לנו לדעת זאת", משנשתכנע רבינו בתום ליבם, סלח להם וקיבלם. העיד תלמידו הג"ר יעקב טייטלבוים ז"ל, שמאותו יום והלאה לא עבר יום שרבינו לא שוחח איתם בענינים אלו, ובפרט פעמיים בשנה – ביום חגם ניטל' הפולני והרוסי, אשר כנהוג אין לומדים תורה באותם שעות, היה מדבר עמם בעניני השקפה בשיחה שהחלה מיד אחר תפילת מעריב ונמשכה עד אור הבוקר, באותו מעמד למד אתם כל הענין כמו סוגיא עמוקה, והאריך בהשתלשלות הדברים למן לידת הנוצרי יש"ו, ועד התנועות השונות בני ימינו.

רבינו אמר אז לתלמידיו, "אל תיראו ואל תערצו אם תפגשו בחסידים ואנשי מעשה, ואפילו בכאלו הלובשים בגדי משי ועטופים בשיראין, באסיפותיהם", וסיפר להם בהקשר לכך, "שכאשר נשמת הבעש"ט זצ"ל ירדה לזה העולם, הרעיש השטן עולמות, ובא בטענה - הלא הבעש"ט ותלמידיו יאירו את חשכת העולם בקדושה וטהרה עצומה כ"כ, ששוב לא יהיה בחירה. נמנו וגמרו בבי"ד של מעלה שאכן הצדק הוא עם השטן, ואז יצא פסק דין שהבעש"ט ותלמידיו אכן ירדו לעולם, אך גם השטן יקבל כמה רבנים דגולים שיעמדו לצידו, ואלו הן אלו עם ה'זיידינער זיפיטשעס' היושבים שם (במקהלות המזרחי) בראש..."[6].

ובתקוממיך אתקוטט

רבינו קבע במסמרות של ברזל ובאיזמל חד את גבולות ההפרדה וחומות ההתבדלות בין היראים והחרדים לעדותיהם, לבין קהילות החפשיים והפוקרים, בימים ההם כאשר אור וחושך שימשו עדיין בעירבוביא, ולמרות רחמנותו ואהבת ישראל שגאתה בקירבו והיתה טבועה בדמו, הכריז מלחמת קודש נגד מהרסי הדת - המסיתים והמדיחים.

פעם חזר לביתו מאסיפת רבנים, כשפניו היו חיוורות כסיד, ואותות עצב עד וכדוכה של נפש ניכרו בין ריסי עיניו. באותו יום מסר את שיעורו הקבוע כהרגלו, אך תלמידיו חשו שדבר מה אירע, ומטריד את מנוחתו. לאחר השיעור כשנתפזרו התלמידים, ונשארו מתי מעט בלבד, סיפר להם כי היו לו חילוקי דעות עם אחד מגדולי ישראל שיש לו השפעה על אלפים מבני עמנו, שרבינו טען באזניו, כי הגיע הזמן לומר לציבור שיטה ברורה ולפרוס כשמלה את כל האמת ללא כחל ושרק, למרות שהדברים מרים וקשים לאוזן שומעת, וכי אין זה סותר כהוא זה למידת אהבת ישראל כמבואר בדברי חז"ל. וכששמע אותו גדול את הדברים הבוטים כמדקרות חרב, נענה ואמר שאין זה מדרך הבעש"ט, שהיה כידוע מקרב רחוקים. אך רבינו ענהו כסיל כאיוולתו, כי ללא ספק אף המגיד ממעזריטש הכיר הדק היטב את דרך הבעש"ט, ואעפ"כ סבר כי יש לשפוך קיתונות של רותחין על הרשעים ללא חת, כמובא בספר 'אור האמת' (שרשם הרה"ק מבארדיטשוב ממה ששמע מפורש יוצא מפה קדשו של המגיד), כי המגיד ממעזריטש פירש את הפסוק (משלי כ"ח, ד'): "עוזבי תורה יהללו רשע ושומרי תורה יתגרו בם', שבין הרישא ובין הסיפא קאי על צדיקים, אלא שיש צדיקים המקיימים את כל התורה זולת מצוות הוכח תוכיח, כי מחמת רכות מזגם אינם מסוגלים לומר לאדם לא עשית כשורה', וצדיקים אלו יש להם אוהבים רבים, אך הם מכונים בשם "עוזבי תורה', מאידך ישנם צדיקים העומדים בפרץ, המתגרים בעושי עוול כדי שלא יסיתו וידיחו את הנשארים, ומחרפים את מעשיהם כדוד המלך בשעתו, שאמר (תהילים קל"ט, כ"א): "הלא משנאיך ה' אשנא ובתקוממיך אתקוטט', והם נקראים 'שומרי תורה'.

ורבינו סיים, כי מי ששומע מאמר זה של הרה"ק מבארדיטשוב, וממשיך להיאחז בקש ובעלה נידף של "דרך הבעש"ט', הרי זה מסלף את דרכו, ותולה עצמו ב"געקונסעלטער אהבת ישראל..." [= אהבת ישראל מעושה][7].

רבינו היה מרבה לספר, כי משכיל אחד היה נוהג לבוא ולהתווכח עם הגאון האדיר רבי חיים הכהן ראפפארט זצ"ל ראש חכמי הקלויז בבראדי, במשך תקופה מסויימת מדי יום ביומו, שיגר אליו הבעש"ט שליח, לאמר לו, כי אם יהודי כזה היה בא אליו, היו אפילו הכוסות רוגזות וקופצות מעל השולחן, כי גם הכלים שבביתו אינם יכולים לסבול אנשים כאלו, "ומדוע הנכם מתעסקים עמו", ומצד שני היה הבעש"ט מקרב בלבביות רבה חוטבי עצים ושואבי מים, ואף כפריים פשוטים, כיון שהיו תמימים ומאמינים בני מאמינים, לכן אף שלא ידעו פרק בלימוד, השפיעו על ביתם ועל זרעם מסירות נפש לתורה, עליהם היה אומר, כי אמירת התהילים שלהם ותפילתם העילגת, בוקעת רקיעים. אבל אותם המשובשים בדיעות כוזבות, ומתעים אחרים מדרך הישר, אותם הרחיק הבעש"ט עד מאוד, ונמנע מלהתעסק עמם[8]'.