גלות ישראל היתה שלא כדרך הטבע אלא ע"י אופן נסי

 למען אחי ורעי! הנה מאמר[1] נפלא מבאר שגם יציאתנו לגלות היתה באופן ניסי, שהשי"ת יעזור לנו שגם נצא מהגלות באופן ניסי, כדכתיב (מיכה ז טו):

"כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות"

גלות ישראל היתה שלא כדרך הטבע אלא ע"י אופן נסי

א.    גם הגלות היתה שלא כדרך הטבע אלא ע"י אופן נסי וכמבואר בכתובים: (דברים לב, כט-ל) לו חכמו ישכילו זאת, יבינו לאחריתם. איכה ירדוף אחד אלף, ושנים יניסו רבבה, אם לא כי צורם מכרם וה' הסגירם. ובחזקוני שם איתא: היאך נשתנה הענין, שהיום אחד מן האומות רודף אלף ממנו, ושנים מהם יניסו רבבה ממנו, ואמש, אחד ממנו רודף אלף מן האומות, ושניים ממנו יניסו מהם רבבה, ומפני מה אירע להם כך, אם לא כי צורם מכרם, צורם של ישראל מכרם. עכ"ל. ובספורנו שם איתא: היה להם להבין שאין זה בטבע שאחד ירדוף אלף: אם לא כי צורם מכרם. הוא נלחם בם והסיר תקפם ובכן נשתה גבורתם והיו לנשים. עכ"ל.

ב.     ובישעיה (ל, טו-יז) כי כה אמר אדני ה' קדוש ישראל, בשובה ונחת תושעון, בהשקט ובבטחה תהיה גבורתכם, ולא אביתם. ותאמרו, לא כי על סוס ננוס-על כן תנוסון, ועל קל נרכב-על כן יקלו רדפיכם. אלף אחד מפני גערת אחד, מפני גערת חמשה תנסו, עד אם נותרתם כתורן על ראש ההר, וכנס על הגבעה: ופרש"י: אלף אחד מכם מפני גערת אחד-מן האויבים, או כולכם מפני גערת חמשה תנוסו. עכ"ל.

ג. ובאיכה (ד יב) כתיב: לא האמינו מלכי ארץ, כל יושבי תבל, כי יבוא צר ואויב בשערי ירושלם: ובמדרש זוטא (איכה, בובר, פ"א אות ז) איתא: כשבא אותו רשע עם המלכים לירושלים, דמו ללכדו בזמן מועט, והקב"ה היה מחזק את אנשי ירושלים עד בשנה השלישית אולי יחזרו בתשובה, והיו גבורים בירושלים עד אין חקר, והיו נלחמים עם הכשדים ומפילים בהם חללים הרבה, והיה שם גבור אחד ושמו אביקא בן נבתרי, כשהיו אנשי החיל מקלעים באבנים גדולות להפיל החומה, היה מקבלם בידו ומשליכן על בני החיל, והורג מהם הרבה, עד שהתחיל לקבל האבנים ברגלו, והיה מחזירן לחיל, וגרם העון ובאת הרוח והפילתו מן החומה ונבקע ומת, באותה שעה נבקעה ירושלים ונכנסו הכשדים. מה עשה חנמאל דוד ירמיהו, השביע מלאכי השרת בשם, והורידם מזוינים בכלי זיין על האומות, כיון שראו הכשדים כן, ברחו מפני אימתן, עד ששינה להם הקב"ה את שמותם והעלם לרקיע, ובקש חנמאל להורידן ולא יכול, לפי ששינה הקב"ה שמותם, מה עשה השביע את שר העולם בשם, והגביה את ירושלים ותלאה באויר, עד שבעט בה הקב"ה מן השמים ונפלה, הדא הוא דכתיב השליך משמים ארץ וגו' (איכה ב, א), וכתיב גת דרך ה' לבתולת וגו' (שם א טו), ונכנסו כולם לירושלים ונבלעו החומות, הדא הוא דכתיב היה ה' כאויב בלע ישראל וגו' (שם ב ה). עכ"ל.

ד.     ובמדרש תהלים (בובר, עט א) איתא: מי היה מאמין כי ירושלים תהא נכבשת ביד השונאים, אחר שנעשו בה נסים בימיו של סנחריב, וכו'. חזקיה בשעה שבא סנחריב, ואמר אין בי כח לרדוף ולא לראות מלחמות, אלא בשעה שאני ישן על מטתי, אתה עושה מלחמותינו, אמר הקב"ה וכן אני עושה לך, אתה ישן על מטתך ואני עושה מלחמה, מה כתיב שם, ויהי בלילה ההוא ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור מאה שמונים וחמשה אלף (מ"ב יט לה), וכולם היו איפרכון ודוכסין ואיסטרטיקולין, וכל אוכלוסיהון, והלכו מהם כמה אוכלוסין, אמרו רבותינו אחד מששים לאוכלוסין היו, ואותן שנשתיירו היו ממלאים את ארץ ישראל, וכו'. וכל אותן מתו, וכמה נשתיירו, רב אמר עשרה, וכו', ר' אלעזר אומר ששה נשתייר מהן, וכו', ר' יהודה אומר חמשה, וכו'. ר' תנחום ור' חייא אמרו תשעה נשתיירו מהן, וכו'. ר' תנחום בר' חנילאי אמר ארבעה עשר, וכו'. ונבוכדנצר היה אחד מהן. כיון שהכעיסו אנשי ירושלים לבוראם, בקש הקב"ה לעלות עליהם נבוכדנצר שיעלה ויחריב את ירושלים, ולהגלות את ישראל מן הארץ, שנאמר הנני שולח ולקחתי את נבוכדראצר מלך בבל עבדי (ירמיה מג י). אמר ר' לוי שמונה עשרה שנה היתה בת קול מכרזת לתוך ביתו של נבוכדנצר ואומרת, עבדא בישא, סק וחריב ביתא דמרך, דבני מרך לא שמעין ליה, והיה מתיירא לעלות, לפי שהיה יודע מה שהגיע לסנחריב בימי חזקיה, ולא היה מאמין שהקב"ה מחריב את ירושלים, מה עשה עמד מקסם לידע אם לעלות אם לאו, שנאמר כי עמד מלך בבל אל אם הדרך בראש שני הדרכים לקסם קסם קלקל בחצים (יחזקאל כא כו), מלמד שהיה זורק את החץ לשם אנטוכיא או לשם צור או לשם לודקייא, והיה החץ נשבר, וכשהיה יורה חץ לשם ירושלים לא נשבר, והיה יודע שהיא עתידה להיות בידו חריבה, כיון שראה כן התחיל לומר לפני הקב"ה, רבונו של עולם מי האמין שיכנסו השונאין לירושלים ומחריבין אותה, ונכנסין למקום שלא היתה ברייה יכולה ליגע בה, הרי נכנסו השונאין וטמאו מקדשך, והרגו את בניך, שנאמר אלקים באו גוים בנחלתך, לכך נאמר לא האמינו מלכי ארץ (איכה ד יב). עכ"ל.

ה. ובגמרא (סנהדרין צו:) איתא: אמר רבא, טעין תלת מאה כודנייתא נרגא דפרזלא, דשליט בפרזלא, שדר ליה נבוכדנצר לנבוזראדן, כולהו בלעתינהו חד דשא דירושלם, שנאמר () פתוחיה יחד בכשיל וכילפת יהלמון, בעי למיהדר, אמר, מסתפינא דלא ליעבדו בי כי היכי דעבדו בסנחריב. נפקא קלא ואמר: שוור בר שוור. נבוזראדן, שוור, דמטא זימנא דמקדשא חריב והיכלא מיקלי. פש ליה חד נרגא, אתא מחייה בקופא ואיפתח, שנאמר () יודע כמביא למעלה בסבך-עץ קרדמות, הוה קטיל ואזל עד דמטא להיכלא. אדליק ביה נורא, גבה היכלא. דרכו ביה מן שמיא, שנאמר () גת דרך ה' לבתולת בת יהודה. קא זיחא דעתיה. נפקא בת קלא ואמרה ליה: עמא קטילא קטלת, היכלא קליא קלית, קימחא טחינא טחינת. שנאמר קחי רחים וטחני קמח גלי צמתך חשפי שבל גלי שוק עברי נהרות, חטים לא נאמר. אלא קמח. עכ"ל.

ו. ובתורת חיים שם ביאור הענין וז"ל: נבוכדנצר רצה לכבוש את ירושלים דרך טבע, בחרב וחנית ובכלי זיין רב, ולכך שדר ליה לנבוזראדן תלת מאה כלומר מספר גדול של פרדות, טעונין כלי זיין חשוב ברזל חדוד דשליט בפרזלא, והראה לו הקב"ה כי הוא נלחם בהם בישראל, ולולי כן לא יכול להם, שכל כלי זיין שלו אינן חשובין לכלום, ולכך כולהו בלעתינהו חד דשא דירושלים, ובעי למיהדר ולא אשתייר אלא חדא מנייהו וכבשה בו לבד, ולא זו בלבד אלא דמחייה בקופא ואיפתח, שלא הוצרר לחתך ולשבר הפתח בחודו של אותו גרזן, אלא הכה בו בקופא בלבד, ונפתח, ויליף לה מדכתיב () בסבך עץ קרדומות, דמשמע שלא הכה אלא בקופא, מקום שהעץ מסתבך בקרדום, רמז, כי לא בכחו גבר כי אם ברצונו יתברך. עכ"ל.

ז.  ובמדרש תנחומא (בובר, פרשת דברים הוספה אות ז) איתא: אדריינוס הרשע כשכיבש את ירושלים היה מתגאה לומר כיבשתי את ירושלים בכח, אמר לו רבן יוחנן בן זכאי אל תתגאה, אלולי שהיה מן השמים לא כבשת, מה עשה רבן יוחנן, נטלו והכניסו לתוך המערה, והראה לו אמוריים קבורים, והיה אחד מהם של שמונה עשרה אמה, אמרתי לו, כשהיה לנו זכות כל אלו נפלו בידינו, ועכשיו על ידי עונותינו שלטת בנו, וכו'. עכ"ל.[2]

ח.    ובאיכה רבה (פתיחתות) איתא: בשעה שבקש הקב"ה להחריב את בית המקדש אמר, כל זמן שאני בתוכו אין אומות העולם נוגעין בו, אלא אכביש את עיני ממנו, ואשבע שלא אזקק לו עד עת קץ, ויבואו האויבים ויחריבו אותו, מיד נשבע הקב"ה בימינו והחזירה אחוריו, הה"ד (איכה ב) השיב אחור ימינו מפני אויב, באותה שעה נכנסו אויבים להיכל ושרפוהו, עכ"ל. ועה"פ (דברים לא, יז) על כי אין אלהי בקרבי מצאנו רעות האלה, כותב רבינו בחיי וז"ל: הכתוב הזה יורה, שלא חרב המקדש, ולא גלו בית יהודה, עד שנסתלקה שכינה, וכן אמר דוד ע"ה (תהלים סח, יט) 'עלית למרום', ואחר כך 'שבית שבי'. עכ"ל.

ובכד הקמח (אבלות חורבן ירושלים) איתא: משא גיא חזיון, מה לך איפוא כי עלית כלך לגגות, תשואות מלאה, עיר הומיה, קריה עליזה, חלליך לא חללי חרב, ולא מתי מלחמה (ישעיה כב). ישעיה ע"ה התנבא בכאן על חורבן ירושלים, והיה מאשים לישראל על שהיו משתדלים בכל כחם להכין כלי מלחמה, כדי להשגב מן האויבים הבאים להלחם עליה, ולא היו מכינים עצמם לתשובה ומעשים טובים, לפי שעם התשובה היו יכולין להשגב מבלתי כלי מלחמה שבעולם, ואינם יכולין להנצל מבלתי תשובה, וע"כ התנבא עליה פורענות. וכו'. והזכיר אחרי כן ג"כ (שם) ויקרא ה' צבאות לבכי ולמספד ולקרחה ולחגור שק. ענין ויקרא – גזר, כענין הכתוב ויקרא ה' לרעב, כי לולא שנגזר חרבן בית המקדש מן השמים, לא היו האויבים יכולין לו. וכו'. וזהו ששנינו () בי"ז בתמוז הבקעה העיר-כלומר מעצמה בגזרת שמים, וע"כ אחז לשון הבקעה, וכן לשון הכתוב (מלכים ב כה) ותבקע העיר. עכ"ל.

---

הערות שולים

[1] מאת רבי נחמן יהוסף וויטריאל הי"ו

[2] ובאבות דרבי נתן (נוסחא ב פרק ז) איתא: וכשבא אספסיאנוס והקיף את ירושלים שרה כנגד מזרחה של ירושלים, עמדו כל הסיקרין ושרפו כל האוצרות שהיו בירושלים. חשבו שלא להשאיר מחיה. והיו אנשי ירושלם שולקין תבן ושותין את מימיו ויוצאים ועושים מלחמה עמהם והורגים בהם. כיון שראה אספסיאנוס צואתן של אנשי ירושלים שלא היה בהן מין דגן, קרא לכל חיילותיו אמר להן, בואו וראו בני אדם רעבים וצמאים יוצאים ועושים מלחמה עמכם, והורגים בכם, אילו היו אוכלים ושותים על אחת כמה וכמה. עכ"ל.