על הר ציון ששמם שועלים הלכו בו

הרב אביעד נייגר
לפני 20 שעות
זמן קריאה 4 דקות

למען אחי ורעי! מענייני דיומא הנני מביא בפניכם את דרשתו של רבי יוסף דובער (יושֶׁה בֶּר) הלוי סולובייצ'יק זיע"א (ה'תק"ף - ד' באייר ה'תרנ"ב), ספר בית הלוי ח"ג דרשות - דרוש ח:

'איכה (קפיטיל ה יח) "על הר ציון ששמם שועלים הלכו בו, אתה ה' לעולם תשב כסאך לדור ודור, למה לנצח תשכחנו תעזבנו לאורך ימים".

להבין המשך הכתובים וביאורם, דהנה בפרשה בחקתי (כו לב) כתיב והשימותי אני את הארץ ושממו עליה אויביכם היושבים בה. וכתב שם רש"י, והוא מדברי התורת כהנים (פרשת בחוקותי פרשה ו) והשימותי אני את הארץ זו מדה טובה לישראל שלא ימצאו האויבים נחת רוח בארצם. ולכאורה מאי נפקא מינה היא לישראל אם המה יקבלו נחת רוח בה או לא, ומה טובה יש בזה לישראל. וביאור הענין הוא, דזהו נחמה גדולה לישראל דארץ ישראל נתקדשה מכל הארצות עד שאינה יכולה לסבול עליה עוברי עבירה מצד קדושתה, וכמו שאמר הכתוב ולא תקיא הארץ אתכם כאשר קאה כו'. וגם עתה שישראל גלו ממנה אינה סובלת עוברי עבירה, וגם המה אינם מקבלים ממנה קורת רוח[1], דגם עתה היא בחורבנה ואינה מיושבת כישוב כל הארצות, וזהו מופת גלוי שעדיין הארץ בקדושתה הראשונה עומדת שנתקדשה עבור ישראל, וגם עתה שגלו ישראל ממנה לא סילק ה' קדושתו ממנה ומחזיק אותה בקדושתה עבור ישראל שישובו אליה ותחזור הארץ לכבודה הראשון. וזהו ביאור הכתוב, על הר ציון ששמם שועלים הלכו בו, דהוא שמם ואינו מיושב מהאויבים כמו שארי ארצות, ונתן טעם לזה אתה ה' לעולם תשב כסאך לדור ודור משום ישיבתך כביכול בה ועדיין כסאך שם דהוא בקדושתך ועתידה לחזור אלינו, אם כן למה לנצח תשכחנו תעזבנו לאורך ימים, דאם היה מקום לומר דמאסם לעולם לא היה שום קושיא על אריכת הגלות, אבל כיון דלא מאסתנו לעולם ותגאול אותנו, אנו שואלים למה אתה מאריך כל כך הרבה זמן הגלות. ובזה נעמוד על ביאור הגמרא סוף מסכת מכות (כד ב) שראו שועל יוצא מבית קדשי הקדשים התחיל רבי עקיבא מצחק והביא להם הפסוק (ישעיה ח ב) ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריה בן ברכיה, תלה הכתוב נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה, באוריה כתיב לכן בגללכם ציון שדה תחרש, בזכריה כתיב עוד ישבו זקנים וזקנות בשערי ירושלים כו', עכשיו שנבואתו של אוריה נתקיימה בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת. ולכאורה למה תלאן זה בזה. ולפי הנאמר לעיל מבואר היטב דעל ידי זה שהיא שממה ושועלים הלכו בו מופת דישובו לה שנית.

ובזה בארנו המשך הכתובים ירמיה (ד כב) ראיתי הארץ והנה תוהו ובוהו כו'. ראיתי ההרים והנם רועשים וכל הגבעות התקלקלו. ראיתי והנה אין האדם כו'. ראיתי והנה הכרמל המדבר וכל עריו נתצו מפני ה' מפני חרון אפו כי כה אמר ה' שממה תהיה כל הארץ וכלה לא אעשם. והמשך הפסוקים צריך ביאור. גם יש להבין מה דאמר כי כה אמר ה', דמה טעם הוא למה שאמר מקודם. רק הענין, דבפרשה בחקתי (כו לג) כתיב והיתה ארצכם שממה ועריכם יהיו חרבה, ואיתא בתורת כהנים (שם פרק ז) ועריכם יהיו חרבה זו מדה קשה שבזמן שבעל הבית גולה מעירו וסופו לחזור כאלו אין ביתו וכרמו חרב. וביאור הענין דהיוצא מן הבית ודעתו לחזור לה עוד, אינו מחריב לעצם הבית ולא ישבור התנור שבו וכדומה, וכשנראה לאחד שיצא מן הבית ומחריבו מראין הדברים שאין בדעתו לשוב לו עוד. והנה בשעת חורבן אחר שגלו ישראל ממנה נחרב אחר כך גם גוף הארץ וגוף הערים, וכמו דאיתא במסכת (שבת) [יומא] (דף נד א) נ"ב שנה נתקיים בארץ ישראל גפרית ומלח שרפה כל ארצה, ומראין הדברים שגרשם לגמרי ואין סופם לחזור לה. ובזה בארנו המשך הכתובים פרשה נצבים (כט כא) ואמר הדור האחרון בניכם אשר יקומו מאחריכם והנכרי אשר יבא מארץ רחוקה וראו את מכות הארץ ואת תחלואיה אשר חלה ה' בה, גפרית ומלח שרפה כל ארצה כו' כמהפכת סדום כו', ואמרו כל הגוים על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת מה חרי האף הגדול הזה, ואמרו על אשר עזבו כו' וישליכם אל ארץ אחרת כיום הזה. ואיתא במסכת סנהדרין (דף קי ב) מה היום הולך ואינו חוזר אף הם אינם חוזרים יעו"ש. והמשך הכתוב כך הוא, דיראו מכות הארץ, דגוף הארץ נחרבה בגפרית ומלח, ועל זה יגדל אצלם התמיה על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת, פירוש דבשלמא האנשים חטאו וגלו, אבל למה החריב גם גוף הארץ, וישיבו תשובה לעצמם דהשליכם אל ארץ אחרת כיום הזה, דאינם חוזרים לה עוד, ומשום הכי נחרבה גוף הארץ, וזהו אות ומופת להם שלא יחזרו עוד.

ונתברר מהאמור לעיל דמהא דנחרב גוף הארץ והערים, מראים הדברים שאין סופו לחזור, אמנם מהא דנשארה הארץ שממה גם עתה וגם המה אינם מקבלים ממנה קורת רוח כבכל מדינות של חו"ל, הרי אדרבה הוא סימן שעדיין מחזיק אותה עבורנו והיא עדיין בקדושתה ומחזיק אותה עבור ישראל ולא נתנה להם לנחלה לעולם, ולפי זה הרי נשארה הקושיא דאם כן למה נחרבה גוף הארץ והערים, ומוכרח לומר תירוץ אחר, דזה היה לטובתם של ישראל וכמו דאיתא במסכת (ברכות) [קידושין] (דף לא ב רש"י ד"ה איסתייעא) מזמור לאסף, קינה לאסף מבעי ליה, אלא ששפך חמתו על עצים ואבנים, דחלילה אם היה מעניש רק לישראל עצמם עבור עונותם היו חייבים כליה חלילה, ומשום הכי שפך חמתו על עצים ואבנים והחריב גוף הארץ כדי להקל העונש מישראל, וזה היה כפרה על ישראל, וכמאמר הכתוב (דברים לב מג) הרנינו גוים עמו כי דם עבדיו יקום ונקם ישיב לצריו וכפר אדמתו עמו, אמר הכתוב דינקום מהבבלים על שיעבודם הקשה ששיעבדו בישראל, וחטאם של ישראל יכופר בחורבנה של הארץ.

וזהו שהתנבא ירמיה, דראה בנבואה שני דברים הסותרים זה את זה לכאורה, ראיתי הארץ והנה תוהו ובוהו ראיתי ההרים והנם רועשים וכל הגבעות התקלקלו, שנתקלקל גוף הארץ והערים, וזה מראה שאין סופן לחזור עוד, ושוב אמר ראיתי והנה אין האדם דגם להם אינו מוסרה וכמו שכתבו התוספות בבבא קמא דהאדם גם עכו"ם בכלל, ומדאינו מוסרה להם מוכח דמחזיק אותה עבור ישראל. והוסיף עוד לומר, ראיתי והנה הכרמל המדבר וכל ערים נתצו, דהם שני דברים סותרים דהוא מדבר ואינו נותן אותו להם, והערים נתצו, ונותן טעם לזה כי כה אמר ה' שממה תהיה כל הארץ, שלא אתן אותה להם ותהיה שממה, דשמם הוא מדה טובה, וכלה לא אעשה, ומשום הכי הוא דנחרבו הארץ והערים להגן על ישראל, וזהו מסקנת הגמרא בסנהדרין (דף קי ב) דדרשינן להפסוק (דברים כט כז) וישליכם אל ארץ אחרת כיום הזה מה היום חוזר ומאיר אף ישראל כן, רק דנותן טעם על מה עשה ככה לארץ הזאת, ונתן טעם דהוא לטובתן להגן עליהם, וחביבותא גבן כדי שיזכו לשוב לה[2]'.