לא הודות לקסטנר

למען אחי ורעי, האמת זמינה לכולם, אבל הנרטיב והאידיאולוגיה הציונית מנסות למנוע מאיתנו להגיע לאמת.

אחת הטענות הגדולות ביותר שהנרטיב הציוני מנסה למכור לנו היא שהתנועה הציונית הצילה את כ"ק האדמו"ר מסאטמאר, רבי יואל טייטלבוים זיע"א.

אך לא כך הדברים כי אם ההפך הוא הנכון, שתדלנים חרדים הם שדאגו לממן את הרכבת ולשחד בכירים מהמפלגה הנאצית, ע"מ להצילו. ואילו קסטנר השתמש ברכבת בשביל להציל את חבריו.

המאמר נכתב ע"י הרב ירמיה קאהן שליט"א, בשנת ה'תשס"ט.

יותר מ-50 שנה לאחר רצח רודולף קסטנר, מי שהיה ראש ועד העזרה וההצלה בבודפשט בפועל, המחלוקת סביבו מתעוררת מחדש. קסטנר, שסיכם עסקה עם אדולף אייכמן ב-1944 לאפשר לבין 1,600 ל-1,700 יהודים הונגרים לצאת לשוויץ בתמורה לכסף, זהב ויהלומים, הורשע בבית משפט ישראלי ב-1955 בשיתוף פעולה עם הנאצים. בית המשפט קבע כי קסטנר, בכך שהשאיר את יהדות הונגריה בבורות לגבי התוכניות הנאציות להשמדתם בתמורה לחופש עבור חבריו, אכן "מכר את נשמתו לשטן". שנתיים לאחר מכן הוא נרצח מחוץ לביתו בתל אביב.

הפרשה הולידה יותר מ-10 ספרים, מחזה תיאטרון וסרט טלוויזיה. כעת התעוררה סערה מחודשת לאחר שהסרט התיעודי "להרוג את קסטנר" מאת הבמאית האמריקאית גיילן רוס הוקרן בפסטיבל הסרטים הבינלאומי בחיפה ביולי 2009. הסרט מופץ כעת בארצות הברית. הסרט מנסה לשקם את תדמיתו של קסטנר כמוציא לפועל של אחת מהצלות היהודים המצליחות ביותר במהלך השואה.

בסוף הסרט התיעודי, בתו של קסטנר, ז'וז'י, אחות בבית חולים בתל אביב, מספרת סיפור לא מתועד על כך שקסטנר התקשר לרב יואל טייטלבוים, הרבי מסאטמר, שהיה בין הניצולים במשלוח, כדי שיעיד לטובתו בבית המשפט, והרבי סירב באומרו: "קסטנר לא הציל אותי. אלוהים הציל אותי". כשנשאלה מאוחר יותר על המקור לסיפור זה, היא לא יכלה להשיב.

הרבי מסאטמר היה ידוע בגילויי הכרת הטוב העמוקים שלו לכל מי שעשה לו טובה אי פעם, ולו הקטנה ביותר. הוא שמר על רגשות הערכה לאנשים, וגם לילדיהם, לאורך כל חייו. זה היה נכון במיוחד לגבי כל מי שעזר לרבי במהלך המלחמה, ללא קשר אם האדם היה דתי או חילוני, יהודי או גוי. במשך שנים לאחר המלחמה הוא שלח להם מתנות וניסה לעזור להם בכל דרך אפשרית. לדוגמה, הרבי שלח שליח להודות לד"ר יוסף פישר, שבזכות מאמציו נכלל הרבי במשלוח. הוא היה אסיר תודה לשגריר אל סלבדור בהונגריה על שפעל לשחרורו. הוא הראה את הערכתו לד"ר שוורץ וד"ר קליין, שעזרו לו בבעיות בריאות במחנה ברגן-בלזן. זאת מבלי להזכיר את הכרת התודה לכל החיים של הרבי לכל תומכיו בקהילה הדתית שעזרו לו בכל צעד בבריחה ושילמו סכומי עתק עבור שחרורו[1].

ברור, אם כן, שזה שקר לייחס לרבי את ההשקפה שמאחר שבריחתו אורגנה על ידי ההשגחה העליונה, הוא אינו צריך להחזיר טובה לבני האדם ששימשו כשליחי האל להצלתו.

אבל קסטנר היה סיפור אחר. בוודאי שהרבי לא היה מעיד בבית משפט של המדינה הציונית, שבה סירב להכיר. אנו יכולים להניח שבהיבט זה הוא היה שותף לעמדתו של עמיתו הקרוב הרב מיכאל בר ויסמנדל, שהתבקש להעיד במשפט קסטנר וסירב כי "לא הכיר בבית משפט יהודי חילוני". אך הרבי היה יכול להראות הערכה לקסטנר בדרכים אחרות, והוא היה יכול לדבר כדי לטהר את שמו. למה הוא לא עשה זאת?

התוכנית לשחד את הנאצים כדי לשחרר יהודים מאדמות כבושות לא מקורה בקסטנר ובחבריו הציונים בהונגריה, אלא ברב מיכאל בר ויסמנדל בברטיסלבה, סלובקיה. על ידי מתן שוחד לקצין הנאצי דיטר ויסליצני בסכום כולל של 50,000 דולר, הצליח הרב ויסמנדל לעכב את גירושם של 30,000 יהודי סלובקיה במשך שנתיים שלמות. לאחר שראה הצלחה זו, החל הרב ויסמנדל לעבוד על תוכנית כללית יותר להצלת כל יהודי אירופה שנותרו. המשא ומתן על "תוכנית אירופה", כפי שנקראה, נמשך לאחר שהנאצים החלו לכבוש את הונגריה במרץ 1944. בעצתו של הרב ויסמנדל, החל ויסליצני לדון בתוכנית זו עם ראש הקהילה האורתודוקסית בבודפשט, פנחס פרוידיגר. הנאצי הציע לשחרר את כמיליון יהודי הונגריה תמורת 12 מיליון דולר.

הצלה מדהימה זו הייתה עשויה לצאת לפועל, לולא חיבלו הציונים בבודפשט במאמץ כדי שיוכלו לקחת על עצמם את תפקיד ועד ההצלה. רודולף קסטנר ויואל ברנד הפכו למנהיגי ההצלה החדשים. כפי שכתב הרב ויסמנדל בספרו "מן המיצר": "ההשתלטות הציונית על מאמצי ההצלה הייתה אסון, משום שהמפלגה הציונית לא התעניינה בראש ובראשונה בהצלת יהודים, אלא בהצלת מנהיגיה וחברי המפלגה שלהם כדי שיוכלו ללכת לפלסטין ולעזור בבניית מדינה".

אייכמן, הפקיד הנאצי הממונה על השמדת יהדות הונגריה, שלח את יואל ברנד כשליח להנהגה הציונית באיסטנבול כדי לבקש מהם "משאיות תמורת דם". הנאצים הציעו לחוס על מיליון יהודים תמורת אלף טון תה, אלף טון קפה ועשרת אלפים משאיות. אך משה שרת, יצחק גרינבוים ושאר מנהיגי הסוכנות היהודית החליטו כי לא רצוי להשקיע מאמצים כלשהם להצלת יהודים אלו, משום שהדבר עלול להכעיס את בעלות בריתם הבריטיות ולהפריע לתוכניותיהם למדינה יהודית בארץ הקודש. לכן הם החליטו להסתיר את משימתו של ברנד. הם פיתו אותו לחצות את הגבול מטורקיה לסוריה, הבריטים לקחו אותו לכלא במצרים, והוא נמק שם חודשים כשהמסר שלו לא הועבר, עד שרוב יהודי הונגריה כבר נחנקו בגז ונשרפו באושוויץ.

לאחר כישלון התוכנית הכללית להצלת יהדות הונגריה, כל מה שקסטנר הצליח להשיג מאייכמן היה הצעה לשחרר מספר קטן של יהודים שקסטנר יבחר, בתמורה לשוחד ושתיקתו של קסטנר. ב-1960 פורסם במגזין "לייף" ראיון עם אייכמן שערך העיתונאי הנאצי ההולנדי וילם סאסן בארגנטינה. בראיון אמר אייכמן כי קסטנר "הסכים לעזור למנוע מהיהודים להתנגד לגירוש ואפילו לשמור על הסדר במחנות הריכוז אם אעצום עין ואאפשר לכמה מאות או כמה אלפי צעירים יהודים להגר לפלסטין. זו הייתה עסקה טובה".

עד תחילת מאי 1944, קסטנר ומנהיגים יהודים רבים אחרים קיבלו את דו"ח ורבה-וצלר, שחובר על ידי שני נמלטים מאושוויץ, וראיות נוספות לכך שיהודי הונגריה יישלחו למותם. הדו"ח הופץ למנהיגי ארגונים יהודיים בתקווה שיהודי הונגריה יוזהרו כי הם מגורשים למחנה מוות ולא מיושבים מחדש, כפי שגרמו להם להאמין. עם זאת, הדו"ח לא פורסם על ידי המועצה היהודית בהונגריה או על ידי קסטנר. היה זה יריבו מהסוכנות היהודית, קראוס, שבסופו של דבר שלח את הדו"ח לשוויץ לפרסום. הסערה הבינלאומית שנוצרה שכנעה את הממשלה ההונגרית להפסיק את הגירושים. אך עד אז כבר גורשו 437,000 יהודים הונגרים לאושוויץ, שם נרצחו הרוב המכריע עם הגעתם.

קסטנר העיד במשפטו כי דאגתו העיקרית הייתה "שרוב ההנהגה הציונית תעזוב את בודפשט עם המשלוח". אפילו אותם 1,684 יהודים שבסופו של דבר יצאו במשלוח שוחררו רק בזכות סכומי כסף עצומים וחפצים יקרי ערך שנאספו על ידי הקהילות היהודיות בהונגריה - בעיקר על ידי האורתודוקסים בבודפשט. העובדה שכל כך הרבה מהכסף הגיע מהאורתודוקסים הייתה הסיבה העיקרית לכך שקסטנר נאלץ לכלול ברשימתו כמה רבנים אורתודוקסים, ובראשם הרבי מסאטמר, שעבור מקומו שילם הפעיל האורתודוקסי חיים רוט באופן אישי סכום עתק. גם הרב יונתן שטייף והרב שלמה צבי שטרסר נכללו.

למרות כל הכסף ששולם עבורו, קסטנר סירב בתחילה להציל את הרבי מסאטמר, ביודעו שהוא אויב של המפלגה הציונית. הוא הסכים לעשות זאת רק בהתעקשות חמיו, ד"ר יוסף פישר, ראש המועצה היהודית בקלוז' (קלוז'נבורג). מאוחר יותר, כשהגיעו לחופש בשוויץ, פנה ד"ר פישר לרבי ואמר: "אני בטוח שהרבי מבין שלא תכננו לכלול אותו ברשימת המיוחסים. כולם יודעים שהרבי מסאטמר הוא אויב מושבע של הציונים. אבל אגיד לך את האמת. לילה אחד בקלוז'נבורג, אמי באה אליי בחלום והזהירה אותי לוודא לכלול את הרבי מסאטמר ברשימה - ורק אז תהיה תקווה שכל האנשים יימלטו". כשסיפר הרבי את הסיפור הזה שנים מאוחר יותר, הוא ציין שאמו של פישר הייתה אישה דתייה שכיסתה את שערה ושמרה את מצוות התורה, ואביו היה תלמיד חכם. הוא היה דודו של הרב ישראל יעקב פישר, שהיה מאוחר יותר חבר בבית הדין הדתי האנטי-ציוני בירושלים.

בכל שלב בדרך מבודפשט לגבול השוויצרי, לא קסטנר אלא הרבי וחסידיו הם שהבטיחו את הצלחת המאמץ. הרכבת נעצרה למשך יומיים בגבול האוסטרי, ואז נשלחה לכיוון השני, ואז נעצרה שוב באמצע שום מקום. היהודים ירדו וישבו על האדמה ליד הקרונות. חלקם שאלו את הנהג לאן הם נוסעים, והוא ענה: "אושוויץ". פחד אחז בכולם, והם חיפשו דרכים להודיע לוועדת ההצלה בבודפשט. הרבי דאג לכך שנערה יהודייה שלא נראתה יהודייה תיסע לבודפשט ותודיע לחיים רוט. רוט יחד עם קסטנר רצו לאייכמן וצעקו שהם בגדו בו. אייכמן חייך וענה בקרירות: "נראה שהייתה טעות. הורורנו לשלוח את הרכבת למחנה באושפיץ, בחבל הסודטים. מישהו כתב אושוויץ במקום זאת. אל דאגה, אם הם ילכו לאושוויץ אתן לכם רכבת אחרת". רוט מחה על כך שנתן הרבה כסף כדי להציל רב גדול מסוים שהיה על הרכבת. אייכמן אמר: "תשמע, זו לא הייתה הטעות שלי, אבל אם תביא לי עוד כסף אנסה לתקן את זה". רוט הביא שוחד גדול נוסף, ורק אז הרכבת הופנתה ונשלחה לברגן-בלזן, שם הוחזקו במשך חמישה חודשים בזמן שהנאצים המתינו לעוד כסף מיהודי העולם החופשי.

איך יהודי העולם החופשי קיבלו את ההודעה? כשהרכבת עצרה בברטיסלבה, סלובקיה, דיבר הרבי עם היהודים המקומיים וביקש מהם להפיץ את הידיעה על מצוקתם. שלמה גפן, חסיד של הרבי, כתב לגיסו משה גרוס בשוויץ. הוא בתורו הודיע לוועד ההצלה האורתודוקסי בשוויץ, בראשות יצחק שטרנבוך, שהפיץ את הידיעה ברחבי העולם. יהודים אורתודוקסים באמריקה פנו למועצה לפליטי מלחמה בוושינגטון. הרב מיכאל ויסמנדל בסלובקיה וחבריו לעבודת ההצלה לא חדלו מלהזעיק את העולם על הסכנה למשלוח, עד שהכסף שהנאצים רצו נאסף לבסוף.

לג'וינט (Joint Distribution Committee) היה את סכום הכסף הדרוש, ולא היה קשה להשיג את המשאיות שהנאצים רצו. המכשול היחיד היה ראש הג'וינט בשוויץ, ד"ר סאלי מאייר. הוא סירב להשתמש בכסף כלשהו כדי לקנות משאיות לגרמנים, בטענה שה-S.S. משתמש בזה כתכסיס כדי לתקוע טריז בין מדינות בעלות הברית הנלחמות בגרמניה. גרמניה, לדבריו, תדאג שהרוסים יידעו שאמריקה ואנגליה מספקות להם משאיות לשימוש נגד רוסיה. סאלי מאייר אפילו סירב להקצות כסף לשחרור האסירים בברגן-בלזן. אפילו קסטנר לא יכול היה להבין את היחס קר הלב של מאייר. בסופו של דבר, יהודי בודפשט, יחד עם יצחק שטרנבוך בשוויץ, גייסו בעצמם מספיק כסף כדי לקנות 30 משאיות משוויץ. כשסאלי מאייר גילה זאת, הוא כעס ואיים להפסיק את תמיכת הג'וינט בבודפשט.

הפליטים שוחררו מברגן-בלזן בדצמבר 1944 והועלו על רכבת לשוויץ. אך באמצע הלילה, באוסטריה, ליד הגבול השוויצרי, הרכבת נעצרה פתאום. היא נותרה עומדת זמן רב, והנוסעים החלו לדאוג. אז מישהו עלה לרכבת והורה לכולם לקחת את חפציהם ולרדת. כעת גבר פחדם של הנוסעים. הם היו מוכנים לדרוך על אדמה חופשית תוך זמן קצר, ועכשיו פתאום הגרמנים שוב פוקדים עליהם. חששותיהם לא היו מופרכים, שכן שמועה החלה להתפשט כי פקודה הגיעה זה עתה מהימלר בברלין לעצור את הרכבת לשוויץ ולשלוח אותה לאושוויץ.

בבודפשט, קולונל ה-S.S. קורט בכר עדיין עמד על כך שלא כל הכסף שולם. עבור 1,684 יהודים, הם רצו 1,684,000 דולר. לפי בכר, נותרו עדיין 64,000 דולר לתשלום. הוא אמר שקיבל פקודות שאם הכסף לא ישולם, הרכבת תופנה ותישלח לאושוויץ. שוב, סאלי מאייר סירב לספק את הכסף. וכך הרכבת ישבה על הגבול, כשנוסעיה אינם יודעים אם גורלם יהיה לחיים או למוות.

אז בא הרב לייבוש רובינפלד משוויץ לעזרתם. הוא הביא סכום כסף ושיחד את הרמן קרומיי ואת קצין ה-S.S. השני שליווה את הרכבת. קרומיי הורה במהירות לכולם לקחת את חפציהם ולעלות לרכבת לשוויץ. שני הנאצים עצמם עזרו להם להעלות את חפציהם לרכבת. לאחר מכן הם שלחו מברק לברלין האומר כי פקודתו של הימלר הגיעה מאוחר מדי, הרכבת כבר הגיעה לצד השוויצרי של הגבול ולא ניתן עוד לבצע את הפקודה.

לאורך כל הסיפור הניסי הזה, היהודים הדתיים, ולא קסטנר והציונים, היו שליחי האל להצלת הרבי מסאטמר ושאר היהודים במשלוח. ההשגחה העליונה הצילה את הרבי כדי שיוכל לבנות מחדש ולהאיר את העולם היהודי לאחר חורבן אירופה.

the grand Rebbe from Satmar, Rabbi Joel Teitelbaum zi"a, on the train to a safe haven

---

הערות שולים

[1] תפארת יואל (תשנ"ג, עמ' 47)

בספר מושיען של ישראל (ח"א עמ' קנ"ה) הביא, שמעודו היה רבינו מצוין מאד במדת הכרת הטובה, ומי שעשה לו פעם איזה טובה או קורת רוח, היה רבינו מרגיש בנפשו כל ימיו כבעל חוב לאותו האיש בעבור הטובה שעשה עמו, ותמיד היה מבקש ענינים שיוכל לשלם לו טובה וכו', ולעומת זה היה נחשב בעיניו למדה הכי גרועה מי שכופר בטובת חבירו, ועל ענין זה היה מקפיד מאד, וגם אלו שעמדו מחוץ לתחומו של רבינו ספרו בהתפעלות, כי מי שעשה פעם טובה להרבי מסאטמאר הוא מרבה להכיר טובתו, וידוע מה שאמר הבינו שמי שיסייע בהחזקת מוסדותיו הק' לא ישאר לו בעל חוב.

וע"פ דרכו היה רגיל לפרש דברי רש"י ז"ל עה"פ 'ועשית עמדי חסד ואמת', חסד שעושין עם המתים הוא חסד של אמת שאינו מצפה לתשלום וכו', דלאיש חי אי אפשר שיהא חסד שאינו מצפה לתשלום גמול, דמי שכופר בטובתו של חבירו אינו בגדר אנושי כלל, ואין עושין לו טובה. וכמו שאמרו ז"ל כל העושה טוב למי שאין מכירו, כאילו זורק אבן למרקוליס, ואם כן אפשר שיהיה חסד של אמת רק בחסד שעושין עם המתים'.