בירור דברים בענין איסור השתתפות בבחירות לכנסת המינים

למען אחי ורעי! בירור דברים דבר הלכה בענין איסור השתתפות בבחירות לכנסת המינים מאת רבי שמעיה גרינבוים זיע״א (י"ל ע"י מחלקת ההסברה של העדה החרדית, ירושלים, סיון ה'תשנ"ו)

בתוכן

חובת ההתחזקות בימים אלו

סגולת עם ישראל נגד העמים

מובן הגלות שאנו נתונים בו

השלש שבועות הלכה היא ואינו אגדה

כללות האיסור ב"יהרג ואל יעבור"

גם גדול בישראל יכול לטעות

סדר החקיקה במדינה דמוקרטית

ביאור ענין התחברות לרשעים

לפני עור לא תתן מכשול

נטפל לדבר עבירה

הצהרת אמונים

ההצהרה היא הכרה במדינה וחוקות הגוי

גודל ההשתתפות בבחירות בז"פ ב"יהרג ואל יעבור"

שליח לדבר עבירה

עבודתה בכך

למיגדר מילתא

לקיחת כספים מהשלטון

לא תסור

ברשות הרה"ג חכמי ורבני הישיבות, תלמידי הישיבות, מורי ורבותי, אחי ורעי.

-א-

בנבואת ירמיה הנביא כתיב (ירמיה ז' כ"ח) אבדה האמונה ונכרתה מפיהם. ויש על זה פירוש מצדיקי קדמאי, מדוע "אבדה האמונה", משום ש"נכרתה מפיהם". כי העדר הדיבור בעניני האמונה היא הגורמת לחסרונה והשכחתה. ומאידך גיסא, כתיב (תהלים קט"ז י'), האמנתי כי אדבר. איככה מגיעים לאמונה, כאשר "אדבר", עצם הדיבור בענייני אמונה מחזק אמונת הלב, כי האמונה אינה מהדברים שבעל פה בלבד, אלא עיקרה ויסוד היסודות שלה היא בלב, אלא שהדיבור מזה נחוץ להביא השפעה על הלב.

בדורו של בעל ה"ייטב לב" היה יהודי נכבד בשם ר' יונתן בנימין עסטרייכער, שדרכו היה תמיד למחות בעירו על פירצות בדת וללחום נגד הפורצים בחומת היהדות, אך משום מה היה נראה בעיניו כי מחאותיו אינן עושות רושם ולמעשה אינן מועילות, בא לו יהודי זה אל בעל ה"ייטב לב" ושח לפניו על שאינו רואה שום תוצאות למעשה במחאותיו, ומה תועלת כי ימשיך בזה. ענהו ה"ייטב לב": קח לך משל, מאויבי תחכמני, הרי כל אחד יודע כי ממשלת פולין הגדולה נתחלקה לגזרים והיתה במשך הרבה דורות חלק ממדינת רוסלאנד וחלק ממדינת דייטשלאנד אף־על־פי־כן היו הפריצים ויוצאי חלציהם אחריהם מתאספים מדי שנה בשנה ביום קבוע והיו מכריזים: אין אנו מכירים בכיבוש ארצינו בידי זרים, "פולין היא ארץ עצמאות"! כמובן שהדבר היה לשחוק בעיני כל, כל אחד ידע כי כל זה הוא חוכא ואטלולא. שהרי אפילו עצמאות של ד' אמות על ד'

אמות לא היתה להם. ברם הם לא הפסיקו את כינוסם והכרותם מדי שנה. אמר לו ה"ייטב לב": וכי איזו תועלת היה להם בדבריהם?! אעפ"כ ידעו הם כי בשעה שיפסיקו להכריז הכרזתם, תיפסק גם בהם עצמם התקווה שיזכו אי פעם לעצמאות, ואם מדברים וחוזרים על הדברים מדי פעם נשארת התקוה בלב שיזכו לעצמאות, וכך הוה, שזכו לבסוף להקים ממשלת פולין עצמאית, הקיימת עד היום הזה.

הוא הדין אצלך סיים ה"ייטב לב" לפעמים אין האדם מרגיש שיש תועלת בדבריו, ברם וודאי עצם הדיבור והמחאה, לא ימלט שלא יפעל בלב מאן דהו, אם לא עכשיו יפעל לאחר זמן, והעתיד יוכיח עד כמה היתה השפעה להדיבורים.

אף אנו בנידון דידן, אם אנו מקיימים עתה "אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו" לשוחח על העניין של אמונה בביאת משיח צדקנו, כדאי כבר שנבארו קצת יותר באריכות, אך תחלה עלי להקדים הקדמה קצרה:

-ב-

בדורות הקודמים כלל לא עלה על המחשבה הצורך להתחזק בעניינים אלו, כי הדבר היה פשוט ומובן מעצמו, שעם ישראל שונה בתכלית משאר אומות העולם. אין הפשט בלבד שעם ישראל הוא "מין" אומה אחרת. לא. זהו "סוג" אחר לגמרי. כמו שה"צומח" אינו סוג "דומם", וה"מדבר" אינו סוג "חי", כך לא יתכן לומר על עם ישראל שהוא עם שונה משאר האומות בכך שהוא סגולה מכל העמים. אלא זהו מין מהות אחר, זהו סוג אחר של אומה. ולא רק בנשמתו, בחלק הרוחני, שונה הוא בתכלית מאומות העולם. אלא גם בחומריות, הגוף היהודי אינו דומה כלל לסתם גוף, גוף יהודי קרוץ ומורכב מחומר אחר, חומר אשר יכול להזדכך לרוחני ממש.

והדבר היה פשוט שענין קיום התורה אינו פרט בשלימות האדם הישראלי ובחסרונה נעשה חסר בפרט אחד. ברור שבלי קיום התורה אינו יהודי כלל, והכתוב מביע זאת ברורות: "היום הזה נהיית לעם". שבלי התורה לא נחשבו היהודים לעם כלל, וכשפורקים עול תורה אין פירושו שאנו יהודים ללא תורה, אלא כהגדרתו של ר' סעדיה גאון "אין אומתינו אומה אלא בתורתה !" ולא כאומה אחרת שהדת היא נקודה אחרת מעניין האומה. עם ישראל בלי תורת משה ח"ו. אינו עם כל עיקר.

כמו כן היה הדבר פשוט, שלא רק האומה היא מהות אחרת משאר אומות, אלא גם לשונה אינה סתם "לשון של אומה", כיתר הלשונות, שאינם משמשים אלא להתדברות בין האנשים. לשון הקודש היא לשון שבה נבראו מעשי שמים וארץ, עשרה המאמרות שבהם נברא העולם בלשון הקודש היו, וממילא בה תלוי חיות וקיום כל העולמות.

והדבר הזה הוא גם בנוגע לענין ארץ ישראל. היא אינה כשאר ארצות העמים המשמשים להצטרכיות האומה ולמקום מושבה, והנצרכים כדי לגור בה כפי שאיפות האומה ההיא. לא כן ארץ ישראל היא "ארץ אשר עיני ה' אלקיך דורש אותה", בבחינה ואופן אחר לגמרי.

ההסברים הנ"ל היו מעולם דברים ברורים ופשוטים ומקובלים דור אחר דור בכל דור ודור שזהו העם הישראלי, והדבר הזה אי אפשר לשנות כל כן בקלות. כולם יודעים כי העם הישראלי מוגבל. אך ולאו דוקא בהענינים הנ"ל, גם בענין "גלות וגאולה" הדבר כן, אין הדבר במובן השכל כלל, שהרי כבר במעשה בראשית אנו רואים כבר ענין הגלות, ועה"פ "ורוח אלקים מרחפת" מובא במדרש שבאלו הפסוקים מרומזים ארבע המלכיות. בברית בין הבתרים כבר מצינו שהקב"ה אמר לאברהם אבינו שישראל יצטרכו להיות בגלויות. עוד לא היה קיים אז עם כלל, הרי או אפילו טרם נולד יצחק והקב"ה יעץ לו שיבחר בענין הגלות, הוא ה"עצה עמוקה של אותו זקן".

ולכן א"א לומר שעניין הגלות היה, כמו שהם רוצים להחדיר בנו, שכאילו ישראל חלשים היו באותו זמן, ולא היו להם הכוחות להלחם בשונאיהם. להיפוך. מצינו בדברי חז"ל, שע"פ דרך הטבע לא היה במציאות לכבוש את ירושלים, אומות העולם תמהו על הכיבוש ולא האמינו למראה עיניהם, כל כיבוש ארץ ישראל ע"י האומות היה חוץ לדרך הטבע, ועצם ענין הגלות היה חוץ לדרך הטבע, כי ע"פ הטבע היה בכח היהודים אז להלחם בשונאיהם.

וכן ענין ההתעכבות בגלות אינו כלל בדרך הטבע, זה קרוב לאלפיים שנה שעם ישראל נע ונד, מפוזר ומפורד בין העמים, ועדיין קיים כלל ישראל שומרי תורה ומצוות, ואיה הם הממלכות הגדולות של אומות העולם, היוונים, הרומיים, הפרסיים, מאן דכר שמייהו, לא נשאר מהם שם ושארית בקרב הארץ, ועם ישראל ב"ה חי וקיים. וודאי שעצם קיום האומה בגלות הוא דבר שאי אפשר להבינו ע"פ הטבע.

וה"ה ענין הגאולה שאנו מצפים לה, גם היא תהיה חוץ לדרך הטבע, לא ע"י שיתקבצו כוחות עצמאיים, לייצר כלי מלחמה, ויתלמדו ויתאמנו לכבוש חלקי אדמה תהי' הגאולה. חס מלהזכיר לא זאת הגאולה שאנו מצפים לה.

-ג-

אך איך זה הגיעו הדברים לזה, לשנות כל מהות כלל ישראל לומר ככל הגוים בית ה'. לכן התחילו בענין "גלות וגאולה", מכחישים ב"ומפני חטאינו גלינו מארצינו", אומרים שהלכנו בגלות מפני שלא היה "פצצת האטום", ולכשתהיה לנו "פצצת האטום" וכיוצא בה יופתר כל ענין הגלות, עפ"ל, ועי"ז באו להכחיש בדברים ידועים וברורים פשוטים ומקובלים מדור אחר דור.

ועל כן מצאתי לנכון להעתיק מספר "צרור החיים" שנדפס בשנת תק"פ קרוב למאה שנים לפני התפתחות רעיון הציונות, והמחבר היה רב בעמדין, מראשי הלוחמים ברפורמים, ובתקופתו היו כאלו שהתחילו להפיץ דעות כוזבות בענין הגאולה שיהי' בדרך הטבע וכדו', ואף שענין ההתאספות כאן הוא בנושא הבחירות לכנסת, אבל יסוד היסודות הוא אמונה בביאת משיח צדקינו, ועלי להודות כי כאשר ראיתי את הדברים הנ"ל, הביאו הם לי בהירות בכל הענין, ועל כן אעתיק גם לכם תחלה מה שכתב הוא בענין.

וזה תוכן דבריו: משיח צדקינו לא בסערה ובמלחמה יבוא, ולא בחיל ובכח יכבוש את ירושלים, ועל ידו לא יהיו אלמנות ויתומים ח"ו, אלא כדכתיב "כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה יחד לקרוא כולם בשם ה' ולעבדו שכם אחד". כלל האומות יכירו באחדות ה'. ואז בבוא מלך המשיח "ונחה עליו רוח ה' רוח חכמה ובינה רוח עצה וגבורה רוח דעת ויראת ה' וכו'" ויהיו שאר העניינים חוץ לדרך הטבע המובאים בספר ישעי' "וגר זאב עם כבש" ולא יהי' כלל ענין של מלחמה ושפיכות דמים וכדומה.

איך יהיה הדבר הזה, שפתאום יכירו כל האומות בכך, לא בכח ובגבורה, אלא פשוט אלא לגודל חכמתו ורוממותו של מלך המשיח יכירו כל אומות העולם ו"אליו גוים ידרושו", וכולם כ"א יבואו בהשתוקקות ויכנסו תחת מלך המשיח, וכמו שמצינו בשלמה המלך שמלך בכיפה בלי מלחמות ולגודל חכמתו כרתו אתו ברית כל ממלכות העולם, ועאכו"כ במלך המשיח ועל זה האופן תהי' הגאולה.

והוא מאריך שם שזה ברור מן התורה ומן הכתובים ומן הגמרא שהגאולה העתידה לא תהיה בדרך הטבע, וכדכתיב "ושב ה' אלקיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך מכל העמים" אחרי ענין התשובה יהי' ענין קיבוץ גליות, וכדכתיב המשך העניינים בשירת האזינו, ולסיום מביא הוא הגמרא הידועה בכתובות, מהג' שבועות שלא יעלו בחומה ושלא ימרדו באומות וכו'. אך רצוני רק להזכיר דבר נפלא משמו איך שהוא מסביר ענין זה.

בנוגע לנס פורים, מצאנו דבר פלא שאינו מובן לכאורה. שאחרי שאמר אחשורוש למרדכי "ואתם כתבו על היהודים כטוב בעיניכם בשם המלך וכו'" לא מצא לנכון לכתוב ו"להנתן דת בכל מדינה ומדינה" אלא "אשר נתן המלך ליהודים אשר בכל עיר ועיר להקהל ולעמוד על נפשם", וכי לזה היה צורך בפתשגן הכתב שיוכלו לעמוד על נפשם כאשר אויביהם יתקיפו אותם? ולמה לא שצבא המלך יעמוד לצדם להנקם באויביהם ?.

ביקש לכה"פ ומסביר הוא את הענין, דמכאן נראה שעד שלא ניתנה רשות מאת המלך אחשורוש להיהודים אשר היו אז תחת ממשלתו, שיכולים לעמוד על נפשם, ולהיפוך, היתה גזירה של "להשמיד להרוג ולאבד", היה אסור להם לישראל לצאת למלחמה נגדם. ואף לאחר הכתבים השניים לא כבשו שום עיר או פרסה אחת "ובבזה לא שלחו את ידם", ורק הגנו על עצמם והדפו את אויביהם והרגום, וגם זה היה אסור להם בלי רשותו של אחשורוש כי הדבר הוא בכלל השבועות "שלא ימרדו באומות".

והוא כותב שם שהדבר ברור שהשבועה שהקב"ה השביע את בני ישראל שלא ימרדו באומות היא בלי שום תנאי. ולאפוקי מדברי הפושעים שאומרים שמכיון שאומות העולם לא קיימו השבועה שהשביעם הקב"ה שלא ישתעבדו בישראל, ע"כ אין עלינו גם לקיים השבועה שלא ימרדו באומות. והא ראיה, שהרי אין לך אי קיום השבועה ע"י האו"ה כאחשורוש שגזר להשמיד ולהרוג, ואעפ"כ לא הותרו ישראל לעמוד על נפשם ולהלחם נגדו, כי הרי זה בכלל "שלא ימרדו באומות", ורק אחרי שקבלו רשות מאחשורוש לעמוד על נפשם, ושוב אין זה מרידה באומות, אז היו יכולים לעמוד על נפשם.

יהודים מאמינים השליכו יהבם אז על ה', וכיון שניתנה להם רשות לעמוד על נפשם שוב לא היו צריכים לצבא אחשורוש לעמוד להם לעזר, כי כל מלחמות ישראל היו חוץ לדרך הטבע, ובני ישראל היו יכולים להלחם ולהגן על עצמם גם לפני האגרות השניות, ברם עד אז ידיהם היו כבולות בדבר ה' שלא ימרדו באומות, וכיון שעשו תשובה וקיבלו רשות מהמלכות, לא היה להם כבר צורך בעזרת צבא המלך והצליחו להגן עצמם, להדוף את אויביהם ולהרוג את שונאיהם.

ומאריך עוד בספר "צרור החיים" בכמה וכמה ראיות, ומסיים: זאת היא האמונה השלימה האמיתית במשיח צדקנו, אשר לציון עיר קדשנו יביאנו ברנה, כי ממנה יתד וממנה פינה, וביום ההוא יטהר מחשבות הלבב יחד לעבוד את ה' אחד שכם אחד. ועל השאלה איך יהיה כדבר הזה שפתאום יכירו כל אומות העולם וידעו כי ה' אחד ויעזבו את אמונתם הטפלה ויבואו לחפש את דבר ה'. עונה הוא: היפלא מה' דבר. מי שברא את העולם יש מאין, יכול גם בין רגע להסיר את "לב האבן" ולחדש "לב בשר".

והוא מוסיף עוד שם: שאף בזמן ההוא שנגיע למצב שכל הגוים יכירו באחדות ה', אין אנו רשאים לשלוח יד ע"י "התהפכות הנפלא הזה", אלא עלינו לשבת השקט ושאנן, לבל ישנה פקודת רוח המושל "שלא ימרדו באומות" ואין אנו מיחלים אלא שישלחונו ברצון נפשם לירושלים עיר קדשינו ותפארתנו וימליכו ברצון נפשם הטוב את בן דוד משיח צדקינו, ואם לא ירצו מרצון נפשם הטוב, אף שיהי' בידינו הכח לעלות לירושלים ברמה אין אנו רשאים לעשות מצדינו

כל מאומה לבל נעבור על השבועה אשר השביענו אלקי אבותינו, עכת"ד. גדולי הדור שמביאים לשונו הנ"ל מוסיפים, שדבריו הם כמים קרים על נפש עיפה, ומפליאים דברים המוסברים בטוטו"ד, אשר באמת זאת היתה האמונה הפשוטה בכל דור ודור ש"עליך הורגנו כל היום" על האמונה ועל תקות הגאולה שאנו מייחלים שתהיה בקרוב בימינו.

-ד-

עכ"פ מכל זה מבואר שכל הדברים הברורים שביאר אדונינו הגאון האלקי רבינו מסאטמאר זי"ע בענין הג' שבועות, הם דברים פשוטים. ולא כמו אלו הרוצים לומר שאינם אלא דברי אגדה. ויתרה מזו משמע מכאן, שענין "שלא ימרדו באומות" הוא אפילו במקום פיקוח נפש, זהו ענין של "יהרג ואל יעבור". כי מה שייך פיקוח נפש גדול יותר ממה שהיה בימי אחשורוש שהיתה הגזירה להשמיד להרוג ולאבד, ואעפ"כ לא הרשו לעשות מאומה כי זהו השבועה וזהו עול הגליות, זאת היא הגזירה וזהו גם עונש הגלות שמפני חטאינו גלינו.

ואלו הן דברים ברורים כי אין ישראל נגאלין אלא בתשובה, וכדפסק הרמב"ם, ובוודאי שלא בכח ובגבורה נגאל מהגלות, ואם לא נחזור בתשובה ח"ו, הרבה דרכים למקום לגאלינו שיחזירנו למוטב ע"י אליהו או ח"ו ע"י מלך קשה כדאיתא בגמרא.

וכן הנקודה השלישית שהשבועה שלא למרוד באומות היא בלא שום תנאי, אף שהאו"ה עברו על שבועתם, ויהיה זה רשע כהמן שגזר על קכ"ז מדינות להשמיד ולהרוג או היטלר ימ"ש וכדו', יהיה מה שיהיה אין בכוחינו לעבור על השבועה, וממילא עניין השבועה הוא הלכה למעשה ממש.

-ה-

וכעת נעבור אל הנקודה שלמטרתה נתאספנו כעת.

קיים משל לעם הארץ שבא לרב שבעירו ושאלה של סירכא בידו, צידו הרב להיתר. לאחר כמה דקות חזר בשאלה על סמפונות הכבד ושוב פסק הרב להיתר, עבר זמן קצר וחזר שוב בשאלה של ניקב הלב, במחט בהמסס ובית הכוסות וכדו', אמר לו הרב: הבא כל הבהמה לכאן ונראה את כולו. הלך והביא... חזיר גדול !!, צעק עליו הרב, מה אתה שואל שאלות בדברים טפלים וצדדיים כשכל כולו אינה אלא חתיכת חזיר.

הוא הדבר לענינינו. ענין הבחירות, באמת יש בו כמה וכמה איסורים פרטיים שרבו מלמנותם, ואפשר לדרוש כאן כל הלילה ולא נגמור לפרט כל פרטיהם, וע"כ לא נסביר פרטי האיסורים, אלא נסביר כללות האיסור שבעצמיותו אינו אלא חתיכא דאיסורא, חתיכת דבר אחר. ועוד, שבכל האיסור הפרטיים אינם אלא לאו או איסור עשה, ברם אינם בגדר יהרג ואל יעבור, משא"כ האיסורים הכלליים שנבארס להלן הוא בגדר יהרג ואל יעבור.

משל למה הדבר דומה, לאחד שהולך לרופא לבדיקה, והרופא בודקו וקובע שיש לו דלקת ומורה לו לקחת תרופה של אנטיביוטיק, ואח"כ אמר לו הרופא דע לך שיש לך המחלה הידועה ר"ל. פשוט שהוא חוכא ואטלולא. הוא אומר לו לקחת אנטביוטיק על דלקת, בשעה שהוא מסוכן ל"ע איום ונורא! האם זה הזמן לדבר מדברים פרטיים. ה"ה כאן, כשיש לנו ענין של "יהרג ואל יעבור". איסורים חמורים המגיעים עד לב השמים, וודאי שאין הזמן לדבר מאיסורים פרטיים.

שמעתי ממקור מוסמך עובדא בנכד אחד מגדולי האדמו"רים בפולין שהיה אברך צעיר לימים והי' גדול בתורה (ולא האריך ימים ל"ע) והיה כותב חידושי תורה תשובות ובירורים וכדו' עם הגאון מהרש"ם מבערזאן זי"ע שהפליא את כח תורתו עד למאד. לימים פגשו פא"פ. והאברך הלך עם שני גבאים. שאלו המהרש"ם למה יתנהג "מעשה רבי" מוטב שישים כל מאוייו בלימוד התורה ויתעלה בה וכדו'. ענהו האברך: בעירי היתה שאלה על המקוה, ישבתי וביררתי ההלכה לאורכה ולרחבה וכתבתי תשובה ארוכה בזה, והיו שם בעיר כת חסידים שרבם הורה אחרת בלי שום בירור, ובמחי יד ביטל את כל מה שהארכתי בתשובתי, ע"כ התיישבתי בדעתי אם כך הוא שרבי כוחו יפה מרב, אהיה גם אני רבי...

לדאבונינו, היום גם נוצר מצב כזה. אין מתייחסים לגופו של דבר אם הוא עפ"י תורה או לאו, אם הראש מתיר יש כבר כיסוי לכל דבר, ויתרה מזו, בדורות שלפנינו טענו ראשי המתנגדים לחסידות שנראה כאילו הדבר שהחסידים מתנהגים בדרכי רבותיהם אפילו כשהם נגד התורה.

כהיום אנו רואים שגם הם לא נופלים בזה וה"מתנגדים" ג"כ משתמשים באותו תירוץ. מקבלים דבריהם בלא שום טעם ושכל, לכאורה מה תועלת יש בכל דברינו כאן.

-ו-

ברם, כדאי לשמוע מאמר אחד מדברי הילקוט בפרשת שלח. שם מובא שישראל נתקבצו אצל משה לשלוח מרגלים ולא רצה, ואמר להם כבר הבטיחנו ה' שטובה הארץ מאד מאד. באו על כן בטענה והאור החיים הק' מביאו שם ואמרו לו, היות והקב"ה הבטיח לישראל ליתן להם בתים מלאים כל טוב. והיות והעמים יודעים בנו שאנו באים לירש אותם והם מטמינים את ממונם, וכשיגיעו ישראל לא ימצאו כלום, ונמצא דבר ה' בטל. יהא כאן חילול השם - ואז "וייטב הדבר בעיני משה" מה שלא אמרו "לתור" אלא אמרו "ויחפרו לנו את הארץ" פי' לחפור החפירות שמטמינים בהם את ממונם וכו', כיון ששמע משה כך נלכד בידם, ע"כ.

מבהיל על הרעיון, משה רבינו מבחר היצירה, עליו אומר המדרש, "כיון ששמע כך נלכד בידם". וכ"כ למה, כיון שבאו אליו בדברים של כבוד שמים, שמא יגיעו ישראל ולא ימצאו כלום נמצא דבר ה' בטל ויהיה ח"ו חילול ה', וע"ז נגרם חטא המרגלים ונשארו ישראל במדבר ארבעים שנה.

אם יבוא היום אחד ויאמר שעל פי קבלתו מגדולי עולם נמצא יוצא שרב פלוני וכדו' טעה, אחת דתו, הס מלהזכיר. אבל על משה רבינו מצינו כן. ה"חזון איש" היה אומר, בן אדם יהיה בכל מדריגה שהוא, ההגדרה של "בן אדם" היא, שעלול הוא לבוא לידי טעות, ובאם הי' אפשרות לומר על אחד שאינו יכול לטעות שוב אינו בגדר בן אדם אלא מלאך.

רבינו זי"ע כתב בספה"ק ויואל משה אמרו חז"ל (יבמות ק"ב) אפילו אם יבוא אליהו ויאמר אין חולצין בסנדל אין שומעין לו. והדבר קשה, הרי בוודאי לא יאמר אליהו דבר שהוא היפוך האמת וההלכה, וא"כ איך אפשר שיבוא לידי כך שנצטרך לומר על אליהו שלא לשמוע לו, והול"ל שאפילו אליהו ובית דינו לא יאמרו אין חולצין בסנדל, ומזה נדע הכל. ועוד, מדוע אמרו הלשון "אין שומעין לו" שלכאורה אין זה לכבודו של אותו צדיק. אלא, ודאי ידעו חכז"ל שאליהו לא יאמר כן, אבל חששו שמא יהיה איזה גדול הדור שיטעה בזה ויטעו כל העולם אחריו מחמת גדלו לשמוע אליו אף במה שהוא היפוך האמת, ולזה הפליגו בדבר שאף. לאליהו אין שומעין מה שהוא היפוך האמת, ותו ליכא למיטעי, ולא חששו אף לכבודו של אליהו ז"ל להגיד עליו לשון זה, כדי שלא יבואו לידי טעות בדורות אחרונים.

ויתרה מזו: מצאנו בפרק הזהב בהאי עובדא דתנורו של עכנאי שהראה ר"א הגדול מופתים נוראים שאמר חרוב יוכיח, אמת המים יוכיח! וחזרה אמת המים, כותלי הבית יוכיחו ! ונפלו כותלי ביהמ"ד, וכל זה לא הועיל מאומה ואמרו תורה לא בשמים היא. ולכאורה קשה הלוא כלפי שמיא גליא הכל וידוע שלא יועילו מאומה כל הנסים לשנות את דעת חכמים שקבעוה עפ"י ההלכה. והלוא כלל הוא דקוב"ה לא עביד ניסא למגנא. אלא, אותם הנסים היה להם תועלת רבה. כיון שע"י אותה העובדא נתוודע הלכה למעשה שאין להשגיח על אותות ומופתים אם הוא נגד ההלכה, א"כ היה תועלת גדול באלו המופתים.

וכן איתא ברב נסים גאון במסכת ברכות דף י"ט על מה דאיתא בגמ' יצאת בת קול ואמרה מה לכם אצל ר' אליעזר שהלכה כמותו בכל מקום וכו'. וקשה כנ"ל דהלא בשמים ג"כ יודעים ש"תורה לא בשמים היא" ותירץ שלא היתה הכוונה אלא לנסות את החכמים אם יניחו הקבלה שבידם והגמרא שבפיהם בשביל בת קול ואם לאו ודומה למה שכתב כי מנסה ה' אלקיכם אתכם וגו'.

ואם בדורן של תנאים כך, כ"ש בדורינו אנו שאין שום אמתלא לומר שהגדול הנ"ל התיר נגד הקבלה שבידינו, או שהאיש מופת הנ"ל אמר נגד היסודות שנמסרו לנו. כי תורה לא בשמים היא.

-ז-

המדינה הזאת עשויה כשאר המדינות הנסמכים על חוקי הדמוקרטיה. יש בה כך וכך חברים, כך וכך נבחרים, והם מייצגים את דעת הקהל.

בספר החוקים שלהם מבואר שכל זמן שאין להם ק"כ חברים אי אפשר לחוק שיתקבל. ולמשל, כשאחד מחברי הכנסת מת, א"א לחוקק באותה שעה עד שלא ימונה ממלא מקום, או שאפילו כשאחד מתפטר לפני חקיקת חוק וכדומה, א"א להמשיך בחקיקה עד שימולא ממלא מקום.

ולענין החקיקה עצמה די בהסכמת רוב היושבים בכנסת בשעה שמתקבל החוק, ואין צריך שיסכימו כל הק"כ חברים, ולהבדיל כמו בשעה שבי"ד דנים דין תורה אף בשעה שמיעוט דיינים התנגדו להפס"ד נתקבל הפס"ד כרוב הדיינים, ולמעשה היה הפסק על דעת כולם, ואין הפירוש שרוב הבי"ד פסקו כן, ואסור לו אפילו לצאת ולומר אין הפסק על דעתי, כי כן הוא דין תורה.

וכן הוא לענינינו, דבר פשוט הוא, שאין החוק יכול להתקבל אלא בשעה שיש ק"כ נבחרים, ואפילו אם בפועל לא כולם מסכימים להחוק, כיון שרוב חברים הנוכחים הסכימו, מתקבל החוק על דעת כולם.

יוצא איפוא למעשה, שבכל חוק המתקבל בכנסת, משתתף כל נבחר במציאות בחקיקת החוק, ואין לו להשיב לומר אני מחיתי בהם ולא תמכתי בזה החוק, ושלום עלי נפשי. כי אלמלא היה מתפטר לגמרי, היה יכול למנוע חקיקת החוק עכ"פ על ידו, משא"כ כשנשאר יושב על כסאו אפילו צווח ככרוכיא נגד החוק, אין בדבריו כלום, כי תיכף בתחילת התקבלותו כחבר כנסת קיבל על עצמו בשבועת אמונים [או בהצהרה בהן צדק שמה שרוב החברים יסכימו יתקבל גם על דעתו.

זו נקודה אחת. חוץ מזה יש עוד נקודה הגיונית, כי מי שאינו מכיר במדינה וחוקותיה אינו מתקבל כחבר כנסת - כמדומני, שאין חבר כנסת מטעם אש"ף

כי התנאי קודם למעשה בזה הוא הכרה מלאה במדינה ובזכות קיומה. והנה ה"נבחר" כוחו בעצם אין ואפס, וכל כוחו הוא מכח הבוחרים שהוא מייצגם, ואין לו שום זכות או דעה יותר משאר תושבי המדינה וכל תושב זכותו להביע את דעתו ומתחשבים בדעתו, אלא מכיון שא"א לשאול בכל דבר את דעתו של כל או"א, אין הנבחר אלא כשליחם ובא כוחם של אותם אנשים שבחרו בו והוא מביע את דעתם, ולמעשה נמצא, שאין חבר הכנסת יושב בכנסת, אלא כאילו משלחיו בוחריו נמצאים בכנסת, והח"כ אינו אלא כשופר המביע את דעת כולם כנ"ל.

-ח-

עתה טרם אנו ניגשים אל העניין עצמו, הבה נגדיר הגדרה אחת. לכאורה ישנם ארבעה סוגים שצריך להבהירם אחת ולתמיד, מה זאת התחברות לרשעים.

א. ענין ההתחברות לרשעים מצאנו אף כשמתחברים כדי לפעול ולעשות דבר טוב, וכדכתיב (דה"י ב' כ) בהתחברך עם אחזיהו פרץ ה' את מעשיך וגו'. ואף שיהושפט שהיה צדיק התחבר עם אחזיה כדי לחזק ולבצר כח ישראל, "פרץ ה' את מעשיך". וכן מובא באדר"נ ועוד מאמרי חז"ל, שאף לקרבם לתורה ואפילו בדרך מקרה אסור להתחבר עמהם, וזהו ענין ההתבדלות מרשעים אשר נאסר.

ב. אחר כך יש עניין של הלאו ד"לפני עור לא תתן מכשול" דהיינו מסייע לידי עוברי עבירה. כדאי' בגמ' מנין שלא יושיט אדם כוס יין לנזיר ואבר מן החי לבני נח ת"ל ולפני עור לא תתן מכשול וכו', נמצא דאף אם אחד לא נתן אלא סיוע לחבירו שבלעדו לא הי' יכול לעשותו, אף אם השני עושהו לבדו, עובר בלאו דלפני עור.

ג. אך יש עוד ענין נוסף והוא, "הנטפל לעוברי עבירה" והדבר מבואר במשנה במסכת מכות, על פי שנים עדים או שלשה עדים יומת המת, אם מתקיימת העדים בשנים למה פרט הכתוב בשלושה וכו', רבי עקיבא אומר לא בא השלישי להקל אלא להחמיר עליו ולעשות דינו כיוצא בו, שלא תאמר הואיל ובלאו הוא היתה העדות מתקיימת ולא יעשו בו דין הזמה, קמ"ל שענש הכתוב לנטפל לעוברי עבירה כעוברי עבירה עצמן.

וכן הוא באבות דר' נתן, ר' עקיבא אומר כל המדבק בעוברי עבירה אע"פ שלא עשה כמעשיהם הרי זה מקבל פורעניות כיוצ"ב וכו', כיצד שנים מעידין באחד ואומרים אדם זה הרג את הנפש ונמצא זוממין ונגמר דינם ליהרג וכשהן מוציאין אותו לבית הסקילה רץ אחד ואמר יודע אני בעדות זו, אומרים לו בא והעד עדותך, אם העיד כמו עזים הראשונים ואף הוא נמצא זומם ונגמר דינו ליהרג. כשהן מוציאין אותו לבית הסקילה אומר אוי לי, שאם לא באתי אני כבר לא נגמר דיני ליהרג עכשיו שבאתי עמהן נגמר דיני ליהרג אומרים לו ריקה אפילו מאה בני אדם באין אחריך ונמצאו זוממין כולן נהרגין, ע"כ. ומבואר במהרשד"ם יו"ד ובמהר"ם שיק, שענין נטפל לעוברי עבירה הוא דאורייתא, וילפינן ליה מהפסוק ע"פ שנים או שלשה עדים וכו'.

בואו ונחשוב ענין זה לפרטיו. העד השלישי הגיע לבדו ואין בעדותו שום כח להרוג את הנפש. ואילו שני עדים הראשונים כבר הוזמו וכבר נגמר דינם ליסקל, ובודאי שאין להם עתה שום כח לחזק את עדות השלישי. אף על פי כן, נחשב השלישי כנטפל לאחרים ודינו ליהרג.

ד. ויש עוד סוג רביעי, והוא העובר עבירה בפועל ממש יחד עם הרשעים. כדוגמת שתי עדים שבאו להעיד שקר ונעשו זוממין. שבודאי כל אחד מהם נחשב כעובר העבירה אע"פ שלא היה יכול לעשות אלא בצירוף השני.

הנה אלו הנבררים חברי הכנסת הנם בכלל של העוברי עבירה ממש ואינם נטפלים כלל. דהגדר של נטפל לעוברי עבירה כנ"ל, הוא, שגם בלעדו היתה מתקיימת העבירה או העדות, וכאן הלא כל חבר כנסת הוא חלק מהק"כ נבחרים שצריכים לכל חקיקת חוק ואם יתפטר לא יתאפשר לקיים החקיקה ע"כ וודאי אינו נטפל

אלא שותף ממש בפועל מדין דאורייתא בכל החוקים המתחוקקים בכנסת. והבוחרים ודאי שנכנסים בגדר הב' של "ולפני עור לא תתן מכשול" דהלוא מסייעים לעוברי עבירה ומבלעדם לא היה הח"כ נבחר, וגורם לו

לעבור באיסורי דאורייתא והוא כהמושיט כוס יין לנזיר וכדו', ברם, באמת כפי המבואר לעיל שהח"כ אינו אלא כשליחיו של בוחריו אשר ממלא מקומם שם ומביע דעתו וכל כוחו אינו אלא מכח בוחריו - שליחיו, נמצא שאינו רק מסייע לעוברי עבירה וקרוב לוודאי שהוא ממש עושה העבירה שנכנס בכל חומר הענין, כי הוא הנותן כח לנבחר, והח"כ. אינו בא אלא מכוחו.

-ט-

הנבחר לכנסת, בעצם כניסתו להיות חבר בכנסת המינים, אינו רק בגדר מעשיו מוכיחים על מחשבתו שמכיר במדינת ישראל, אלא הוא נשבע בפה מלא שבועת אמונים [או הצהרה בהן צדק] שהוא מאשר כל החוקים שיתקבלו בכנסת ע"י רוב הנבחרים אפילו בשעה שהוא יתנגד להם.

ראשית, נשבע בזה שמודה בקיומה של עבודה זרה, שנית, הרי נעשה בזה שותף לכל חוקי הכנסת שעל ידו יוכלו להתקבל כל החוקים שיחוקקו שם.

ואין לאדם לומר: הואיל המדינה קיימת זה מכבר בלעדי, וחובותיה יהיו בתוקף גם בלי השתתפותי, ובין כך א"א להכחיש את מציאותה, מה הבדל בכך אם אני יושב שם כחבר הכנסת או אחר, וודאי שאין זה שום אמתלה להשתתף בעבודה זרה. אם היתה כאן ממשלה של מסיונרים, והיתה אפשרות לשלוח יהודים בתור גלחים להשתתף בעמידת שלטונם ואולי עי"ז יוכלו לבטל כמה גזירות ולתקן כמה דברים בזה. היעלה על הדעת להשתתף עמהם.

וה"ה כאן שעצם קיום המדינה שאין ברצוני כעת להרחיב הדיבור ע"ז היא סתירה גלויה וכפירה בכל תורת גלות וגאולת ישראל כמו שמובא לעיל, והמובן מזה: כפירה בכל התורה.

וברדב"ז ובפוסקים מבואר שאף שידוע שאין אנו מצווים ביהרג ואל יעבור אלא על ג' העבירות: ע"ז, גילוי עריות ושפ"ד, מ"מ היינו דוקא כשאינו אלא עניין של לתאבון, שהעכו"ם מאנסו לאכול חזיר בלי הסברים, שאז נקטינן יעבור ואל יהרג. משא"כ כשהעכו"ם אומר לו בשעה שמאנסו אכול חזיר כדי שיתוודע לכל כי תורת משה אינה אמת, הוא ביהרג ואל יעבור אף שאינו אלא לאו בעלמא, כיון דהוי ענין של כפירה בתורת משה, והכופר באות שבתורה הוא עניין של יהרג ואל יעבור.

ומבואר שאם כופר בדבר עיקרי שבתורה כענין גלות וגאולה, הוא עניין של כפירה שהוא ביהרג ואל יעבור.

ובנוסף ע"ז עצם השבועת אמונים הוא שבועת שוא, כי כיון שעמדו רגליו על הר סיני הרי מושבע ועומד הוא באלפי בריתות על ענין הערבות, שנעשה "כפיה דתית" אם יהיה ביכולתנו, לשמור תורה"ק, וזה אינו דמוקרטיה, כי מה שברכה אצל הגויים בחוקי הדמוקרטיה אינו כן אצל עם ישראל המוכנע ומשועבד תחת עול מלכות שמים ומקבל ג' פעמים בכל יום במסירות נפש עול אחדות ה' ועול מצוותיו, והדמוקרטיה בנוגע לעם ישראל אינו אלא כפירה.

וכשנשבע בשבועת אמונים, חוץ ממה שמודה בזה בעצם העבודה זרה בקיום המדינה כנ"ל, הרי הוא נשבע בזה אמונים לחוקי המדינה ומקבל ע"ע לשמור חוקותיה וכו', הרי זה שבועת שוא כנ"ל שמושבע ועומד הוא מהר סיני לשמור חוקי התורה, ולא שחוקי הדמוקרטיה יהיו מעל חוקי התורה, וודאי שאצל העכו"ם חוקי הדמוקרטיה הם ברכה וגם יהודים נהנים מזה, ברם בנוגע להיהודים בעצמם - חוקי הדמוקרטיה כפירה הם.

-י-

ובפרטות ג"כ, כיון שבשעה שנשבע שבועת אמונים הרי הוא נשבע להודאתו במדינה ובכל חוקותיה, וידוע שיש כמה וכמה חוקים שהם עבודה זרה ממש, ולא נאריך בדבר זה ונביאו בקצרה.

ראשית, עצם הדבר שתחת חסות המדינה נמצאים כמה וכמה ע"ז הרי הוא עוקר ההלכה של העשה דאיבוד עבודה זרה שהוא ביהרג ואל יעבור, ברם, אין צורך בזה, כי הרי הם עושים בקום ועשה ממש לחזק העבודה זרה וכל מיני דתות, וכמשמעות שם המשרד "משרד הדתות". וכדמובא בספה"ק ויואל משה. ובבנין הגדול של משרד הדתות יקציאו גם חדר קטן לתורת ה' ודת יהודית ר"ל, כל הויכוחים בין המפלגות סובבים רק, כמה מידת מקום ישארו לחדר הקטן הזה. בעוד שכל כולו הוא בנין כללי לכל מיני עבודה זרה שבעולם. ולא רק עבודה זרה, אלא הם ממש אטעאיסטן רח"ל, הכופרים בכל ומהפכים הקערה על פיה, ואינו אלא כפירה ומרידה ממש.

ועוד, הנה עצם חוקת המדינה מעמיד את חוקי המדינה למעלה מחוקי התורה, ומחייב לקיים את חוקי הכנסת ולא חוקי התורה ר"ל. ואף אם עולה בידיהם לחוקק חוק עפ"י תורה הוא ג"כ כמשה אצל פרעה שאמר שהיהודים צריכים יום מנוחה וכדומה, וה"ה בהחוקים של גיוס נשים וכדו' הלבישו הכל בהסברים ולא מכח התורה, כי חוקי התורה הס מלהזכירם בכנסת כי ע"ז נשבעת אמונים כי חוקי הכנסת קובעים וזו מדינת חוק ולא מדינה הלכה.

ממילא, אף כשמתקבל חוק כנ"ל אינו אלא כמ"ש הרמב"ם דבן נח המקיים זי המצוות מחמת שכלות לבו ולא מפאת שהם מצוות ה', אינו נחשב לכלום. וע"כ אף שמקיימים חוקים שהם עפ"י התורה אבל הם עושים זה מכח שכלם או מחמת שמוצאים קצת לוותר להמיעוט החרדי, ולא מחמת היותם מצוות ה', נמצא לפי"ז שאף החוקים שחוקקו שהם ע"ד התורה נמי אינם אלא כפירה.

ועוד, כל חוקי המדינה הם כערכאות והנם ממש "מרים יד וכופר בתורת משה" וכמו שנפסק ברמב"ם וש"ע שההולך לערכאות הוה כמרים יד בתורת משה וככופר בכל התורה. וזהו גם באדם יחידי הרוצה לזכות בדינו וכדו', כ"ש לחוקק חוקים כאלה שהם ממש חוקי עכו"ם וכמ"ש החזון איש בסנהדרין שזה ערכאות ממש, והממון שהם מוציאים אחד לשני הוא גזל ממש.

וכשנפרט החוקים לעצמם יבואר עין בעין שהרבה מהם הם ביהרג ואל יעבור, "חוק גיוס בנות" שכבר נמנו וגזרו כל גדולי הדור הקודם שהוא ביהרג ואל יעבור, והגם שאפשר להשתחרר מטעמי דת וכדו', הלוא ידוע מה שצווח ע"ז גאב"ד בריסק זי"ע כשבאו לבשרו על מה שפעלו שאפשר להשתחרר כנ"ל, זעק ואמר, והאם בנות שהם שומרות תורה רק בשמונים אחוז. האם הם מותרות להתגייס, הלוא זה ג"כ עריות, ואיך מסכימים ע"ז שיגייסו אותם. למעשה, הגזירה של גיוס בנות בתוקפה, וכמוהו כמה וכמה חוקים שכל חבר כנסת שותף בהם ואף שזועק שהוא מתנגד לזה.

ויתירה מזו, כשמגייסים את ההולכים למלחמה, שזהו רציחה ממש שאין אנו רשאים לעשותו אלא עפ"י סנהדרין או עפ"י נביא ואורים ותומים וכדו' כמבואר בגמרא, והוא ביהרג ואל יעבור, והחכי"ם שותפים בכל זה.

-יא-

מלבד כל זאת, עצם הכניסה לכנסת הוא ענין חמור מאוד והוא מבואר בארוכה בספה"ק ויואל משה, בפרט כשהוא לעילוי יראתם. וידוע ההלכה של ר' טרפון "אפילו נחש רץ להכישו" לא יכנס לבית המינות, (ואגב, כאורח מחו"ל רציתי להזהיר בזה היות וישנם הבאים לכאן ונכנסים לשם כדי לראות איך נראית הכנסת. עצם הכניסה להכנסת יש בזה משום איסור).

היוצא לנו מכל זה, שעצם הכניסה לכנסת, והשבועת אמונים שנעשה שותף בכל חוקותיהם ובעניני עבודה זרה הנ"ל, ומודה בקיום המדינה שהוא כפירה בגלות וגאולה, כאילו יש מלכות לפני ביאת משיח צדקנו, ועניני הגילוי עריות וכו', שכל א' בפני עצמו הוא ביהרג ואל יעבור, והנבחר "החבר כנסת" עובר ו' או ז' פעמים באיסורים של יהרג ואל יעבור.

ולגבי הבוחרים, כפי המבואר, ראשית, עוברים על "ולפני עור לא תתן מכשול" שמכשילים הנבחרים בכל האיסורים הנ"ל, ועל ידם מתאפשר להנבחרים לעבור בכל אלו, ובאמת עוברים ממש כל העבירות של הנבחר שאינו אלא בא כוחם ושליחם.

הגם שאפשר לטעון ולומר "אין שליח לדבר עבירה". אבל, קודם כל, בדיני שמים ידוע שיש שליח לדבר עבירה, ומלבד זאת יש כמה פוסקים הסוברים שאם המדובר בשליחות קבועה והשליח מוחזק שעושה שליחותו יש שליח לדבר עבירה. ובכה"ג שהשליח אינו יכול לעשות העבירה אלא ע"י המשלח, ודאי אומרים יש שליח לדבר עבירה ואין זאת בגדר של "שלוחו של אדם כמותו" גרידא, אלא הגדרה "שכל כח השליח נובע מהמשלח", שהרי הנבחר בלא המשלח אין לו שום כח שם. ונמצא שהבוחר מהווה את הנבחר שאינו בא אלא כממלא מקומו.

ובעצם ההשתתפות בבחירות, שמראה בזה שמכיר בזכות קיום המדינה הו"ל כמודה בעבודה זרה.

כאשר מעיינים בספה"ק ויואל משה, רואים מבואר שהנבחרים הם בגדר של "יהרג ואל יעבור" ברם על הבוחרים נזהר מלהתבטא שהם בגדר הנ"ל, כי מובן איזה חרון אף ל"ע הי' יוצא באם הי' פוסק כנ"ל, ברם די אם נאמר הענין על הנבחרים, הרי ברור לכל שהבוחר יש בו ג"כ מאותו ענין, ולהלכה עכ"פ משמע שאף על הנבחרים סבר רבה"ק שהם בגדר הנ"ל.

ובאמת בה"כרזות" וכדו' שהיו בשנות תרס"ט תר"פ של איסור בחירות נשים גרידא, כתבו הבי"ד שהוא בגדר יהרג ואל יעבור, שהחשיבו אותן לאביזרייהו דעריות.

וכנ"ל איני בא לפרט פרטי האיסורים שרבו בזה, כמה וכמה לאוין ואיסורים חמורים, והבאנו רק הנקודות הגובלים בחומר של יהרג ואל יעבור.

-יב-

ובאמת כל זה אינו חידוש כלל, ומצאנו שה"מחנה חיים" בדורו כשהתחילו "חוקי הקאנגרעס" שהכירו בתורת משה אבל לא בפסקי ש"ע ורצו לשלוח נבחרים לשם, הוציא הוא פסק שעליו חתומים כ"ו מגדולי דורו למקרא שמות הגדולים ההם שמפיהם אנו חיים תאחז חרדה שהבוחר "מרים יד בתורת משה". להעמיד דין מסוים של הש"ע למשאל עם, ושתהיה אפשרות לדון אם כן לקבלו או לא לקבלו, הריהו הרמת יד בתורת משה. וכ"ש כהיום שאין המדובר בש"ע. אלא בכל תורת משה, בכלל מציאות הבורא ופשוט שמוכח מזה שהבוחר נעשה שותף בעצם הליכתו לבחור כמבואר שם בשו"ת מחנה חיים (או"ח ח"ב סימן ה).

יתכן שיבוא אחד ויאמר: אני עושה את הנבחר לשליח רק למחות. כל יתר הדברים, דהיינו להסכים ולהיות שותף בכל החוקים, זאת עושה השליח על דעת עצמו בלבד.

אבל אליבא דאמת, משל למה"ד, לזורק אבן למרקוליס ואינו מתכוין אלא לבזותו, הוא רוצה למחות שזה אינו אלהות ושהוא אין ואפס, הוא זורק עליה אבנים, הוא פוער עצמו לה. אע"פ כן חייב מיתה, כיון ש"עבודתה בכך". וה"ה כאן. המטיל פתק לקלפי עליו לדעת שהוא משחק בזה עניין של זורק אבן למרקוליס, הוא זורק עליהם אבן, כוונתו לרומם כבוד שמים. והדבר אינו כן, "עבודתה בכך". הם בעצמם רוצים בזה שכולנו נראה שהננו מכירים בהם.

וכן אין לומר שמתכונים בזה "למיגדר מילתא", כי הלכה פסוקה הוא ברמב"ם שלא שייך למיגדר מילתא" בענין עבודה זרה, וכן לכמה ראשונים אין אומרים "למיגדר מילתא" אלא בנביא אמת, ובוודאי שבעניני ע"ז ועריות וודאי שא"א "למיגדר מילתא", ואיני נכנס בהענין אם כלל שייך בזה "למיגדר מילתא" שכהיום אף הם מודים שלא פעלו דבר.

היום אומרים תירוץ פשוט כדי להצדיק את ההשתתפות בבחירות. כי צריכים מהם חיזוק, צריך לקבל כסף לקיום הישיבות וכדומה, זהו היתר לעבור על כל העבירות המנויות למעלה. הט אזנך משל למה הדבר דומה. לדליקה בוערת ובא שוטה ושופך עליה נפט לכבותה. הוא רוצה להציל את התורה, ע"י שהולך ומתרפס אצלם כדי לקבל כסף לחזק התורה. להיפוך, ישנה תשובה מבוארת בספר אהלי יעקב (מהגאון רבי יעקב ששפרוט שהיה מגדולי דורו בימי ש"ץ) כשיוצא זכות ע"י רשע, וביותר ע"י מסית ומדיח, "אין מגלגלין זכות ע"י חייב", ואם נותנים לו לזכות בזה עוברים על לאו דלא תכסה ולא תחמול ולא תאבה לו, ומברר כ"ז שהם לאוין דאורייתא.

נמצא איפוא שתחת שיתנצלו שהולכים שם להציל משהו מתורתנו הק', עוד הולכים לעבור על לאווין נוספים, על לא תכסה ולא תחמול.

ומלבד זאת - עצם לקיחת כספיהם למוסדות התורה, הן הנה היו בעוכרינו. איך זה הגענו למצב כזה אשר בני ישיבות, לומדי תורה שבנוגע לעניני לימוד יש להם בדרך כלל דעה נכונה, וכאשר הדבר נוגע לעניינים אלו משובשים הם בגסות שאין הדעת סובלו. הרי כל זה נובע מתוך שהם נהנים מהם ונהיים משוחדים, ובעצמם אינם יודעים מה זאת.

מה זאת שוחד? יש החושבים כי שוחד הוא רק אם כל בחור מקבל טשעק של עשרת אלפים דאלאר, זה אינו נכון. אין להם מושג עד כמה השוחד מזיק.

בוא וראה, חז"ל אומרים לנו כי אסור לשתף את כהן גדול כדי לעבר את השנה ולעשות אדר שני. כי אם יעברו את השנה יתכן שביום כיפור יהיה כבר קר, והכה"ג מתוך נגיעה לא יחפוץ להוסיף חודש.

תארו נא לעצמכם: הכהן הגדול אשר נכנס לקדשי הקדשים לפני ולפנים, מקום אשר אדם אחר הנכנס שם יומת. הוא נחשד חצי שנה לפני כן שלא ירצה לעבר את השנה.

ולמה, מפני שתהיה לו נגיעה ליום כיפור. מה יקרה ? המקוה תהיה קצת קר יותר, מה כל הרעש איזה יהודי חושב בכלל על זה. הנה זהו כחו של שוחד!

ממילא, על אחת כמה וכמה על אלה הלומדים במקומות כאלה שכל קיום הישיבה הוא על ידם. משוחדים הם כולם בלא יודעין. הם אינם מסוגלים לכוין בנושא זה לאמיתה של תורה, אין להם דעה צלולה בענין זה. ומי מדבר על ראשי הישיבות שנהנים בפועל.

וכאן המקום להתריע על שנפרץ לאחרונה, ששולחים את הבנים לשם. כי מדמים בדעתם ששם לומדים מעט יותר טוב. איך אפשר להצליח בבנים טובים על ידי זה. היעלה למישהו על הדעם שאם למשל יעמידו בוואטיקאן ישיבה ויצליחו לקבל את הראש ישיבה היותר מוכשר, שיגיד שיעורים היותר טובים, האם ישלח מאן דהו את בנו לשם.

ולבסוף באים הם לתרץ, למה משתתפים אנו בהבחירות, משום שאנו רוצים את כספם !

-יד-

הם באים ומסתמכים על "ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך לא תסור". פזמונים יפים. האם החפץ חיים אינו בר סמכא בענינים אלו? הג"ר אלחנן וואסערמאן אינו בר סמכא ? הג"ר חיים בריסקער אינו גדול הדור? החפץ חיים בכמה מכתבים הזהיר על אפילו סתם התחברות עמהם. ואילו הג"ר אלחנן וואסערמאן תלמידו המובהק, מוסר בשמו שנכון שיתבטלו רוב ישיבות ובלבד שלא להתחבר עם הסוכנות. ואז לא היה המדובר לא על ממשלה, לא מרידה באומות, לא כל העניין של הכפירה. סתם עניין התדבקות לרשע, רק לשבת אתם יחד, לקבץ יחד הכספים.

המדריגה הקטנה ביותר ממה שהזכרנו: התבדלות מן הרשעים. עליה פסק החפץ חיים "רוב הישיבות יתבטלו". היום המציאות הפוכה, לא רק ש"יתבטלו" ח"ו, הם רוצים בזה "לקיים" את הישיבות. זהו מתיר כל האיסורים בנידון. 

אתמהה !

מי שרק מוציא ספר מהג"ר אלחנן וואסערמאן, יראה בכל דף שלישי שענין זה הוא איסור גמור ומוחלט, והוא חוזר על זה עשרות פעמים. איסור ההתחברות - כותב - הוא "הוא איסור ברור שנתפרש בכל הפוסקים ראשונים ואחרונים ואם באנו להעתיק יקצר הגליון מלהכילם". ומי מדבר כבר על הנטפל לעושי העבירה, ולא רק נטפל, אלא ממש עושה העבירה בפועל. איך אפשר לחשוב שיהיה לזה איזה היתר.

-טו-

יש המתנצלים ואומרים: נכון שעבירה היא, אבל היא "עבירה לשמה". למעשה הרי ברור שזהו הבל. ראשית, מבואר בבירור בספר נפש החיים והג"ר אלחנן וואסערמאן מביאו, שבזמנינו - עוד בימים ההם - אין מציאות שיוכלו להשתמש בהיתר של עשיית 'עבירה לשמה'.

מלבד זאת, בעובדא דאשת חבר הקיני שעשתה עבירה לשמה, שואלת הגמרא, "והא קא מתהניא" שואל על כך רבי ישראל סאלאנטער, ומה יש במה שהיא נהנית, סוף סוף הרי זאת עבירה לשמה שמותר. ותירץ הוא ז"ל, שאם נהנים מהעבירה, אין מועיל מה שהעבירה היא לשמה. ומעתה וכי יש עניין של מתהניא יותר מענין לקיחת הכספים, הרי הם בעצמם טוענים זאת הם רוצים. הם רוצים את הכסף.

גם טענת "אחרי רבים להטות" אין לה על מה להשען. מפאת כמה וכמה טעמים, ויש מהם המודים בעצמם שאינם יודעי הוראה, וחוץ מזה אחרי רבים שייך רק בענין שאין נוגעים בדבר.

מלבד כל זאת, רבותי, צריכים אנו להתבונן, את מי מחליפים במי, ומה מחליפים במה, תעמולת עסקנים פוליטקאים בדע"ת הק'. איך שייך בכלל לחשוב ללכת להבחירות, בעוד שהדבר נוגע לשש או שבע איסורים הגובלים עם יהרג ואל יעבור, וכל זה מחליפים בשטויות שדופות קדים.

בעניינים אחרים, אם יהא זה ספק איסור גדה, יהפכו עולמות, על שאלה של אתרוג יחמירו בכל חומר. וכאן כשמגיע לשאלות של איסורי 'יהרג ואל יעבור', שם מקלו יגיד לו, שם מחפשים היתרים.

וצריכים להתבונן בזה כי כל העבירות הנ"ל אינם לפי שעה אלא נמשכת כל זמן ישיבתם בכנסת, וכל מה שנעשה בכנסת שותף למעשיהם כל הזמן על ידי מה שעשה בבחירתו בקלפי.

ובאמת הי' מן הצורך לבאר הדבר עוד יותר באריכות, וכעת נסיים בזה, ויעזור ה' שנזכה לעמוד על המשמר ביתר שאת וביתר תוקף עד ביאת גואל צדק.

ונסיים בלשון קדשו של מרן רביה"ק זי"ע, השי"ת יעזור ויאיר עיניהם ולבם של ישראל לראות האמת ולא יבושו ולא יכלמו לנצח, ונזכה לראות במהרה פני משיח צדקינו בהתגלות כבוד שמים במהרה בימינו, אמן.

בירור דברים בענין איסור השתתפות בבחירות לכנסת המינים מאת רבי שמעיה גרינבוים זיע״א