תשובתו הרמתה של רבי יוסף ידיד הלוי זיע"א נגד כניסות להר הבית

למען אחי ורעי! מכיוון שיחצ"ני הר הבית השחצנים מנסים השכם והערב לשקר ולרמות את הצבור כאלו מותר הדבר הכניסה להר הבית ושלכאורה הוא דבר מוסכם, הרי תשובתתו הרמתה בעניין זה של רבי יוסף ידיד הלוי זיע"א (גאב"ד העדה החלבית), שו״ת ימי יוסף בתרא, חיו״ד, סימן י״ט - קונטריס כבוד הלבנון, עמ' קצא-רבי:

'הנה באתי להודיע לאפרושי מאיסורא לכבוד בית מקדשנו ותפארתנו וכבוד שכינת עוזנו השרויה בתוכו. כי הנה ראה ראיתי אחד עלה להפוך הקערה, ולעקש הישרה, ונכנס בעובי הקורה, להיות מורה הוראה מדעתו ומסברה, שלא כדת של תורה, להתיר הכניסה לבית המקדש בזה״ז נגד הלכה ברורה, ומוסכמת מכל הפוסקים, ומשנתו זו ששנה בהיתר זה היא כעורה, בעיני כל בעלי תורה, החרדים לדבר ה׳ ויש עליהם מורא, שמים ומקדשו הנורא, מקום מזבח כפרה, ולא אאריך בזה בכל מה שהזכיר שם בדברים שאין בהם שום צורך, שהוא כתב באורך, ולא נפל בלבו שום מורך, להתפחד מלהתיר דבר גדול כזה שיש בו עון כרת, ואני אכתוב רק על יסוד אחד ושנים על עיקר יסודות שבנה, וממילא יפול בנינו שבנה על אותם היסודות, והמעיין יראה איך זה טעה בהוראה להתיר איסור חמור כזה.

והנה עיקר איסור זה של כניסה בזה״ז לבית המקדש הוא מדברי הר״מ ז״ל בפרק ד׳ מהלכות בית הבחירה שהוא חפר אוכל מדברי הש״ס דבזה״ז מקריבין קרבנות אעפ״י שאין שם בית בנוי שהקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבוא משום דקדושת מקדש תלוי בשכינה ושכינה לא בטלה יעו״ש. וכיון שגוף מקום המקדש הוא קדוש כבתחילה ואם היה אפשר לבנות מזבח שם היו יכולין להקריב קרבן, ולא הוי כמו שמקריב קרבן במקום חול בבמה, וגם אם יהיה מקריב קרבן בזה״ז חוץ למקדש יהיה חייב כרת משום שחוטי חוץ משום דראוי לבוא אל אוהל מועד בזה״ז לדעת הר״מ ז״ל. א״כ מקום המקדש קדוש ממש כמו בזמן שבית המקדש קיים, וממילא ודאי לדעת הר״מ ז״ל הנכנס בזה״ז לבית המקדש חייב כרת, כיון שכולנו טמאי מתים, ואין לנו אפר פרה להזות. והם דברים פשוטים מאוד בכוונת דברי הר״מ ז״ל, וכן הבינו דבריו כל הפוסקים.

הראשון הוא הראב״ד שהשיג על הר״מ בזה וחלק עליו בדין זה שכתב שמקריבין אעפ״י שאין בית וס״ל למו״ר הראב״ד ז״ל דלא כן הוא, אלא דקדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבוא, וסיים וכתב שהנכנס למקדש בזה״ז אינו חייב כרת, דמשמע שלדעת הר״מ ז״ל חייב כרת. וכן כתב הגאון התשב״ץ בחלק ג׳ סימן ר״א שכתב שם בהדיא שהנכנס שם בזה״ז חייב כרת, והיא סברת הר״מ ז״ל, ופסק כוותיה, והביא דעת הראב״ד ז״ל שכתב שאינו חייב כרת, וכתב עליו שסברתו הפוכה, יעו״ש. וכן כתב הרדב״ז בחלק א׳ סימן תרצ״א דמבואר מדבריו שם דלדעת הראב״ד הוא שאינו חייב כרת, ולדעת הר״מ ז״ל חייב כרת, וכן רבים מדעת הראשונים דס״ל הכי כדעת הר״מ ז״ל, הרי הסמ״ג בהלכות מקדש וכליו בסוף סימן קס״ג כתב ג״כ כדברי הר״מ דקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעת״ל שקדושת ירושלים ובית המקדש מפני השכינה ומקריבין על המזבח אעפ״י שאין בית ואוכלין קדשי קדשים בעזרה אעפ״י שאין שם מחיצה וכדברי הר״מ ממש יעו״ש.

וה״ה לענין איסור טמא שנכנס למקדש שחייב כמו שכתבתי דמאי שנא איסור הקרבה דבעינן שיהיה בית כמו שאמר הכתוב ואל פתח אוהל מועד לא הביאו משמע שתלוי הקרבת הקרבן באוהל ובית ואפילו אם הקריב בזמן שבית המקדש קיים קודם שנפתחו דלתות ההיכל הקרבן פסול, כדאמרינן ביומא דף ס״ב ע״ב שלמים ששחטן קודם שנפתחו דלתות ההיכל פסולין שנאמר ושחטו פתח אוהל מועד, וא״ב כשלא יהיה בית כלל איה הוא הבית ודלתותיו, וכי יהיה עדיף כשלא יש בית כלל ולא דלתות מקודם שנפתחו דלתות ההיכל שיהיה נראה הבית בשעת הקרבת השלמים, אלא ע״כ לומר דלמ״ד קדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבוא, והכי קיימא לן, ס״ל דחשבינן כאלו מקדש בנוי, והכי משמע דקדוק הלשון שאמר שמקריבין אעפ״י שאין בית, נראה אע״ג שתלוי בבית חשיב כאלו בית בנוי, וכן לענין אכילת קדשי קדשים שתלוי במחיצה, ועכ״ז אוכלין קדשי קדשים בעזרה אעפ״י שאין שם מחיצה. וא״כ ודאי ה״ה אם נכנס בזמן הזה בטומאה כיון שבקדושתו הוא עומד והוי כאלו הבית בנוי והמחיצות קיימות לענין הקרבת קרבן ואכילת קדשים ג״כ לענין איסור נכנס בטומאה קרינן ביה ואל המקדש לא יבוא וחייב כרת אם נכנס למקדש, והם דברים פשוטים מאוד בכוונת דברי הר״מ ז״ל.

ולע״ד דמק״ו אתי איסור הכניסה בטומאה שאם אפילו לקולא אמרינן בקדושתו עומד להקריב בו קרבן אעפ״י שאין בית כ״ש לחומרא שאסיר ליכנס בו והוא טמא ועל כן לא הוצרך הר״מ ז״ל כלל להשמיענו דין זה דהנכנס בטומאה בזה״ז חייב כרת דממילא משמע מהך דפסק שמקריבין אע״ג דליכא בית, ועוד דלענין טומאה מאי נפקא לן מגוף הבית אם נחרב והמחיצות אם נחרבו, הא כיון שגוף הקרקע קיים והוא בקדושתו עומד, הרי הוא עובר כשנכנס שם, אף אם נימא דלא קרינן ביה בכה״ג ואל המקדש לא תבוא, ודרך ביאה הוא דאסור, מה שאין האמת כן, דלא ממעטינן מלא יבא דבעינן דרך ביאה אלא לאפוקי אם נכנס דרך גגות שאין זה דרך ביאה כלל אבל אם נכנס דרך ביאה אע״ג דנפלו מחיצות והבית חרב כיון דגוף המקום בקדושתו עומד והוא נכנס כדרך הנכנסין ודאי חייב כרת, וזה ג״כ פשוט יותר מביעתא בכותחא.

וגם כן יש לדקדק מדברי הר״מ ז״ל, מדלא השמיענו אדרבה דין בזה״ז שהוא חידוש שאינו חייב באיסור טומאה כיון דנפלו מחיצות או לפחות יאמר סתם דאם נפלו מחיצות פטור כניסה למקדש טמא ואמאי נקט בפרק ג׳ מהלכות ביאת מקדש הלכה י״ט טמא שנכנס למקדש דרך גגות פטור שנאמר ואל המקדש לא תבוא דרך ביאה חייבה תורה יעו״ש. משמע דוקא דרך גגות הוא דפטור, שאין זה דרך ביאה כלל, ואף אם נימא שאין זה חשוב דרך ביאה ופטור מכרת, מה שאין האמת כן, עכ״ז אי אפשר שלא ישהה במקדש ועל השהיה עצמה חייב כרת, כמו שכתב הר״מ ז״ל שם הלכה כ״ב, וא״כ אפילו אם היה נכנס דרך גגות חייב, וכן כתב בהדיא הרב מש״ל שם בהלכה י״ט בסופו, וכן כתב בפשיטות הרדב״ז בסימן תרצ״א, וז״ל: ואין לנו להקל מטעם דדרך ביאה אסרה תורה ודרך גגות אין בו איסור תורה דהא ניחא אם עולין ויורדין מיד ולא היו שוהין שם שיעור השתחויה, אבל אם הם בנויות בקודש נהי דפטור משום ואל המקדש לא תבוא, מ״מ חייב משום טמא ששהה במקדש, עכ״ד יעו״ש. הרי מבואר להדיא דהרדב״ז ס״ל בפשיטות דאפילו אם לא נכנס דרך ביאה אם שהה שם חייב, והמל״מ נראה שלא ראה דברי הרדב״ז הנ״ל שלא הזכיר דבריו.

והאיש הזה שעשה קונטרס לגבב דברים ולאסף ספרים וקרא לו בשם 'דלתי הלבנון' להתיר איסור זה המפורסם והמוסכם, לא די לו להכנס בחילוקים דרך עקלתון ודוחק עצמו בדוחקים גדולים כדי להתיר איסור זה כאלו מצוה רבה וגדולה היא להתיר את האיסור החמור הזה שיש בו חשש וספק כרת לפחות. אלא גם רוצה לכתוב שקר על שם הספרים כדי להבעית הלומדים, שהרי הוא כותב שם משם הרב מל״מ שאם נכנס דרך גגין אפילו אם שהה שם פטור, ודבר זה פלא גדול אפילו בדבר הרשות אם יכתוב אדם איזה ענין לא יכתוב שקר, כ״ש בדברי תורה, וד,רי הספר לפנינו ניתי ספר מל״מ וניחזי בו, שכן כתב בהדיא שם, והכי מסיק שאם נכנס לשם דרך גגין אם שהה שם חייב, ולפי מה שכתבתי אין שום ממשות לדבריו במה שכתב, והקשה שם, דמנ״ל להפוסקים הנ״ל דסובר הר״מ ז״ל דקדשה לעת״ל גם לזה שחייבין על המקום בזה״ז כרת משום טומאה, הא חיוב טומאה האזהרות והעונש תלוי במחנות כמו שאמר הכתוב וישלחו מן המחנה ולא יטמאו את מחניהם אשר המה. המחנות כבר נתבטלו עם חרבן בית המקדש והמזבח והמחיצות, דהא אפילו המזבח ואבני המקדש בעצמו שהיו מחוברים לקרקע פקע קדושתן ונעשו חולין בביאת הפריצים לשם וחללוהו בחורבן, כדאיתא בע״ז דף נ״ב, וברמב״ם פ״ה הלכה י׳, וא״כ מכ״ש דפקע קדושת המחנות הבא רק מחמת המזבח והקרבנות והמחיצות, וממילא דלא שייך העונש והאזהרות דטומאה התלוי במחנות ואם קדושת מקום המקדש לא בטלה ולא נפקע בביאת הפריצים עפ״י הטעם דשכינה אינה בטילה לענין שלא יצטרכו לקדשה מחדש לבנין המזבח ולהקריב קרבנות, אבל בטלה מחנה השכינה וכו', עכ״ד.

הוצרכתי לאבד הזמן ולהעתיק דבריו ואיני יודע מה מוציא מפיו, עומד ודורש מן המקרא, כמשה מפי הגבורה, כאלו הוא תנא או אמורא, ומה זה שאומר שתלוי ענין איסור טומאה לבא אל המקדש הוא תלוי במחנות מחנות מה אלו משמשים, ומבין ריסי כתבו ניכר שאינו נקרא בלשון מחנה אלא אם איכא מזבח וקרבנות ומחיצות, לא ידעתי היכן מצא זה, דלשון מחנה כך פירושו, והרי ודאי שם מחנה על מקום שחונים בו ויושבים בו, כמו שדרשו רז״ל ע״פ לא תחנם לא תתן להם חניה בקרקע, והכא איכא 'מחנה לויה' ו'מחנה ישראל' מקום שחונים ו'מחנה שכינה' כל הני נקראים בלשון מחנה כל אחד לפי ענינו.

והנה הכא מצינו שהר״מ ז״ל בפרק ג׳ מהלכות ביאת מקדש הלכה א׳ כתב מצות עשה לשלוח כל הטמאים מן המקדש שנאמר וישלחו מן המחנה וכו' וכל טמא לנפש ובהלכה ב׳ כתב זה המחנה האמור הוא 'מחנה שכינה' שהוא מפתח עזרת ישראל ולפנים ע״כ, ובודאי קוראין לה 'מחנה שכינה' על אותו מקום שהיה קודם החורבן בשם 'מחנה שכינה' גם עתה נקרא בשם 'מחנה שכינה', כיון דתלוי הדבר בשכינה, ושכינה אינה בטילה, לומר שלא נקרא בלשון 'מחנה שכינה' אם לא שיש בית ומזבח וקרבנות, הא ודאי אין זה אלא שרוצה להתיר איסור מפורסם בכח הזרוע בפטפוטי מילי ובגבובי דברים.

ובעוה״ר איך כל כך הדורות נתקלקלו שהראשונים כמלאכים, עם שהדבר פשוט בעיניהם להתיר איזה איסור היו מתפחדים ומתיראים להתיר. ומי לנו גדול ממרן הק׳, ועכ״ז היה מיראי הוראה, כן כתב הרב יד מלאכי בכללי הריב״ה ומוהריק״א באות ל״ו: שכתב שם משם הכנה״ג דמרן מוהריק״א הוא מיראי הוראה וכל מקום שיש מחלוקת באיסורא דאורייתא פוסק להחמיר, ויש לתמוה עליו היכא שפוסק לקולא יעו״ש. ובתשובות מהר״י וויל בכמה תשובות שמצאתי שם כששואלין ממנו איזה דין אומר דין תורה לא ידענא, וכמה מחברים גדולים ומפורסמים היו מיראי הוראה כידוע למי שבקי בספרי הפוסקים. והאחרונים אין להם לא פחד ולא מורא להתיר איסור תורה המפורסם בגיבובי דברים וחילוקים שהם מסברות הכרס.

ועיין בזה בספר שארית יוסף בסימן כ״ד דף ל״ה ע״א, שכתב שם כי אין בידינו לחלק מסברת הכרס דבר שאינו נמצא בספרים קדמונים ובפרט במילי דאורייתא, מוכח דאפילו במידי דרבנן אין לסמוך על שום חילוק שהוא מסברת הכרס להקל, אפילו באיסור דרבנן, אם לא שנמצא אותו חילוק בספרים קדמונים. ועוד בסוף הפסק חזר וכתב שם״ וז״ל: ומה לי להאריך אין לנו כח לבדות מלבנו ולחלק במידי דאורייתא מסברותינו הקלושים סברת כרס יעו״ש.

ועיין עוד להרב יד מלאכי בכללי הפוסקים באות ל״ב שכתב שאין להוציא דין מכח קושיות, כי הוא בנין בלי יסוד וכו׳, וז״ל מהר״ר אבטליון בספר פלגי מים דף ה׳ ע״ב: שמעתי מפי מורי הגאון מהרשי״ק שהיה אומר רבים מן החכמים והגדולים טועים בחברם פסקים עפ״י כח החריפות והפלפול ולא כן היא המידה, כי הפסקים צריכים להיות עפ״י קו היושר וההיקש ללמוד מילתא ממילתא בדברים ישרים ופשוטים ולא בדיוקים ופלפולים באורחות עקלקלות, ע״כ. וכ״כ מוהר״י וויל סימן קס״ד יעו״ש.

ופוק חזי בגוף דין זה בעצמו להרדב״ז בסימן תרצ״א הנ״ל שכתב להאריך על מה שנהגו היתר כניסה לעליות הבנויות סביב לבית המקדש שהם בולטות לבית המקדש על גבי זיזין וגזוזטראות״ וכתב שם ספק ספיקא לקיים מנהג זה בצירוף דעת הראב״ד שאין כרת למי שנכנס למקדש״ והוא שמא עליות אלו לא בנויות בקודש, ואת״ל בקודש״ שמא אויר העזרה לא נתקדש, דהא איכא דמפרש, דהא דבעי רבא תלה עצמו באויר עזרה, הכי קמבעיא ליה אם נתקדש אויר עזרה או לא, לפי גרסת הספרים, ולא אפשיטא ועכ״ז לא מלאו לבו להתיר דבר זה, אלא לקיים המנהג דוקא, שהרי סיים שם וכתב הנה כתבתי לך טעם המנהג, אבל אתה תהיה מן הנזהרים ולא תכנם לא לבית ולא לעליה וכו׳, יעו״ש.

הרי עם שרצה לקיים המנהג בעליות׳ עכ״ז לא הרהיב עוז בנפשו להתיר, ואיך זה האיש לא עלה מורא שמים ומורא מקדש על לבבו להתיר איסור חמור כזה בדברים שאין בהם לא טעם ולא ריח׳ שהרי כל הפוסקים הנ״ל שהזכרתי והם הר״מ ז״ל והסמ״ג והתשב״ץ וגם הרדב״ז הנ״ל, ועוד ועוד אוסיף לך כהנה וכהנה בדברי הראשונים והאחרונים׳ הרי המג״א בסי׳ תקס״א כתב בהדיא דהנכנס עתה למקום המקדש חייב כרת׳ והביא כן מדברי התוספות בשבועות דף י״ד ע״ב תוספות ד״ה ונעלם, וכן כתב בסה״ת, וכן כתב באגודה יעו״ש. ואני מצאתי עוד להרב החינוך שכן כתב במצוות ל״ת בפרשת נשא בסימן שס״ט שכתב בהדיא שם שהנכנס בזמן הזה למקדש חייב כרת, יעו״ש.

וכן כתב בספר קרית ספר למוהר״מ מטראני בהלכות בית הבחירה פרק ו׳ שכתב שם דברי הר״מ ממש דקדושת עזרא היא זכר בעלמא דקדושת שלמה לעזרה וירושלים קדשה לשעתן ולעתיד לבוא יעו״ש. ועיין עוד בחידושים וביאורים להגאון המפורסם ר׳ יעקב עמדין על הר״מ ז״ל ובריש פרק רביעי מהלכות בית הבחירה הלכה א׳ שכתב דעת הר״מ שקדושת הבית לא בטלה, וראוי להקריב בו עתה, וכן הנכנס לשם חייב כרת, שלא כדברי הראב״ד החולק שם, עכ״ד. וכן הגאון בנין ציון בסימן ב׳ כך דעתו דעת עליון לפסוק כהר״מ, וס״ל דגם לענין זה אם נכנס בטומאה בזמן הזה לבית המקדש חייב כרת, וס״ל שדעת הראב״ד היא דעת יחיד. יעו"ש.

ועוד ראיתי במבוא על ספר האשכול שכתב שם דהרמב״ן ז״ל במכות דף י״ט הביא משם ספר האשכול הוא ניהו רבינו אברהם בר יצחק אב״ד, רבו של הראב״ד דגריס בגרסת הש״ס מכות דף י״ט ע״א דמסקנת הש״ס היא לעולם קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבוא ואלו בנו מזבח אחר החורבן נאכל הבכור והכא בבכור שנזרק דמו קודם חורבן, ואח״כ נחרב הבית דמקדשינן בשרו לדמו וכו׳ ויעו״ש. ועיין שם במגיה נחל אשכול יעו״ש.

וגרסה זו היא גרסת התוספות שם, הרי מוכח דגם ספר האשכול רבו של הראב״ד קאי בשיטת הר״מ ז״ל דקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבוא ומקריבין אעפ״י שאין שם בית והנכנס בטומאה לשם חייב כרת, וא״כ מי הוא זה ואיזהו בדור יתום כזה שיצא לקראת נשק לחלוק על כל הני רבוותא שלושה עשר גברי רברבי ראשונים ואחרונים. ובפרט באיסור כרת, ולדחות דבריהם בקש בדברים בטלים ממש שאין בהם לא ריח ולא טעם. ואיך לא ירא מכל הני רבוותא שלא ירוצו את גולגולתו.

ולדעת האיש הזה שאינו מבין מה שמוציא מפיו, איך יעמיד לדעתו שענין איסור טומאה למקדש תלוי דוקא במזבח, ועכשיו אין לנו מזבח ואי אפשר לדעת את מקומו, כי אם על ידי נביא, וא״כ איך כתבו כל הפוסקים הנ״ל וסתמו דבריהם דבזמן הזה איכא חיוב כרת למי שנכנס בטומאה, כיון דבזמנם לא היה כלל מזבח והר״מ ז״ל הוא שדרכו לכתוב דין שאינו מצוי והוא הלכתא למשיחא, ועכ״ז הוא לא הזכיר דין זה של איסור הנכנס למקדש שיהיה חייב כרת אם יהיה מזבח לדעתו של זה האיש שהוא בודה דברים מלבו אכתי לפי דעתו אמאי הר״מ ז״ל לא הזכיר דין זה אם יהיה מזבח שחייב כרת הנכנס למקדש, אלא ודאי שזהו פשוט ונלמד מדין זה שכתב הר״מ ז״ל שמקריבין בזה״ז אעפ״י שאין בית, וה״ה שהנכנס לשם יהיה חייב כרת וכמ״ש.

ועכ״פ כל הני רבוותא שהזכרתי לעיל שכתבו בפשיטות שבזה״ז הנכנס לשם בטומאה חייב כרת, איך יעמיד דבריהם לדעתו, דכעת ליכא מזבח, ואיך כתבו דין זה שהוא הלכתא למשיחא, ואין זה דרכם של הפוסקים לכתוב הלכתא למשיחא, רק הר״מ ז״ל שדרכו בהכי, ובפרט האחרונים כמו התשב״ץ והרדב״ז, וא״כ ודאי זה האיש הוא רוצה לחלוק על כל הני רבוותא, לא ידעתי איך ירהיב עוז בנפשו לחלוק על כל הני רבוותא.

ומה שכתב זה האיש דאפילו אבני המזבח ואבני בית המקדש בעצמן שהיו מחוברין לקרקע פקע קדושתן ונעשו חולין בביאת הפריצים, כדאיתא בע״ז ובר״מ, וא"כ מכ״ש דפקע קדושת המחנות הבא רק מחמת הקרבנות והמזבח והמחיצות וכו', עכ״ד. ראה יראה המעיין איך זה האיש בונה יסוד מדעתו על קו תוהו ובונה עליו בנין של בוהו, דמעיקרא כבר כתבתי שזה חילוק משובש, שתלוי קדושת המחנות לענין טומאה במזבח וקרבנות, וגם מה דמות יערוך להך דבאו בה פריצים וחללוהו דאיירי בכלים שהם בתלוש, א״כ מה דמות יערוך לגוף קרקע בית המקדש, שהוא מחובר, דבודאי לא נתחלל גוף קדושת הקרקע, וכן כתב רש״י בהדיא שם, וז״ל: דכתיב ובאו בה פריצים וחללוה מכיון שנכנסו נכרים להיכל יצאו כליו לחולין וכו' יעו״ש. הרי דנקט בהדיא שכליו יצאו לחולין, אבל גוף הקרקע שהוא מחובר לא נתחלל בביאת פריצים. וזה פשוט מאוד דבע״ב למ״ד קדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבוא ומקריבין הקרבנות אעפ״י שאין בית מוכרח לומר דס״ל דבביאת הפריצים לא נתחללו אלא הכלים, ובל דבר שהוא בתלוש, אבל גוף קדושת הקרקע של בית המקדש, ודאי לא נתחלל בביאת הפריצים דאל״כ איך יתכן שיקריבו שם קרבן אע״ג שיהיה מזבח הוי כמקריב על מזבח שבנוי על מקום חולין, וזה פשוט יותר מביעתא בכותחא.

וא״כ זה האיש שכותב מכ״ש דפקע קדושת המחנות וכו' ק״ו שהוא ניתן לדרוש מעצמו אינו יודע לדרוש והופך הקערה על פיה דדוקא כלי בית המקדש הוא שנתחללו בביאת הפריצים, אבל קדושת המחנות שתלוים בגוף קדושת הקרקע לענין הקרבת קרבן דחשיב שמקריב בפתח אוהל מועד לא בטלה הקדושה, וה״ה לענין הנכנס בתוכו בטומאה דלא ודאי חדא היא.

וזה האיש עם שראיתי שעוררו אותו לחזור מסברתו העקומה הזאת, שראיתי אחד רב שכתב עליו בזה״ל: דמה שתלה חיוב, טומאה במחנות וקדושת המחנות כבר נתבטלה בחורבן בית המקדש והמזבח והמחיצות דמניין לו זאת בלתי מקור מתלמוד, ואם הקרקע לא נתחללה מכ״ש קדושת המחנות, ומה ענין קדושת המחנות להמזבח והקרבנות, עכ״ד. ודאי שפיר אמר חנן, אבל זה האיש בכל זאת לא נתעורר לחזור מדבריו, ולהתוודות על עונו שרוצה להתיר את האיסור בזרוע ולהכשיל את הרבים, אלא אדרבה לדעתו חזר לקיים את דבריו, ושיש לו ראיה מפורשת לזה מדברי הש״ס מנחות דף צ״ה דאמר שם הוגללו הפרוכת הותרו הזבין ומצורעים ליכנס לשם, והעמיד שם זה הברייתא אליבא דר״א דס״ל גבי פסח הבא בטומאה אם דחקו זבין ומצורעין ליכנס לשם אינם חייבין כיון דטמאי מת הותרו ליכנס ואין טמאי מתים משתלחים גם זבין ומצורעים אין משתלחים, ורבנן פליגי וס״ל דאע״ג דטמאי מתים אין משתלחים זבין ומצורעים משתלחים, ע״כ. ומביא ראיה זה האיש מזה, דהא מיהא לענין טמא מת לכו״ע הוגללו הפרוכת יכולין ליכנס לשם, מוכח דתלוי במחיצות, דהיינו מחנות שקורין אותם לדעתו, והוא על בינתו נשען זה להביא ראיה מדברי הש״ס היפך כל הפוסקים שהזכרתי.

ובודאי שלא ראה ולא ידע מה שכתב בשו״ת מוהר״י הלוי אבן מיגש בסימן קי״ד שכתב שם וז״ל: ואותם שמדמים להורות מעיון ההלכה ומחוזק עיונם בתלמוד הם שראוי למונעם מזה להיותם דיינים לפי שאין בזמנינו מי שיהיה ראוי לכך, ולא מי שהגיע לחכמת התלמוד לכלל שיורה מעיונו, עכ״ד. ואם בזמנו של רבינו הגדול מהר״י הלוי אבן מיגש רבו של הר״מ כתב כן שאין בדורו מי שראוי להוציא דין מן התלמוד עפ״י כח עיונו מבלי שיעמוד על דעת הגאונים, כ״ש בדור יתום כזה, ומכ״ש וכ״ש לדחות דברי הפוסקים בהבל פה בגיבובי דברים להביא ראיה נגדם מדברי הש״ס, והלואי שיבין שיחת חולין שלהם, דלו יהא שמביא ראיה נגד כל הני רבוותא ולא נדע לדחות ראיותיו, עכ״ז אין בכוחינו לדחות כל דברי הפוסקים ולהקל נגדם באיסור חמור כזה שיש בו כרת.

וכעין זה ממש כתב הרדב״ז בחלק ד׳ סימן קי״ח דף כ״ט ע״ג שכתב שם על דברי מוהר״י קולון שהקל לכוף לאיש שאשתו טוענת עליו שאינו ראוי לבוא עליה, שכתב שם שאפילו אם היה מוהרי״ק משיב על דברי הרמב״ן והרשב״א ומביא ראיה לבטל דבריהם חייבין אנו לבטל ראיותיו ולקיים דברי הראשונים, ואפילו שלא נדע לבטל ראיותיו לא נסמוך עליו עכ״ד. וא״כ אפילו אם יהיה זה האיש מביא ראיות ברורות מדברי הש״ס הפך כל הני רבוותא ואנו לא נדע לדחותם לא צייתינן ליה, מכ״ש וק״ו שמביא ראיות שאין בהם ממש.

ואיני יודע איך הוא בעצמו לא מרגיש כלל שהוא נגד הפוסקים, שהרי עיקר סמיכתו הוא על הראב״ד, והראב״ד בעצמו הוא עומד לו מנגד בטעם ובחילוק זה שכתב, שהרי הראב"ד צועק וקרי בחייל שאחר שהשיג על הר״מ ז״ל וכתב שקדושת ירושלים ובית המקדש לא קדשה לעתיד לבוא משום שעתידין להשתנות ולהתקדש קידוש אחר, סיים, וכתב, ולפיכך הנכנס עתה שם אין בו כרת, ע״כ. מוכח להדיא שדוקא משום שלא נתקדש המקדש מהך טעמא הוא שהנכנס עתה לתוכו אין בו כרת, הא אם היה קדיש גם לעתיד לבוא היה מודה שחייב כרת גם בזה״ז, דאל״כ מאי לפיכך דאמר, הלא מה שאינו חייב כרת בזה״ז לא מן השם הוא זה, אלא מטעם מחיצות שבטלו לפי דעת זה האיש, א״כ הרי הראב״ד בעצמו עומד לו מנגד. וגם מלשון זה של הראב״ד שכתב בלשון זה שאין בו כרת, משמע דעכ״פ איסורא דאורייתא איכא בודאי אפילו בלשון תנא ואמורא אם אומר אין בו כרת משמע דכרת אין בו, אבל איסורא דאורייתא, כ״ש בלשון פוסק.

איך שיהיה אפילו דברי הראב״ד שעיקר סמיכתו עליו בהוראה זו המשובשת הוא בעצמו נגדו, ועיקר ראיה זו שהביא מהך דמנחות דף צ״ה שהוכיח מזה שעיקר איסור טומאה תלוי במחיצות, לא ידעתי איך הוציא דברים הללו מן השפה ולחוץ, דשם במשכן איירי, דודאי הם נוסעים והולכים ותלוי קדושתו דוקא במחיצות, שהקרקע שהם הולכים בה לא נקדשה כלל, והאוהל מועד הוא בעצמו האוהל עם מחיצותיו הוא הוא הנקרא 'מחנה שכינה' וקדושתו תלויה בזה בפרוס אותו, משא״כ בבית המקדש שגוף הקרקע הוא קדוש קדושת עולם.

ומה שכתב זה האיש, וז״ל: וקדושת המחנות דמקדש דמו בזה לקדושת מחנות דמשכן משום דקדושת מחנות אינה תלויה בקרקע, רק במחיצות, עכ״ד. עוד חוזר על סברת דעתו והוא אומר שמביא ראיה מן הש״ס, ואינה אלא סברת דעתו, דמה חזר עוד לומר שאינה תלויה בקרקע אלא במחיצות, מי הגיד לו זה לומר שאינה תלויה בקרקע במקדש, וקדושת משכן שאני, שאינה תלויה בקרקע, וכדכתיבנא.

ומה שפטפט וכתב כמו שהקישם רב אשי במנחות הנ״ל והברייתא דר״א שם יכול דחקו זבין ומצורעין, ומיירי במקדש. עכ״ד. באמת חבל על איבוד הזמן להשיב על דברים בטלים כאלו, דשם מדמה מקדש למשכן לא לענין זה שאיסור כניסת טמא מת תלוי במחיצות רק שם מדמה מקדש למשכן לענין זה במקום דאיכא היתר כניסת טמא מת כגון גלילת פרוכת שאז הותרו טמאי מת להיכנס גם זבין ומצורעין שאינה תלויה ב'מחנה שכינה', אלא אפילו חוץ ל'מחנה שכינה' אסורים, עכ״ז כיון דטמא הותר שלא נשאר לו איסור כניסה ל'מחנה שכינה' גם זבין ומצורעין הותרו. ובזה תלה שם זה בפלוגתא דר״א ורבנן דפליגי כמו זה בבית המקדש במקום שהותרו טמאי מת ליכנס למקדש כגון פסח הבא בטומאה אם הותרו גם זבין ומצורעין ליכנס או לא, דבזה פליגי ר״א ורבנן אי שרי או לא. וממילא יוצא גם לענין משכן בהוגללו הפרוכת דפליגי בזה. ומה ענין שמיטה אצל הר סיני לומר שאם במשכן תלוי הדבר בקדושת המחיצות שכך עיקר קדושת אוהל מועד שהוא הולך עמהם שאינו תלוי כלל בקדושת הקרקע ומחיצותיו שכלו קדוש, ואם בטלה קדושת מחיצות קדושת הקרקע לא בטלה, וכי היכי דלענין הקרבת קרבן בזה״ז בקדושת הקרקע לחוד אע״ג דנפלו מחיצות ה״ה לענין טמא הנכנס לשם. ולדעתו שתלוי במזבח וקרבנות, וכעת ליכא מזבח, הרי אכתי איכא הקטרת קטורת או קומץ מנחה דלא בעי מזבח, וכמו שכתב התשב״ץ בסימן ר״א, והביא ראיה מדברי הש״ס דאמר מזבח שנעקר מקטירין קטורת במקומו, יעו״ש. וא״כ הקטרת קטורת והקרבת קומץ מנחה הוא כמו הקרבת קרבנות על גבי המזבח, א״כ לפי דעתו שתלוי איסור כניסה בטומאה למקדש בקרבנות, שזה הוא נקרא מחנה, לפי דעתו, הרי איכא קטורת וקומץ מנחה במקום קרבן, אלא אעיקרא חילוק זה דברים בטלים ודברי הבאי הם ולא ידעתי מה אדון בזה, אם כח עיונו הוא כל כך קלוש, והוא מכל דעתו סומך על דברים הללו שהוא כותב והוא חושב שהניחו לו מקום להתגדר בו או שהוא יודע שהוא מדבר דברים בטלים רק מדבר להחליק בשפתיו השומעים והיודעים ומכירים רק צורת האותיות או הבנה פשוטה שלא ידעו לדחות דבריו.

ולא ידעתי, אחר שהוא בעצמו הביא משם ברבת הזבח בזבחים דף ס״א שכתב שם דדבר זה של מחלוקת הר״מ ז״ל והראב״ד ז״ל אם קדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבוא, או לא קדשה, שכתב בזה שהדבר שקול עד שיבוא מורה צדק, א״כ כיון שהדבר ספק ספק איסורא דאורייתא לחומרא, ואיך האיש הזה מקל כ״כ בפשיטות בספק איסור דאורייתא, ובפרט בקדושת בית המקדש. ועיין בזה בספר גן המלך להרב גו״ר בחלק א׳ בסופו ושם באות כ״ב בדבר שיש בו סרך קדושה אפילו במילתא דרבנן אזלינן בספיקו להחמיר, יעו״ש. וכ״ש בקדושת בית המקדש ומכ״ש וכ״ש דהספק הוא באיסור דאורייתא.

ונראה דכו״ע ס״ל דאי סור דאורייתא לענין נכנס למקדש בטומאה, וע״כ לא פליגי אלא לענין חיוב כרת אם חייב או לא, דאפשר לומר בזה דע״כ לא פליגי אי קדושה ראשונה אי קדשה לעתיד לבוא או לא, אלא לענין הקרבת קרבן שאין להקריב בזמן הזה לדעת הראב״ד ז״ל מהך טעמא דלא קדשה וכו׳, אבל לענין איסור ליכנס בטומאה למקדש אע״ג דלא קדשה לגמרי הא מיהא איכא קצת רשימו מקדושת שכינה שהיה בו בתחילה, ונהי דלענין חיוב כרת אין לחייבו, הא מיהא איסורא דאורייתא איכא מהך טעמא.

ועוד איכא למימר טעמא אחרינא בזה משום מורא מקדש שפסק הר״מ ז״ל שם בהלכות בית הבחירה בפרק ז׳ הלכה א׳ דמצות לירא מן המקדש ולא מן המקדש אתה ירא אלא ממי שצוה על יראתו ע״כ. ובהלכה ז׳ כתב אעפ״י שהמקדש היום חרב חייב אדם במוראו כמו שהיה נוהג בבנינו לא יכנס אלא למקום שמותר ליכנס לשם ולא יקל ראשו כנגד שער המזרח ולא ישב בעזרה שנאמר את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו, מה שמירת שבת לעולם אף מורא מקדש לעולם, שאעפ״י שחרב בקדושתו עומד, ע״ב. משמע דלענין זה דמורא מקדש אחר חורבנו לא תלוי בזה אם קדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבוא, אלא אע״ג דלא קדשה לעתיד לבוא לענין זה דמורא מקדש אית ביה קדושה לעולם משום קדושת שכינה, דדרשא זו היא לכו״ע, שהרי הראב״ד ז״ל לא השיג בזה שם על הר״מ ז״ל לומר דבזה״ז דבטלה קדושת מקדש דקדושה ראשונה לא קדשה לעתיד לבוא ליכא איסור בזה משום מורא מקדש וזה האיש שהוא רוצה להפקיר קדושת בית המקדש בזה״ז ואינו משים לב להיות לו מורא שמים אפילו קצת לירא ממי שצוה על מורא מקדש כתב שלדעת הראב״ד דס״ל קדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבוא חיוב מורא מקדש לדעתו הוי מדרבנן.

זה מה שעולה בדעתו אומר ישיב אפילו סובין, רק שיהיה קולא להתיר כניסת טמא למקדש. ובזה נראה שרצה להתנהג בחסידות שלא להתיר לגמרי לדעת הראב״ד, כי אם עשה פשרה שיהיה איסור דרבנן, ומנ״ל הא, שאם ליכא קדושה בזה"ז ולכך לדעתו איסור מורא מקדש מדאורייתא ליכא בזה״ז איסורא דרבנן מהיכן בא, והיכן נזכר בשום מקום בש״ס שאמרו רבנן לירא מן המקדש מדבריהם, ומי הם רבנן שאסרו, אולי הוא חד מהני רבנן שנמנו וגמרו לירא מן המקדש בזה״ז.

ומה שכתב דוהשמותי את מקדשכם דדריש במגילה דבקדושתו קיימי אף כשהם שוממין, זהו רק אסמכתא. הוא מדבר כל דבריו לסמות את העינים וי וי על איבוד הנייר והוצאות הדפוס שהוציא על זה לכתוב דברים בטלים, דשם ודאי הוא אסמכתא שמביא מקרא זה על בית הכנסת וקדושת בית הכנסת אעיקרא לכמה פוסקים הויא מדרבנן, ובית הכנסת הוא נקרא 'מקדש מעט', שאמר הכתוב ואהי להם למקדש מעט אלו בתי כנסיות כדדריש שם בש״ס דפ׳ בני העיר הנ״ל ולא מבעיא לדעת הר״ן שם בפרק בני העיר דס״ל דקדושת בית הכנסת אעיקרא היא אינה אלא דרבנן, אפילו כשהיא בבנינה, ומכ״ש אחר חורבנה, שאינה אלא מדרבנן, ובודאי מה שדרשו והשמותי את מקדשכם על בה״כ אינו אלא אסמכתא בעלמא, אלא אפילו לדעת הרמב״ן ז״ל שהזכיר דבריו הר״ן ז״ל דבהכ״נ קדוש קדושת הגוף מדאורייתא עכ"ז אין קדושתו אלא לשעתו כל זמן שהוא בנוי, אבל בחורבנו לית ביה קדושת הגוף דאורייתא, וכמו שכן כתב הרמב״ן עצמו שם, וז״ל: ולפיכך בית הכנסת כל זמן שבני העיר רוצים בו נוהגין בו קדושה אפילו בחרבנו שהרי עדיין לא עבר זמן מצותו וראוי לחזור ולבנותו, ע״כ, יעו״ש. מוכח שאם הוא חרב ואין דעתם לבנותו עוד כלל שוב לא נשאר בו שום קדושה כלל.

ועיין להרב פני משה חלק ב׳ סימן י״ח שהוא הבין כן בדעת הרמב״ן ז״ל דקדושת בית הכנסת דאורייתא כל זמן שהוא בית הכנסת, ועיין להרב גנזי חיים במערכת ק׳ אות ו׳ שכתב שם משם החק״ל בשיורי או״ח סימן י׳ דף ז׳ ע״ב שכתב דקדושת בית הכנסת היא מדרבנן לכו״ע ותמה על דברי הרב פ״מ הנ״ל שכתב לדעת הר״מ ז״ל ודעימיה דבתי כנסיות קדשי קדושת הגוף דאורייתא, יעו״ש.

א״כ והשמותי את מקדשכם שדרשו רז״ל שאעפ״י שהם שוממין בקדושתן הם עומדין לענין בית הכנסת ודאי דרשה זו אסמכתא, דכיון דעיקר קדושת בית הכנסת בבנינו היא דרבנן, כ״ש בחרבנו, ואע״ג דעיקר קרא דוהשמותי את מקדשכם הוא על בית המקדש, עכ״ז דרשו מיניה על בית הכנסת ג״כ, שנקרא ג״כ מקדש מעט, ומה שציין על ספר טורי אבן שכתב שהוא אסמכתא, טורי אבן אינו מצוי תחת-ידי, ועכ״פ ודאי לענין מורא מקדש אפילו. בחרבנו הוא דאורייתא בלי ספק, שהרי זה למד הר״מ מהיקש זה ואת שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו, מה שמירת שבת לעולם, אף מורא מקדש לעולם, וזה דרשה גמורה דאורייתא, והיא דרשא דדריש הספרי, וכמו שהביא הכ״מ, ודרשא זו מובאה בהדיא בש״ס דיבמות דף ו׳ יעו״ש.

וא״כ איך זה האיש העלים עינו מדברי הר״מ ז״ל שהביא דרשה זו שהיא דרשה גמורה מדאורייתא והביא דרשה זו של והשמדתי את מקדשכם לומר שזו אסמכתא, ואם זו אסמכתא דרשה שהביא הר״מ ז״ל אינה אסמכתא. וגם לדעתו שהוליד לדעת הראב״ד יהיה איסור זה של מורא מקדש מדרבנן, אכתי אמאי לא השיג עליו הכא בהלכות בית הבחירה בפרק זה הלכה ז׳, כשכתב הר״מ ז״ל דמורא מקדש היום אעפ״י שהוא חרב כמו שהיה בנוי, דמוכח מיניה דהוי מורא מקדש דאורייתא, אפילו בזה״ז הו״ל להשיג ולומר דבזמן הזה אינו אלא מדרבנן, אלא כל זה בדותא היא, דלענין מורא מקדש אף בזה״ז דאורייתא לכו״ע, אף למ״ד קדושה ראשונה של בית המקדש לא קדשה לעתיד לבוא, שהרי מדברי הרמב״ן שכתבתי למעלה ילפינן זה, שהרי בקדושת בהכ״נ אעפ״י שחרבה אם עתידין לבנותה הויא קדושה. ולדעת הרב פ״מ אליבא דהרמב״ן קדושתה דאורייתא ומכ״ש בית המקדש דקדושתו חמירא טובא מקדושת בהכ״נ ואנו מצפים תמיד שהקב״ה יבנה אותו בימינו ובודאי שיבנה בלי ספק שבודאי לא פקעא קדושתו לענין זה של מורא מקדש, ואפילו לדעת הר״ן וגם לדעת החק״ל שאפילו הרמב״ן מודה בזה שקדושת ביהכ״נ מדרבנן, ומכ״ש בחרבנה, הא מיהא מיניה ילפינן זה לבית המקדש דאחר חורבנו קדושתו דאורייתא, דכי היכי דעיקר קדושת ביהכ״נ שהיא דרבנן, עכ״ז גם אחר חרבנה אם עתידין לבנותה קדושתה כמות שהיא כדקאי קאי, ולא פקעה קדושתה שהיא מדרבנן בחרבנה, כיון שעתידין לבנותה, א״כ ה״נ בבית המקדש שעיקר קדושתו כשהוא בנוי מדאורייתא שלא תפקע קדושתו אחר חרבנו וקדושתו כדקאי לענין זה דמורא, ודבר הנוגע לזילזול ח״ו, ומכ״ש אתי מבהכ״נ דבהכ״נ אף דעתידין לבנותו אולי לא יעלה בידם לבנותו, משא״כ בנין בית המקדש שהקב״ה הבטיחנו שיבנה ודאי יבנה בלי ספק, א״כ ודאי לא פקעא קדושתו: אף שהוא בחרבנו, ומהך טעמא דעומד ליבנות.

וכן ראיתי עוד להרמב״ן בעצמו בשיטתו על מסכת שבועות בדף ט״ז ע״א, ושם בדף ל״ח ע״ד, כתב אהא דאמר ר״א שם דמקדש קדושתו קדושת עולם, שכתב לפרש דקדושתו קדושת עולם, היינו מאחר שנבחר הבית שוב לא השרה הקב״ה שכינתו במקום אחר, אעפ"י שחרב, משא״ב במשכן שנבחר אחר כך מקדש, עכ״ד. והיינו ממש כטעם שכתב בבית הכנסת, כיון שעתידין לבנותו לא פקעא קדושתו, ה״נ גבי בית המקדש כיון שהקב״ה לא השרה שכינתו במקום אחר ועתיד להחזיר שכינתו לירושלים ולמקדשו כמו שהיה בתחילה וכמו שאנו מתפללים ומברכים בכל יום ברוך המחזיר שכינתו לציון. וזהו אפילו למ״ד קדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבוא, שהרי הרמב״ן ז״ל קאי שם אף אי נימא דר״א ס״ל דקדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבוא, ועכ״ז קאמר קדושתו קדושת עולם, והיינו לדעת הרמב״ן הטעם משום שהקב״ה לא השרה שכינתו במקום אחר אעפ״י שחרב, והיינו, כיון שעתיד לחזור חשיב קדושתו קדושת עולם לענין זה, ועכ״פ לא גרע מבהכ״ג לדעת הרמב״ן, וכדכתיבנא.

ולפי דברי הרמב״ן הנ״ל יתישב לן שפיר דברי האר״י והמקובלים שכתבו דבכל דבר קדושה אפילו שנסתלק ממנו הקדושה אי אפשר שלא ישאר רשימו וכנז״ל, וידוע שדברי האר״י הקדוש דבריו הם דברי אלוקים חיים ממש, ולכאורה זה סותר מקרא כתוב לאמר במשוך היובל המה יעלו בהר, שאפילו בקר וצאן הותרו אחר שנסתלקה השכינה, ועיין בתענית דף כ״א ע״ב, ועם שהיה אפשר לומר עפ״י מה שכתבו רז״ל, דמעולם לא ירדה שכינה למטה, אלא למעלה מעשרה טפחים, ועוד דשם כיון דאח״כ יהיה מכשול שיעלו בהר כביכול לא השאיר רשימו כלל, עכ״ז לפי דברי הרמב״ן הנ״ל אפשר לומר בפשיטות, דדוקא בדבר העומד לחזור לקדושתו הראשונה אולי בכה״ג הוא שכתב האר״י הקדוש והמקובלים שאפילו תסתלק הקדושה ישאל רשימו, כיון שהסילוק לפי שעה וסופה לחזור, משא״כ כשמסתלקת הקדושה לגמרי ואין סופה לחזור אז תסתלק לגמרי, ולא ישאר בזה שום רשימו באותו מקום כלל. ויען שאין לנו עסק בנסתרות, ואני יודע בעצמי ומכיר את מקומי שאין אני מאנשיה של חכמה זו, ואולי המצא ימצא בדברי האר״י הקדוש נגד חילוק זה, על כן לא רציתי להאריך עוד בזה, ואם שגיתי והוא רחום יכפר.

איך שיהיה עכ״פ מדברי הרמב״ן הנז״ל מבואר דדבר של קדושה העומד לחזור לא פקעא קדושתו לגמרי ועכ״פ למדנו דלענין קדושת מורא מקדש לכו״ע הוי דאורייתא, אף למאי דאית ליה קדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבוא, ועל כן שפיר דייק הראב״ד לכתוב גבי נכנס למקדש בזה״ז שהוא טמא שאינו חייב כרת, דמשמע חיוב כרת הוא דליכא, הא איסורא דאורייתא איכא. אולי מהך טעמא הוא דאיסורא דאורייתא כיון שהוא טמא ונכנס למקדש איכא בזה משום מורא מקדש אף בזה״ז.

והרבה דברים האריך זה האיש בדברים בטלים כדי להקל ולזלזל בבית המקדש נלאיתי לכותבן, ואני עיקרא דמילתא לא באתי להשיג עליו דכמה ספרי אחרונים יש בעו״ה בזמן הזה שכותבים מה שעולה על רוחם והיום ניתן החופש לכל דבר 'כלנו רבנים' 'כלנו גאונים' 'כלנו מחברי ספרים', רק מה שבאתי לכתוב בזה לכבוד בית מקדשינו ותפארתינו לגלות דעתי לאפרושי מאיסורא ולומר שזה איסור גמור בלי ספק וחייב כרת.

ולא ידעתי איך הפה יכול לדבר לפסוק בזה כהראב״ד, אחר שידוע דר״א ורבי יהושע דפליגי בפרק ח׳ דעדיות הלכה כרבי יהושע, ולא מבעיא לאותו מ״ד בגמרא דר״א לא פליג ארבי יהושע דמור אמר חדא ומור אמר חדא ולא פליגי, אלא אפילו למ״ד דפליגי הא ידוע דזה כלל מוסכם דר״א ור״י הלכה כר״י, ועיין כל זה בכ״מ. וא״כ מאחר שמרן הכ״מ כן פסק שם, והביא ראיה זו לדברי הר״מ ז״ל ודחה שם דברי הראב״ד שכתב על הר״מ שזו היא סברת עצמו, ולא ידע מאין לו, ועל זה כתב הכ״מ הוכחתי מאין לו לומר כן במקדש וירושלים, יעו״ש. דרבי יהושע על מקדש וירושלים קאי והלכה כוותיה. וגם ידוע שאנחנו קבלנו הוראות מרן ז״ל ובדין כזה, לא מבעיא לפי דעתו של הרב אורים ותומים בחו״מ סימן כ״ה בקיצור תקפו כהן דאין לומר קי״ל נגד הש״ע והרמ״א, יעו״ש, א״כ נראה דבמקומו בני אשכנז לא נהגו לומר קי״ל נגד הש״ע והמפה כ״ש באיסורא פסקינן כמרן אפילו לבני אשכנז היכא שהרמ״א אינו חולק. אלא אפילו לדעת הרב חכם צבי סימן ס״א, ובספר אבן השוהם סימן ס״ב וכנסת יחזקאל חו״מ סימן צ״ג, שחולקים על סברא זו של האורים ותומים, וס״ל דבכל תפוצות אשכנז נהגו כוותיה דהרב בעל המפה דוקא, ועיין בגנזי חיים דגל קי״ל אות ד״ן, עכ״ז הכא כו״ע מודים, דהכי יש לפסוק, דהרי זה דבר פשוט בכל מקום ר״א ור״י הלכה כר״י, ומכ״ש אם נימא שר״א אינו חולק.

ומה גם הכא פה ירושלים שהיו הספרדים פה שקבלו הוראת מרן קודם שבאו האשכנזים ועפ״י הוראות מרן אסור ליכנס למקדש בזה״ז וחייב כרת א״כ ודאי גם האשכנזים שלא קבלו הוראות מרן שבאו אח״כ חייבין להיות נגררים בזה אחר הוראה זו, וזו ג״כ סברא פשוטה היא, ואפילו בענין ממון כתב הרב גנזי חיים בדגל קי״ל אות כ״ט שאם תובע ונתבע מבני גלות אשכנז ובאו לאתריה דהר״מ ומרן דכתב משם הרב זרע אברהם דלדידהו כדינייהו דיינינן להו כיון דאינהו קבילו עלייהו לדון כסברת הרא״ש, וכל רבני אשכנז. והרב גנזי חיים כתב שם לחלוק על סברא זו שכתב, שאם התובע והנתבע שניהם עקרו דירתם לא״י או לסביבותיהם דנהיגי לדון כהר״מ ז״ל ומרן ז״ל, הרי כיון דעקרו דירתם כבר נתבטלה הקבלה שהיה להם ופנים חדשות באו לכאן, וכו׳ יעו״ש.

וכל זה בענין ממון, אבל בענין איסור ודאי כו״ע מודו דאזלינן בתר אותו מקום שהלכו לשם, דנותנים עליהם חומרי מקום, ובפרט בנ״ד וכיוצא בו לא שייך כל זה, דכל זה לא נאמר אלא היכא שרבם הוא שחולק על רב שבאותו מקום נהגו לפסוק כמותו, אז אפשר לומר אף שהם באו לאותו מקום שפוסקים נגד רבם הם ינהגו בהוראות רבם שנהגו לפסוק כמותו, אבל כמו נ״ד שלא מצינו לשום רב אשכנזי ראשון או אחרון כמו הרא״ש או הרמ״א, שבני אשכנז נגררו אחריהם לחלוק על דין זה שכתב מרן בכ״מ שהלכה בזה כר״י, ודאי בזה אין מי. שיחלוק שגם בני אשכנז שבאין פה צריכין לילך בזה אחר הוראות מרן דמגרר גרירי בני ירושלים אחד הוראותיו גם בני אשכנז, בזה חייבין לילך אחר הודאה זו של מרן כיון שהרמ״א רבם לא גילה דעתו שהוא חולק על מרן בזה. ועוד שכיון שגוף דין זה תלוי דוקא בירושלים בגוף הארץ ובירושלים גופא הולכין אחר פסק מרן כל מי שיבוא לירושלים ת״ו חייב להתנהג בזה אחר הוראה זו של מרן ז״ל.

ולע״ד אפילו אם היו יהיה שיהיה להם איזה סמך להתיר, עכ״ז אסור להם ליכנס דעוברין בזה משום לא תתגודדו, דכיון דאנן בני ספרד קבלנו הוראות מרן, ומרן ס״ל דהלכה היא כר״י, א״כ יהיו עוברין משום לא תתגודדו לא תעשו אגודות אגודות, דהר״מ ז״ל ס״ל דאפילו שני בתי דינן בעיר אחת שיהיה זה נוהג במנהג זה וזה נוהג במנהג זה אסור, משום לא תתגודדו, יעו״ש בפרק י״ב מהלכות ע״ז.

ובענין זה יש במה להאריך ולפלפל בזה לומר דאפילו אליבא דהרי״ף והרא״ש פסקו הלכה כרבא שדוקא ב״ד אחד פלג מורין כדברי ב״ש ופלג מורין כב״ה בכה״ג הוא דאיכא משום לא תתגודדו, אבל שני ב״ד בעיר אחת זה מורה לאיסור וזה מורה להתיר ליכא בזה לא תתגודדו, ועיין בזה להרב דברי יוסף אירגז בסימן מ״ה, עכ״ז בכה״ג אפשר לומר דכו״ע מודים דאיכא בזה משום לא תתגודדו אפילו בשני ב״ד, אלא באמת אין אנו צריכים לכל זה, דמלבד דהלכה היא וכו׳ וכמו שפסק מרן ז״ל וליכא שום מ״ד שיאמר דשרי, ואפילו הראב״ד מודה דאיסורא דאורייתא וכמו שכתבתי לעיל.

ועיין עוד להרדב״ז בחלק ד׳ שאלה י״א דף ד׳ ע״א שכתב שם וז״ל: אבל הר״מ ז״ל שאנו נוהגים כמותו בארץ הזאת וכו׳ יעו״ש. והרדב״ז הנ״ל קאי על עיר ירושלים, שכן כתב שם, וכל שבן בבהכ״נ של ירושלים שאין ליחיד שום חזקה וכו׳, ועוד בסוף התשובה כתב והנך מילי לא שכיחי בירושלים וכו׳ וחכמי ירושלים הוי כאלו קבלום עליהם, שהרי כל אחד דן שנה אחת וחוזרים חלילה יעו״ש. הרי בהדיא דהרדב״ז קאי על ירושלים, וכתב בפשיטות שהר״ט ז״ל נוהגים כמותו בארץ הזאת שהיא ירושלים, א״כ מי לנו גדול מהרדב״ז שהוא מעיד שבירושלים נהגו לפסוק כהר״מ ז״ל, וא״ב מי יעיז פניו בזה נגד הרדב״ז, ובפרט שמרן פסק בהדיא בזה הדין בפרטות כהר״מ ז״ל.

ומה שהביא האיש הזה עדות מהרמב״ן ז״ל שהוא בעצמו נכנס למקדש, שכן מצא בספר החרדים פ״ג מצות התשובה בשם כתב יד בסוף הספר בעכו מהרב רבינו משה, מאור הגולה הוא הרמב״ן, וביום ג׳ בשבת ד׳ ימים לירח מרחשון שנה ששה ועשרים ליצירה היינו חמשת אלפים וששה ועשרים יצאנו מעכו לעלות. לירושלים תחת סכנה ונכנסתי לבית הגדול והקדוש והתפללתי בו ביום חמישי ששה ימים לירח מרחשון וכו׳ עד הרי שהרמב"ם וכו׳ נכנס בעצמו, למקום המקדש והתפלל שם משום דשיטתו כהראב״ד והרשב״א וסיעתם דמקדש וירושלים לא קדשה לעתיד לבוא וכו׳.

לא ידעתי איך מביא דין לפסוק הלכה ממעשה שהיה. ומאן נימא שהמעשה הזה אמת, וכי זהו דברי ש״ס או פוסק שמוכרח לכתוב הדברים כהוויתן, בלתי שום שינוי ותמורה, דאנן אמעשה ניקום ונסמוך חלילה חלילה לומר כן על הרמב״ן שהיה חסיד קדוש לומר עליו כן שנכנס למקדש, וזה האיש באמת לרוב חשקו ותשוקתו להתיר איסור חמור כזה אינו מתבונן כלל מה שמוציא מפיו, דגם לדעתו קשה ליה מהרמב״ן ז״ל שהרי הוא מודה דאפילו להראב״ד איסורא דרבנן איכא, ומשום דחק ראוי לסמוך על הראב״ד בזה, וכמו שכן כתב במסקנת דבריו, שאם נאסור הכניסה לא"י יהיה לנו הזכות לדרוש מהממשלה הזכות להשיב לנו מקום מקדשינו יעו״ש. חבל, חבל, דברים כאלה לא שמעתי מעולם אפילו מתינוק היושב בבית הספר שיוציא דברים בטלים הללו מפיו אנשים כאלו הלואי שלא למדו מעולם. ועכ״פ איך מביא ראיה מהרמב״ן שנכנס למקדש, דאפילו לדעתו קשה איך הרמב״ן נכנס למקדש דאיזה דוחק היה לו ליכנס לבית המקדש, א״כ לדעתו יהיה הרמב״ן חולק גם על הראב״ד, ויהיה לדעתו שלושה מחלוקת בדבר זה, דלדעת הר״מ ז״ל חייב כרת, ולדעת הראב״ד איסור דרבנן, ולדעת הרמב״ן מותר לגמרי, אין מי שיאמר זה אלא מי שאין לו מוח בקדקדו כלל, אלא על כרחיך לומר שאין לסמוך על מעשה זה.

ועוד דאולי הרמב״ן מכיר מקום הר הבית או מחכמתו או עפ״י רוח הקודש, לא רחוק לומר כן, על הרמב״ן שהוא מכיר ויודע מקום הר הבית שיוכל ליכנס טמא מת לשם, וכמו שפסק הר״מ ז״ל בפרק ז׳ מהלכות בית הבחירה הלכה ט״ו דהר הבית מותר להכניס אפילו המת עצמו לשם, וכ״ש טמא מת שנכנס לשם רק בחיל אין עכו״ם וטמא מת ובועל נדה נכנסים לשם וכמו שפסק הר״מ ז״ל הלכה ט״ז, יעו״ש. והרמב״ן ז״ל הוא יודע איזה מקום הר הבית שיכול ליכנס לשם, ואיזה מקום החיל שאסור ולהר הבית נכנס, אבל אנחנו שלא ידענו איה מקום הר הבית ואיזהו מקום החיל שאסור ליכנס טמא מת לשם אסור לנו כניסה לגמרי, וגם אפילו אם יהיה ידוע, אם נתיר הכניסה להר הבית טמאי מתים יבואו להכנס גם זבין וזבות נדות ויולדות שאלו אסור להם הכניסה אפילו להר הבית.

ועוד אנוכי הרואה בספר הרמב״ן בפירושו על התורה שם בסוף הספר שם באגרת ראשונה להרמב״ן כתוב שם המעשר. הזה של הרמב״ן בהליכתו לירושלים באופן אחר, שכתב שם וז״ל: אני הגבר ראה עניי גליתי מעל שלחני וכו' עד ובכיתי עליך במר נפש מספד מר ובבכי אתענג ויהי כהרימי קולי ובקרעי בגדי ומעילי אז ינוח לי כי ביום תשיעי לירח אלול שנת חמשת אלפים ועשרים ושבע באתי בעיר החרבה ושוממה מבלי בית, והיא יושבת וראשה חפוי וקראתי עליה כראוי ציון מדבר היתה ירושלים שממה ואצל העיר כנגד הפתח קרעתי עליה ובבואי כנגד הבית הגדול והקדוש קראנו בבכיר, רבה בית קדשינו ותפארתינו אשר הללוך בו אבותינו היה לשרפת אש וכל מחמדינו היה לחרבה וכו', יעו״ש באורך, הרי בהדיא מבואר מהמעשה שהיא מודפסת עם ספרו של הרמב״ן כתוב בסגנון אחר שלא נכנס הר״מ ז״ל למקדש כלל ולא התפלל שם רק עמד כנגד הבית הגדול והקדוש ואמר בית קדשינו ותפארתינו וכו'.

איך שיהיה מה נאריך עוד, הרי המעיין ראה יראה שאיך זה האיש רוצה להתיר האיסור בכח הזרוע בדברים בטלים שאין בהם ממש נגד כל הפוסקים לא יש שום פוסק שיאמר שמותר ליכנס לבית המקדש, שאפילו הראב״ד לא כתב אלא שאין בו חיוב כרת.

ועיין בזה להגאון חתם סופר ביו״ד סימן רל״ג שכתב שם, וז״ל: כי אין אנו עוסקים אם חייב כרת הנכנס להר הבית בזמן הזה או לא, כי מה איכפת לנו בזה, ע״כ. וכוונת דבריו פשוט דמאי נפקא מינא אם חייב כרת או לא, דסוף סוף איכא איסורא, וגם מדבריו שם מבואר להדיא שהלכה פשוטה היא כהר״מ לענין מקדש דקדושתו לשעתו ולעתיד לבוא, שכתב שם בדף צ״ד ע״ג (שכתב שם - שתי מלים אלה השמטתי, ש. י.) וז״ל: אם כן מכל שכן שאין מעלה ליושבי א״י שבשאר קהילות, דעכ״פ איכא פלוגתא אי קדשה לעתיד לבוא ומקודש המקדש ודאי קדשה לעתיד לבוא, ואנשי ירושלים קרובים טפי למקום המקדש ההוא משאר א״י, עכ״ד. הרי כתב בהדיא בפשיטות דמקום מקדש ודאי קדשה לעתיד לבוא, לכו״ע.

וא״כ אחר שנתברר מכמה ראשונים ואחרונים שהזכרתי שנגררו אחר סברת הר״מ ז״ל דקדושת מקדש לא בטלה אף אם המצא ימצא עוד פוסקים דקיימי בשיטת הראב״ד, וכמו שהזכיר זה האיש בשם הרשב״א והריטב״א, ושיטת הרשב״א והריטב״א אינם מצויים תח״י לראות אם כנים דבריו בזה, ולו שאהיה במאמינו שכן הוא, הרי לפי מה שהבאתי לעיל והזכרתי כמה פוסקים ראשונים ואחרונים דקיימי בשיטת הר״מ ז״ל חשיב ליה סברת הראב״ד כסברת יחיד, כיון שהם מיעוטא לגבי כל הנך הפוסקים שהזכרתי וכעין זה ממש כתב הגאון בספר אורים ותומים בקיצור תקפו כהן שם בסימן קכ״ה בדף מ״ח ע״א, שכתב שם דיחיד דאמר מוהרי״ק לאו דוקא, רק רצונו מיעוט נגד מרובים ותרי תלת נגד רוב הניכר ג״כ יחיד קרוי כנודע, יעו״ש. ולפ״ז שפיר (מלת 'שפיר' שניה השמטתי, ש. י.) כתב הגאון המפורסם הרב בנין ציון דסברה זו של הראב״ד היא סברת יחיד, עוד רגע אדבר ואח״כ אבוא לכתוב מסקנת הדין.

והנה ראיתי להאיש הזה עוד שכתב לדעתו הוא מפלפל ואינו אלא מבלבל, שכתב שכעת שאין לנו אפר פרה לטהר טמאים לפי פירוש של ר״ח שפוסק כשמואל בעירובין דף ק״ד במכניס שרץ למקדש שפטור משום שאין לו טהרה במקוה, א״כ לפי זה ה״ה דלשמואל טמא מת הנכנס בזמן הזה שאין לנו אפר פרה אם נכנס למקדש פטור, אפילו למ״ד קדשה לעתיד לבוא, משום דטמא מת הוא ג״כ כדבר שאין לו טהרה, דאין לנו אפר פרה, ע״כ. כבר כתבתי שזה האיש רוצה לגבב דברים להבעית הלומדים ועושה קולות לפי דעתו, והכל הוא כדי להפחית ולהקל באיסור זה של כניסת טמא מת למקדש. זה ממש יכול לומר על החלב שהוא אליה כדי להתיר. ומה דמות יערוך טמא מת ששייך בו טהרה במקוה רק מחמת חסרון אפר פרה, משא״כ בהכניס שרץ למקדש גוף השרץ לא שייך בו טהרה במקוה כלל, וזה חילוק פשוט וברור אפילו למי שיש לו קצת מוח להבין, ועוד שר״ח שסובר הלכה כשמואל נדחו דבריו, והתוספות חלקו עליו, וכן הר״מ ז״ל לא פסק כשמואל, ואפילו אם נדחוק לישב דברי ר״ח שלא יקשה עליו קושית התוספות, הא מיהא סוף סוף דבריו דברי יחיד הם ורבים החולקים עליו.

איך שיהיה כל דברי האיש הזה שמאריך בדברים להקל באיסור זה, כל דבריו אין בהם לא טעם ולא ריח. וראה ראיתי עוד בזה בספר מחזיק ברכה בקונטרס אחרון או״ח ושם בסימן קנ״א שכתב על ענבים הגדלים בזה״ז בהר הבית אם מותר למוכרן או אסורים משום מעילה. והרב מזבח אדמה רצה להתיר מכח ס״ס, וסיים הרב מחזיק ברכה על זה, וז״ל: ואני שמעתי זה קרוב לשלושים שנה מגדול אחד שהתיר ג״כ מטעם ובאו בה פריצים וחללוה ואע״ג דקדשה לעתיד לבוא, היינו דוקא להשראת שכינה אבל למעילה וכיוצא לא, אלו דבריו עכ״ד. מבואר להדיא מדברי האחרונים הנ״ל, מרן החיד״א ואותו גדול שהזכיר, דס״ל בפשיטות דקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבוא לענין השראת שכינה וקדושה כדעת הר״מ ז״ל, רק לענין מעילה הוא דאפשר לומר דליכא מעילה, גם מדברי הרב מזבח אדמה כן מוכח, ומי הוא זה ואיזהו שראה (במקור - ראו, ש. י.) יראה כל דברי הראשונים והאחרונים הנ״ל שכן ס״ל כהר״מ ז״ל דקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבוא כקדושת מקדש שתלוי קדושתו בשכינה לא בטלה, ויצא נגדם. וזה האיש נעלם.ממנו כלל. פשוט דאנן קיימא לן הלכה כבתראי ואביי ורבא ואילך ואפילו יחיד נגד רבים כתב הרב יד מלאכי באות קס״ט דאזלינן בתר האחרון אף שהוא יתיד נגד רבים, יעו״ש.

ואפילו לדעת הרב עין זוכר באות מ״ח עשה חילוק בזה, דדוקא בחכמי הש״ס באמוראים הוא דאמרינן הכי, דהלכה כבתראי, אפילו יחיד נגד רבים, לא כן בפוסקים הך כללא דיחיד ורבים עדיף מהף דהלכה כבתראי, יעו״ש. הא מיהא בדאיכא רבים מן האחרונים ודאי נקטינן כדברי רבנן בתראי, ומכ״ש דכל האחרונים פסקו כן דאזלינן בתר רבנן בתראי ומכ"ש וכ״ש דכמה קמאי דקמאי ס״ל הכי, והמה הרוב מילתא דפשיטא דהכי נקטינן והם דברים פשוטים מאוד. ומה דלו יהא אלא ספק, הרי קיימא לן ספק איסור דאורייתא לחומרא, ובפרט שבנדון כזה לא יש בו שום מחלוקת, דעכ״פ כו״ע דאיסורא דאורייתא איכא, כמו שכתבתי.

ואף לפי עקשותו שהוא רוצה להבין לדעת הראב״ד שהוא איסורא דרבנן, א״כ מי יתיר איסורא דרבנן, ומה שכתב דבדרבנן סמכינן על יחיד באיסור דרבנן בשעת הדחק, זה בכל דבר שמוציא מפיו אינו מרגיש כלל במה שמוציא מפיו דבכל מקום שאנו אומרים דסומכין בשעת הדחק על דברי יחיד בדרבנן, היינו שהרבים אוסרין מדרבנן והיחיד מתיר לגמרי, אז הוא דאמרינן שכדאי היחיד לסמור עליו להתיר בשעת הדחק, אבל היכא שהאיסור מוסכם לכו״ע שהוא אסור דרבנן מה שייך לומר שנסמוך בשעת הדחק להתיר איסור דרבנן, א״כ לדעתו של זה האיש כל איסורי דרבנן נתיר אותם מפני הדחק. זה האיש נראה שלא קרא ולא שנה רק כותב בקיאות של מה בכך גיבוב דברים ואינו יודע לכוין אימראי, וא״כ מכ״ש בנ״ד אפילו. לדעתו האוסרים אוסרים מדאורייתא והחולקים שהוא הראב״ד וסיעתיה לדעתו דליכא איסורא דאורייתא אלא דרבנן, עכ״פ לכו״ע אסור בזה, היכן מצאנו שבשעת הדחק נתיר, שהרי אפילו להראב״ד עכ״פ איכא איסורא דרבנן, ואיך נתיר איסור דרבנן משום דחק זה לא שמענו מעולם, מלבד שהדחק שכתב הוא מביא לידי גיחוך חוכא ואיטלולא, כמו שיראה המעיין, ואפילו אם היה הראב״ד וסיעתיה מתירין לגמרי, לא שייך לומר לסמוך עליו בשעת הדחק להתיר כיון שהחולקים עליו ס״ל דאיסור תורה איכא בדאורייתא לא נסמוך בשעת הדחק להקל, דספק דאורייתא לחומרא, ולא מצאנו בש״ס דאמרינן כדאי רבי פלוני לסמוך עליו בשעת הדחק אלא באיסור דרבנן, דהיינו שהאוסרין הם מדרבנן והמתיר מתיר לגמרי וכמו שמצאנו בפרק שני דגיטין גבי מה ששנינו נכתב ביום ונחתם בלילה פסול, ור״ש מכשיר, ובש״ס שם מובא שם מעשה שהיה כן בגט שנכתב. ביום ונחתם אחר כמה ימים, ואמר שם רבי יהושע בן לוי, כדאי ר״ש לסמוך עליו בשעת הדחק, ושם הפוסלין הם דרבנן, ור״ש מכשיר לגמרי, על כן שפיר אמרינן כדאי ר״ש לסמוך עליו בשעת הדחק, וכן בפ״ק דנדה דאמר כדאי ר״א לסמוך עליו בשעת הדחק, דשם נמי דכוותא הוא דהאיסור דרבנן דהא דמטמאה למפרע מעת לעת דרבנן הוא דמדאורייתא העמד אשה על חזקתה.

וראה ראיתי בזה בספר גט פשוט למהר״מ בן חביב בקונטרס הכללים בכלל ו׳ ששם עמד בענין זה, והאריך בזה לבאר אם אמרינן כדאי הוא רבי פלוני לסמוך עליו בשעת הדחק דוקא בפלוגתא דרבנן או אפילו בפלוגתא דאורייתא, ומסיק שם בכלל העולה דבדורות האחרונים אנן יתמי דיתמי אין לנו כח להקל באיסורי תורה במחלוקת פוסקים לסמוך על מיעוט פוסקים להקל, אפילו בשעת הדחק שיש בו הפסד מרובה, נגד רוב הפוסקים האוסרים, ואפילו במחלוקת שקול, וזה שתמצא שמקילים האחרונים באיסור תורה בשעת הדחק, היינו כשרוב הפוסקים מתירים ולא היו מחמירים כסברת המיעוט, כי אם לכתחילה, בכה״ג בשעת הדחק סומכין על רוב הפוסקים להקל ובאיסורא דרבנן גם אנחנו יתמי דיתמי סומכין בשעת הדחק ביחיד (במקור - כיחיד, ש. י.) נגד רבים, וכ״ש במיעוט נגד רבים, וה״ה בקטן אצל גדול, ואמרינן כדאי הוא פוסק פלוני לסמוך עליו בשעת הדחק כיון דפלוגתייהו הוי במידי דרבנן, עכ״ד.

איך שיהיה אפילו לדעתו העקומה הכא לא שייך כלל לומר כדאי הראב״ד לסמוך עליו בשעת הדחק, דכל זה לא נאמר, אלא דאפילו האוסר אינו אוסר אלא מדרבנן, והמתיר מתיר לגמרי, אז נאמר כדאי אותו פוסק המתיר לגמרי לסמוך עליו בשעת הדחק, אפילו שהוא יחיד, אבל אם האוסר אוסר מדאורייתא וגם החולק מודה שאסור מדרבנן איך נעשה תרתי לגריעותא נתיר איסור דאורייתא כפי דעת החולקין ונסמוך על המיקל להתיר איסור דרבנן בשעת הדחק, דהיכן נמצא להתיר איסור דרבנן בשעת הדחק, אין זה אלא מוחין דקטנות ודעת דחוק וקצר, ומכ״ש שהכא בנ״ד גם הראב״ד וסיעתיה ס״ל דאיסורא דאורייתא, רק דלית ביה חיוב כרת וכמ״ש, וגם הלכה כהר״מ, וכמו שכתבתי למעלה, ואין צורך עוד לכפול הדברים.

והמעיין ראה יראה איך זה האיש שגג שגיאות גדולות אפילו בר בי רב לא יטעה בהם, ואני לא באתי להשיג על דבריו, שבודאי אין כדאי לאבד הזמן ולחוש לדברים בטלים, רק שבעוה״ר שבדור יתום כזה ילפי מקלקלתא ומי שאינו כ״כ מעיין ומבין טעם הענינים כשרואה אוסף ומגבב מאמרים חומרים חומרים חושב שכנים הם הדברים.

ושמחתי מאוד על דברי הגאונים המפורסמים והחסידים הגאון מלובלין והגאון החסיד המפורסם עמוד הימיני. כמהר״ר ידי״ן ר׳ חיים זוננפילד יצ״ו אשר כתבו בקיצור לדחות דבריו ונכנסו בספק אם הוא בכלל מה שפסק מרן בש״ע אה״ע סימן י״ז בחכם שהורה להתיר מים שאין להם סוף, וכן בש״ע יו״ד סימן של״ד סעיף מ״ד, ושפתים ישק, ואני אומר עוד שזהו בכלל חוטא ומחטיא את הרבים.

ועיין בזה בספר גנזי חיים מערכת ח׳ אות ב״ן שכתב שם, וז״ל: כל ת״ח יזהר הרבה מאוד שלא להיות מקל באיסורין דילפי מקלקלתא ואיכא לריעותא שחוטא ומחטיא את הרבים, ולאידך גיסא גם מי שלא למד ממעשיו הרעים מדבר בעדו דברים הדברים ומקל בכבודו ואיכא חילול השם וחילול התורה ואפילו ת״ח גדול ורב ובעל הוראה יהיה זהיר שלא להורות קולא בדינים התמוהים לרבים, וצא ולמד מה שכתב יוסף אומץ בתשו' סימן ז׳ כ״ו ע״ד, ואם זה כתב הרב להוכיח בשבט פיו בתוכחות מוסר על רב גדול ומפורסם ודיין ופוסק גדול כ״ש כשיהיה החולק על הרבנים ורבים מהת״ח בלתי משען ומשענה כי מלבד שהוא חוטא ומחטיא עוד בה כי יהיה לחרפה ובוז ומאום בעיני כל הבריות, ובפרט בעיני הרבנים והת״ח שבדור דאז אפילו אם יהיה חכם ורב גדול בישראל יהיה לעג וקלס וכו'. ודי בזה לחכם ירא וסר מרע שיהיה כל מעשיו לשם שמים, עכ״ד.

מי שראה (במקור – 'ראו', ש. י.) יראה דברים הללו תוכחות מוסר היוצאים מפה קדוש כמה ראוי החכם ליזהר בזה שלא להיות מיקל באיסורין ובפרט להורות הוראה לרבים להתיר דבר זר ותמוה, ובפרט מן הפרט שהוא שוגג בהוראה, ואין לו על מה לסמוך כלל ועיקר לא על יחיד ולא על רבים, והוראה זו היא נגד כל הפוסקים והוא חשב שהניחו לו מקום להתגדר בו והוא העלה בזה חרם בידו, ולדעתי אם הוא ירא שמים ואין כוונתו להתיר האיסור בשאט נפש, רק שטעה בהוראה יחזור בו במודים דרבנן. כמו שמצינו בש״ס על רבא שאמר דברים שאמרתי לכם הם טעות בידי. ועיין בספר גנזי חיים הנ״ל במערכת ח׳ באות ח״ן שהאריך בזה והביא שם משם ויקרא רבה פרק י״ג סימן י״ח שהוציא משה רבינו כרוז בכל המחנה ואמר אני טעיתי בהלכה ואהרן אחי בא ולימד לי, יעו״ש. אם אדון הנביאים ורב לכל החכמים עשה כרוז שהוא טעה מי הוא זה יתוש קטן שיגיע לאבק רגלי אדונינו משה רבינו שאם יטעה יהיה לו בושה לחזור מדבריו. ואני אומר כשם שיקבל עונש על הדרישה אם לא יחזור בו מזה, כך יקבל שכר על הפרישה אם יחזור בו.

זהו דעתי ועל דבר אמת אני חותם שמי והוא, הצעיר יוסף ידיד הלוי.