חומרות

אחי ורעי, דע לך שמצינו לרוב אצל בעלי הדעות המשובשות הנחות והקלות בקיום תו"מ והדברים צריכים בירור

והדבר הכי מגוכח אצל אותם בעלי דעות משובשות הוא בכך שהם טוענים שהינם ממשיכי דרכו של הגאון מווילנא הדבר איננו מובן, ככל הנראה זה רק נסיון לעבוד על עצמם בעינים

וכך אמר רבי אליהו 'הגאון מוילנא' זיע"א, אבן שלמה, פרק יא, אות ז'

לפי שהדורות מתמעטין והולכין והערב רב מתגברין. לפיכך הוצרכו חכמי הדורות בכל דור לגזור גזירות וסייגים חדשים לגדור הפרצה שפרצו הע"ר (תז"ח ל"ר א') עי' עירובין ו' רב בקעה מצא כו'. (וע"ל בהערה ח' פ"א ד"ה אמר המו"ל כו' וכמו שהראש נכבד וכו'):

ולצורך הרחבה מעניין זה אביא את דב"ק של כ"ק האדמו"ר מצאנז-קלויזנבורג, רבי יקותיאל יהודה הלברשטאם זיע"א, שפע חיים חלק כ', פרשת ואתחנן שנת תשל"ג לפ"ק (שנה ט', גליון מ"ו, ה'תשנ"ג)

ואתחנן אל ה׳ בעת ההיא לאמר, ה׳ אלוקים אתה החלות להראות את עבדך את גדלך ואת ידך החזקה אשר מי א-ל בשמים ובארץ אשר יעשה כמעשיך וכגבורותיך.

כדי לפרש את הפסוקים הללו נגד מאורעות הימים, נקדים את דברי הנביא ישעיהו, דברו על לב ירושלים וקראו אליה כי מלאה צבאה. כי נרצה עונה, כי לקחה מיד ה׳ כפלים בכל חטאותיה (ישעיה מ׳). ויש לתמוה האם חס ושלום יעלה על הדעת לומר. קודשא בריך הוא עביד דינא בלא דינא, ומעניש אדם כפליים מחטאו.

ועלה ברעיוני בראותנו כיום את מעשי אלה[1] שידיהם רמה להפר עיקרי תורתנו הק׳ בטענות סרק כי צורך השעה מחייב לחפש היתרים וקולות. ולא למצות את עומק הדין. בדברי ההבל שומעים אנו מפיהם כי דרך הויתור והמתינות נחוצה בימינו. כיון שיש חלק גדול מהעם הרחוק מדיני התורה. ולא נצליח לקרבם לדת התורה כי אם בהתרת איסורי כריתות ושאר איסורי ועיקרי תורה. אך מי שדרך האמת עומדת עדיין מול עיניו ראה יראה כי האמת היא לאידך גיסא. וכך אמרו רבותינו בשעת השמד אפילו על מצוה קלה יהרג ואל יעבור.

מאי מצוה קלה, אפילו לשנויי ערקתא דמסאנא (סנהדרין דף ע״ד). דווקא בשעה כזו שעומדת סכנה מצד מהרסים שיפרצו פרצות בחומת התורה. עלינו להתחזק ולהתבצר. להוסיף סייגים וחומרות שישמרו על השושנה המסובבת בקוצים וברקנים המאיימים לדוקרה בעוקציהם ולשחת את תוארה.

ובזה אפשר לפרש מאמר הכתוב, עת לעשות לה, הפרו תורתך (תהלים קי״ט), אימתי הוא הזמן לעשות לה׳ כלומר, להוסיף גדרים וסייגים יותר מאשר נצטוינו, הפרו תורתך, כלומר כשיגיע הזמן שמרשיעי ברית יתחכמו בטכסיסים שונים להפר את התורה, אזי עלינו לדעת שיש ללחום ולעמוד איתנים כדי שלא יעלה בידיהם להפיק את זממם הנפשע.

במשקל זה אפשר להוסיף ולפרש הפסוק, סורו ממני מרעים ואצרה מצות אלקי (שם). כי צריך לדעת שעיקר הסכנה היא כאשר אין כוחות הטומאה באים בגלוי להסית ולהדיח אלא באיצטלא של רעים וידידים, ורוממות אהבת ישראל בגרונם, ובערמה זו הם זוממים לעקור את כל התורה כולה, רח״ל. ואילולא מסוה מטעה זה לא היה מי שישמע להם, וברור שאם היה בא משומד להעמיד צלם ברחובה של עיר וישלם לעוברים ושבים שישתחוו לאלילו. לא היה נשמע לו.

ואדרבה הבריות היו לועגים לו. ולכן מחפשת הטומאה אמצעים אחרים להטעות בהם בני אדם. ובמסוה של ריעות היא מדמית את הפתאים לחשוב כי בעצם כוונתה טובה וחפצה לרומם את קרן התורה, ומה שתובעים לוותר על מחצית מצוות התורה. רק תיקון וטובת התורה הוא, שהרי אם לא כן לא יקיימוה כלל.

ולפחות שיצומו ביום הכיפורים עד הצהריים שאם לא כן שמא לא יצומו כלל, ועוד כהנה טענות סרק יש באמתחתם, ובכחן של טענות הללו לעקור את כל התורה כולה, ח״ו.

וזוהי הכוונה בפסוק הנ״ל סורו ממני ״מרעים״, מלשון רע וידיד, וביקש דוד המלך סורו ממני מרעים המתחזים כידידים דורשי שלומי וטובתי, או אז, ואצרה מצוות אלקי, שהרי הם מונעים ממני לקיים מצוות ה׳ בזוממם לעקור את הכל ולכשיסורו ממני אקיים את המצוות כשלימות, ללא ויתור על קוצו של יו״ד שהרי אצרה את מצוות אלוקי והמשפט לאלוקים הוא ואין כח בידי לשנות אף כחוט השערה מחמת שאינם ברשות אדם לעשות עמהם כחפצו.

ויפורש הפסוק עוד בכוונה אחרת. לפי מה שמצינו כמה מאמרי חז״ל המזהירים מלהתרועע עם הרשעים או לדור בשכינותם, שמא עד ילמדו ממעשיהם. ואמרו ז״ל אוי לרשע אוי לשכנו. ובעוה״ר יש לנו דוגמא חיה מהמציאות בימינו שאחוז גבוה מאלה הנקלעים לסביבה רעה ומתגוררים בשכינות רשעים. נתפסים בעצתם ומתקלקלים. וזאת ביקש דוד המלך ע״ה סורו ממני מרעים. אלה הרשעים שמריעים מעשיהם. ואצרה מצוות אלקי. שהרי כל זמן שהם עמי במחיצתי אורבת לי סכנה שמא אתפתה להם ואלמד ממעשיהם. ואמונתי בה׳ עלולה להפגם.

יש לדייק בדברי פתיחת דוד את ספר תהלות ישראל. אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד ובמושב לצים לא ישב כי אם בתורת ה׳ חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה. שהרי אין דרך דיבור בני אדם לתפוס את שני ההפכיים מקצה אל קצה. וכמו שאין שייך. למשל, לומר פלוני אינו מזה-רעב כי הוא עשיר מופלג. כך לא שייך לומר. אשרי פלוני שלא הלך בדרך רשעים אלא הוא צדיק גמור אשר רק בתורת ה׳ חפצו. ונראה ליישב כוונת הדברים שההגדרה ״עצת רשעים״ הכוונה לרשעים המתעים שרצונם להתאים את התורה לרוח הזמן.

וטוענים שאי אפשר להתנהג כבדורות קודמים. וכיום צריך להתפשר יותר וללכת שכם אחד עם הפושעים והמורדים. כי אם רוצים לקרב רחוקים אי אפשר להצטנע ולשבת בדד. ומשום כך יש צורך להוסיף להתלמד חכמות חיצוניות נוסף על למוד התורה. ובכך - לדבריהם - יתקרבו הפוקרים עם שומרי התורה ויהיו אגודים יחד. ולשם כך צריך לוותר על חלק ממצוות התורה[2-עי' כאן בהע"ש].

שהרי אי אפשר לתבוע מהם כה הרבה מבלי שנשתדל אנו גם כן לוותר להם. ודרך מוטעית זאת בא דוד המלך לשלול ופתח ואמר, אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים. הטוענים שמוכרחים גם ללכת בדרך חטאים בנפשותם הפושעים והמורדים בה׳ ובתורתו. כי אם בתורת ה, חפצו. כי תורה זו מפי הגבורה נאמרה ואין לקרוצי חומר רשות לשנות ממנה אפילו אות אחת. ולכן בתורתו יהגה יומם ולילה כי כך נצטווה, והגית בה יומם ולילה כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים. ואשרי אדם זה שמנע עצמו מנתיבתם של רשעים ומתרחק מהם ומהמונם כי אז מובטח הוא. והיה כעץ שתול על פלגי מים.

והוסיף הכתוב לא כן הרשעים, אלה האוחזים את החבל בשני הראשים ופוסחים על שתי הסעיפים כאחד, בידיהם לא ישאר מאומה ואם חושבים הם שהם מקיימי התורה, טעות היא בידם, כי אינם אלא מפירי תורה, והסוף שלא ישאר בידם אלא פסולת וכמוץ אשר תדפנו רוח.

בהקשר לכך המליץ חותני (מזיו״ר) בעל ״עצי חיים״ זצ״ל ואמר: ״כשהולכים לכאן ולכאן - נוצר שתי וערב שהוא צלב״ (בלשונו: אהער און אהין - איז א ״צלם״).

בסיום הפרק הנ״ל הוסיף דוד המלך ע״ה, על כן לא יקומו רשעים במשפט וחטאים בעדת צדיקים, כלומר, על כן, מפני דרכם העקשת, המסוכנת לגבי יהודים כשרים ומאמינים, לא יקומו בעדת צדיקים כי מהרה יאבדו מתוך הקהל ויהיו ככל הגוים, כי יודע ה׳ דרך צדיקים, שמסרו תמיד נפשם שלא להתחבר לרשעים ושלא להכניס חלילה, את חכמות הגוים ודרכיהן למחיצתם, ודרך קדושה וטהורה זו היא שחיזקה ואימצה את לבבינו בכל הדורות ולא נפלה רוחינו ולכן דרך רשעים, המנסים לחבול בכרם ישראל הזך והטהור - תאבד כי לא תשאר בה שמץ מקדושת ישראל.

ועלי לחזור ולומר, כי מצב של ערבוביא כמו זה של היום לא היה מימות עולם, כי אף שהיו כתות צדוקים, בייתוסים, וקראים, למיניהם שכפרו בתורה שבע״פ, אולם מצב של שקר וחושך כבימינו לא שרר אף בתקופות הקשות ביותר לעם ישראל. שהרי לא היתה כזאת שיתחברו יהודים שומרי תורה ומצוות עם ״מיהודים״ הכופרים באמונת בורא עולם ית״ש ויתעלה. וכל שכן שלא שמחו עמהם יחד בשמחתם או שלמדו אתם בכפיפה אחת ומי יכול לשער את גודל הקטרוג על עוון חמור אשר כזה. וכבר עמד אליהו הנביא בהר הכרמל וצוח, עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים, אם ה׳ הוא האלקים לכו אחריו ואם הבעל לכו אחריו, הרי שטוב יותר לסור אל הבעל מאשר לפסוח על שתי הסעיפים.

בעוונותינו הרבים כל השררה והעשירות מצויים כיום בידי הכופרים, ואילו יהודים החרדים לדבר ה' הם עניים וחסרי אמצעים, ומן הראוי שיהיה לב יהודי מאמין כואב על הסתר פנים זה, והיה מן הראוי שיקום בחצות לילה לשפוך נפשו ולבקש רחמים מאת היושב בשמים ויביע שאלתו, עד מתי אלקים יחרף צר, ועד מתי יחללו רשעים הללו את שמך הגדול, ועד מתי ישבו שלוים ושקטים ואין גודר בעדם מלהרשיע, אך שבמקום זה נתפסו חלק מהיהודים המאמינים והוכו ממש בשגעון עד שרואים ב״גויהודים״ הללו אחים ורעים, וחושבים לקיים מצות ״אהבת ישראל״ דווקא באלה המחרפים ומגדפים מערכות אלקים חיים.

על התרדימה הנפשית הזאת קרא הנביא תגר ואמר. קומי רוני בלילה לראש אשמורות שפכי כמים לבך נוכח פני ה׳ (איכה ב׳) וזקה״ק בספרו ייטב פנים מביא מאא״ז ישמח משה דנקט הנביא לשון רנה המשתמע שמחה וגם קינה ובכיה. עיי״ש. ולי נראה שהנביא רמז בדבריו על השמחה לה נתפסים ״לשמוח בשמחת גוייהם״ על זאת ״קומי רוני בלילה״ כלומר כשחושך מכסה פני ארץ והטומאה שולטת בחוצות. שפכי כמים לבך ותרוני בבכיה על שמחה המיותרת לה נתפסת. על השמחה בטשטוש וחשכה ועל מה שדימית ישועה בדברי כפירה וטומאה. בזה יפורשו גם דברי הנביא דלעיל כי לקחה מיד ה׳ כפליים בכל חטאותיה. כי בדרך כלל אדם שאינו שוטה. מרגיש במכות אשר יכוהו ויודע ומכיר את אשר רודפו. ואת אשר מתכוון להרע לו, ואף שמוכה הוא - יודע הוא ממי לשמור את נפשו. אולם השוטה יפול ברעה כפולה שאינו מרגיש מאומה ואינו רואה כוונת מכהו ולא די שמכים אותו עוד נדמה לו כי טובה עושים עמו. אף אם לפתע יבואו עליו חבורת גנבים ויוציאו כליו מתוך ביתו. עלול הוא לחשוב כי הם בעלי טובתו שבאו לתקן בדקי ביתו. שגעון כזה היא מכת דורנו אשר אנשים הוכו בסנוורים וטח עיניהם מראות את דורשי רעתם ובכל הדורות בימי קדם עם כל גזירותיהם הקשות והאכזריות של הגוים למיניהם שגזרו גזירות שמד, הרג ואבדון, היינו מכירים את האוייב והיינו נבדלים לגמרי מהם, וכל יהודי מאמין בא באש ובמים וקידש שם שמים, ובלבד לא להשמע לאוייב שכוונותיו ברורות להעביר על הדת, לא כן כיום שככל שהרשע מגביר רשעותו מחניפים לו יותר, ויש אשר גם משלמים לו באהבה יתירה. וזוהי הקללה המוזכרת בפרשת התוכחה בלשון: גם כל חלי וכל מכה אשר לא כתוב בספר התורה הזאת, יעלם ה׳ עליך (דברים כ״ח) ״יעלם״ מלשון העלמה ופירושו שיעלים ה׳ את המכה מנגד עיניך, ולא תדע כי אכן מכה היא, וזוהי כאמור צרה כפולה ומכופלת אשר נתקיימה במלואה בדור תהפוכות זה, דור עיקבות משיחא.

כך קונן ירמיה הנביא על החורבן ופתח ואמר: ״איכה ישבה בדד העיר רבתי עם״ שאף כשהיא רבתי עם הריהי נחשבת ביושבת בדד, כי האיכות שלה נפגמה כמאמר חז״ל במדרש, איכה בגימטריא ל״י, לומר שעברו על ל״ו כריתות שבתורה. ואם כך, בהכרח הם מועט היושב בדד כי רשעים העוברים על ל״ו כריתות שבתורה אינם באים בתוך המנין ואינם נחשבים בתוך הכלל ולכן היתה כאלמנה, ואף כשרבתי בגוים כשמביאין גוים מארבע כנפות הארץ ונותנים להם שם יהודי ורוצים להיות שרתי ככל מדינות הגוים, הריהי בדד, ואלה שהתערבו בגוים וילמדו מעשיהם מוצאים מכלל ישראל כי, היתה למס, הם אותיות שמו של הס״מ אלא שחסר האל״ף, לרמז ששמץ קדושה מאלופו של עולם ומנהיגו אין בהם ומכורים הם לגמרי לרשות הסטרא אחרא, ובעוד שהיתה רבתי עם נחשבה למס, בכו תבכה בלילה, שתי בכיות הללו הם על החורבן עצמו ועל הדעת שנטשטשה עד שאין מרגישים בחורבן וברעה. שהרי כל רעיה בגדו בה היו לה לאויבים, ופתאים אלה עדיין נוטים לחשוב כי אין הם שונאים אלא רעים וידידים ודורשים שלומם וטובתם.

בהקשר לדברינו ראוי להביא את דברי זקני הק' בעל ישמח משה בספרו על תהלים תפלה למשה על הפסוק שוא לכם משכימי קום מאחרי שבת (תהלים קכ"ז), אמרו חז"ל. ג' שבועות השביע הקב"ה את ישראל ואחת מהם שלא ידחקו את הקץ. ודחיקת הקץ היינו כעין דוחק את השעה כמו שהיה בש"צ ימ"ש וזכרו, שלא יאחזו עצמן בהבל קודם ביאתו ויאמרו שזה הוא, רק מי שיקבץ הגלויות ויבנה בית המקדש יאמינו בו, כי הרשעים המקדימים בהבל הם גרמו אריכת הגלות בהרשיעם להרבה מישראל מאוד מאוד, והיינו שוא לכם משכימי קום, רצונו לומר, שהם משכימים ה"קום" הרומז על הגאולה, קום בתולת ישראל. בשקר ובהבל קודם זמנו, ועל ידי זה בעוה"ר מאחרי שבת. כי מאריכין הגלות. אוכלי לחם העצבים, כי בט' באב שהכל מתענין ומתאבלין ועצבין על החורבן הם אוכלים ושמחים. ואני הוספתי נופך על דברי זקני הנ"ל כי ידוע מספר תולדות יעקב יוסף שפירש את הפסוק כי תשא את ראש בני ישראל ברמז הגאולה שתהיה סמוך לשנת תש"א ואז תהיה נשיאת ראש לבני ישראל. וכן מצוי אצלי ספר "אות אמת" שנכתב על ידי אחד מחכמי גולי ספרד הכותב ג"כ כי הגאולה עתידה לבא בשנת ת"ש או מעט לאחר מכן.

ואכן ראינו כי באותה שנה נתרגש העולם מהמאורעות הנוראות והרגשנו על עורנו את חבלי משיח שפקדו את העולם בהחריב אותו רשע ימ"ש מדינות שלימות. ולבנו כואב כי כבר עבר קציר. כלה קיץ ועדיין לא נושענו על אף שאותה תקופה היתה מיועדת כזמן גאולה. והכל בגינם של רשעים "משכימי הקום" שאינם אלא "מאחרי שב"ת" ואף לאחר שעברו שנות ת"ש תש"א לא נושענו ואחרו אף את שנת תש"ב.

וברור שלא הם מצמיחים ישועה או הקלה מסבלם של עם ישראל שהרי הם אוכלי לחם העצבים. כדברי זקני.

שאוכלים בתשעה באב בשעה שכולם עצבים על החורבן. ומסיים הפסוק. על ידי מי תבא הגאולה, על ידי אלה המקיימים כן יתן לידידו שנה כלומר, המנדדים שינה מעיניהם ומקריבים את שנתם למלכו של עולם והוגים בתורה ללא הרף לילות כימים[3], ומתפללים תמיד שכבר ירחם ה' וישיב שבות עמו.

------------------------

[1] 'רע-בני' המזרחי

[2] אם טענה מסוג זו אפשר לבוא ולבקש גם לוותר על "מצות" ישוב ארץ ישראל

[3] זה היה מנהגו של כ"ק האדמו"ר מסאטמר, רבי יואל טייטלבוים זיע"א