האם לפי הרמב״ם אפשר לומר הלל על שלטון שכופר בהשי״ת

לְמַעַן אַחַי וְרֵעָי! מלבד התימא הגדולה שבעלי הדעות המשובשות טוענים שהשי"ת הקים מדינה שכופרת בו, האם נוכל בוא ולומר שה' מצפה שנאמר הלל על כך....

ובשביל להצדיק טענה משובשות זו של אמירת הלל על ימי אידיהם, בעלי הדעות המשובשות נוהגים להציג שקרים מהרמב"ם זיע"א שכביכול ניתן לומר בשמו שאמירת ההלל בחנוכה היא על 'וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתיים שנה--עד החורבן השני'. אבל הרמב"ם לא אומר כך כלל וכלל,

והנה דב"ק של הרמב"ם זיע"א, הלכות חנוכה, פרק ג, הלכה א

בבית שני כשמלכו יוון, גזרו גזירות על ישראל, וביטלו דתם, ולא הניחו אותם לעסוק בתורה ובמצוות; ופשטו ידם בממונם, ובבנותיהם; ונכנסו להיכל, ופרצו בו פרצות, וטימאו הטהרות. וצר להם לישראל מאוד מפניהם, ולחצום לחץ גדול, עד שריחם עליהם אלוהי אבותינו, והושיעם מידם. וגברו בני חשמונאי הכוהנים הגדולים, והרגום והושיעו ישראל מידם; והעמידו מלך מן הכוהנים, וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתיים שנה--עד החורבן השני.

האם מצוין כאן הלל היכן שהוא בהלכה א', תשובה היא לא, אלא שהרמב"ם מספר לנו את המאורע של אותם ימים, כפי שביאר לנו רבי (דון) וידאל די טולוזא[1] זיע"א, מגיד משנה, שם

בבית שני כשמלכי וכו'. ספר המאורע הזה פשוט וידוע בפ' במה מדליקין בשבת (דף כ"א:) ת"ר בכ"ה בכסליו יומי חנוכה דלא למספד בהון שכשנכנסו יונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום בדקו ולא מצאו אלא פך אחד שהיה מונח בחותמו של כ"ג ולא היה בו להדליק אלא יום אחד ונעשה בו נס והדליקו בו שמנה לילות לשנה אחרת קבעום יו"ט ושם אמרו נ"ח מצוה להניח על פתח ביתו. ודע שדעת רבינו כדעת האומר שחנוכה ופורים אינן אסורים בהספד ותענית אלא הן עצמן אבל לפניהם ולאחריהם מותרין וכשאמרו פ"ק דר"ה (דף י"ט:) לא בטלה מגילת תענית לענין חנוכה ופורים דוקא ביומן אבל לפניהם ולאחריהם בטלה וזהו שאנו מתענין בי"ג באדר:

אז מדוע אנו אומרים הלל בחנוכה, אם לא על כך שחזרה המלכות יתר על 210 שנה עד חרבן הבית, על כך מסביר הרמב"ם בפרק ג' הלכה ב', ובו חוזר על חלק מדבריו מהלכה א', אך לא מציין שום דברי לגבי 'החזרת המלכות'

רמב"ם זיע"א, הלכות חנוכה, פרק ג, הלכה ב'

וכשגברו ישראל על אויביהם ואיבדום, בחמישה ועשרים בחודש כסליו היה. ונכנסו להיכל, ולא מצאו שמן טהור אלא פך אחד; ולא היה בו להדליק אלא יום אחד בלבד, והדליקו ממנו נרות המערכה שמונה ימים--עד שכתשו זיתים, והוציאו שמן טהור.

ומיד אח"כ מסביר הרמב"ם, בפרק ג' הלכה ג', שמשום כך אנו אומרים הלל, על הנס של הדלקת הנרות שמונה ימים...

ומפני זה התקינו חכמים שבאותו הדור, שיהיו שמונת הימים האלו שתחילתן מלילי חמישה ועשרים בכסליו, ימי שמחה והלל; ומדליקין בהן הנרות בערב על פתחי הבתים, בכל לילה ולילה משמונת הלילות להראות ולגלות הנס. וימים אלו, הן הנקראין חנוכה. והן אסורין בספד ותענית, כימי הפורים; והדלקת הנרות בהן, מצוה מדברי סופרים כקריאת המגילה.

דהיינו כשהרמב"ם אומר 'ומפני זה' הכוונה היא רק לגבי הנס, כי בהלכה ג' לא טורח לציין עניין הקמת המלכות... כי היא לא הסיבה לאמירת ההלל, אלא הנס

אבל לאחר זמן מלכות חשמונאי נהפכה להיות 'מלכות של מינות' והאם נאמר שעל כך אומרים הלל, אלא ההפך למדנו רז"ל דווקא שנפטרים מהרשעים יש לומר הלל, והנה מצינו שאחד ממלכי בית חשמונאי עשו יום טוב בפטירתו מן העולם, במסכת מגילת תענית, פרק יא, חודש שבט, סי' ב'

בשנים בשבט יום טוב, דלא למספד. ולמה שינו זה מזה. אלא שבראשון מת הורדוס[2] ובזה מת ינאי המלך ששמחה היא לפני הקדוש ברוך הוא כשהרשעים מסתלקים מן העולם. אמרו כשחלה ינאי המלך שלח ותפש שבעים זקנים מזקני ישראל [נטלן] וחבשן בבית האסורין ואמר לו לשר בית האסורין את מֵתי, הרוג את הזקנים הללו, ועד שישראל שמחים לי, ידוו על רבותם. אמרו, אשה טובה היתה לו לינאי המלך ושלמינין [ושלמינון] שמה, וכשמת סלקה טבעתו מעל ידו ושלחה לבית שר האסורין, אמרה לו, רבך בחלום התיר אותם הזקנים. התירן והלכו להם לבתיהם ואח"כ אמרה מת ינאי המלך. ואותו היום שמת ינאי המלך עשאוהו יום טוב:

אזי שאנו למדים שלא רק שחז"ל והרמב"ם לא אמר ולא טען ואפילו לא בדרך רמז שיש לומר הלל על שלטון שכופר בה' יתברך, אלא יש לומר הלל כאשר מסתלק שלטון של רשעים ואלו העומדים שראשם.

ועוד איתא בדב"ק של הרמב"ם זיע"א, הלכות מלכים ומלחמותיהם, פ"א הלכה ט'

ולא המלכות בלבד, אלא כל השררות וכל המינויין שבישראל--ירושה לבנו ולבן בנו עד עולם: והוא שיהיה הבן ממלא מקום אבותיו בחכמה, וביראה. היה ממלא ביראה--אף על פי שאינו ממלא בחכמה--מעמידין אותו במקום אביו, ומלמדין אותו; וכל מי שאין בו יראת שמיים - אף על פי שחכמתו מרובה, אין ממנין אותו למינוי מן המינויין שבישראל.

והרחיב על כך הרא"ה זיע"א, ספר החינוך, מצוה תצז' (פרשת שופטים) מצות מינוי מלך עלינו

אבל כל שאין בו יראת שמים אף על פי שחכמתו מרובה אין[3] צריך לומר[4] שאין ממנין אותו במינוי מן המינויין שבישראל אלא שראוי לשנאתם ולהרחיקם. ועליהם אמר דוד שנאתי כל פועלי און (תהלים ה ו[5]).

הרא"ה זיע"א, ספר החינוך, מצוה תצח' (פרשת שופטים)

...ומשורש המצוה אתה דן שאסור גם כן למנות על הצבור אנשים רשעים ואכזרים. והממנה אותם, מפני קורבה או מיראתו להם או להחניפם, לא תסור רעה מביתו ועל קדקדו של אותו רשע ירד. ומי שלא ירא מכל אדם להועיל לרבים בכל כחו, שכרו יהיה אתו מאת השם יתברך תמיד בעולם הזה, ונפשו בטוב תלין לעולם הבא, וזרעו יירש ארץ:

____________________________________

[1] רבי (דון) וידאל די טולוזא זיע"א (או 'די טולושׂא') – נולד בטולוז (קטלוני'ה), בשנת ה'מ"ג. תקופת חייו חפפה, במידה רבה, את תקופת חייו של הר"ן זיע"א. זאת אנו יודעים מעדותו של רבי יוסף קארו זיע"א, בהקדמה לפירושו כסף משנה על משנה תורה, שרבי וידאל היה חברו של הר"ן זיע"א. גם בשו"ת הריב"ש, שהיה תלמידו של הר"ן, נזכר רבי וידאל. בסימן שפ"ח שם, מוכח שהוא נפטר עוד בחייו של הר"ן. באותה תשובה בשו"ת הריב"ש מכונה ר' וידאל ' האנוידאל די טולוסא '. משמעות שם זה הוא ציון האותיות אלף ונון הרומזות למילה 'אדון'. ישנן 2 דעות לגבי רבו של רבי וידאל. מאן דאמר הראשון לפי הרדב"ז כתב שהרשב"א. והמאן דאמר השני של רבי חיים ויטאל, כותב שהרא"ה. רבי וידאל זיע"א מת על קידוש השם. כמו כן מיוחסים לר' וידאל פירוש על ספר איוב ופירוש בערבית לספר 'תועלת ההגיון' של הפילוסוף המוסלמי אל-ע'זאלי. בספר החזיונות של רבי חיים ויטאל זיע"א, תלמיד האר"י זיע"א, מספר רבי חיים ויטאל כי האר"י אמר לו כי יש בנשמתו גלגול מנשמת ר' וידאל. על פי המסופר שם, ר' וידאל חטא כאשר שגה בדיני נידה אשר פסק לאישה אחת, ועל כן הוצרך לשוב בגלגול, והמהרח"ו הוא תיקונו של ר' וידאל. תיאור דומה מופיע גם בשער הגלגולים למהרח"ו (הקדמה ל"ח), שם מציין ויטאל כי הסיבה שנתגלגל בו וידאל היא התעמקותו היתירה בחכמת העיון, היינו הפילוסופיה, במקום בחכמת הזוהר.

[2] מסכת מגילת תענית, חודש כסלו, סי' ז'

בשבעה ביה יום טב יום שמת הורדוס מפני שהיה הורדוס שונא את החכמים. ששמחה היא לפני המקום כשהרשעים מסתלקין מן העולם. שנאמר (דברים ב , טו-יז): "וגם יד ה' היתה בם להומם", וכתיב "ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות מקרב העם" וכתיב "וידבר ה' אלי לאמר". וכן הוא אומר: (ש"ב יח, כז): "איש טוב זה ואל בשורה טובה יבא". ואומר (מ"א ב, מו): "וַיְצַו הַמֶּלֶךְ אֶת בְּנָיָהוּ בֶּן יְהוֹיָדָע וַיִּפְגַּע בּוֹ וַיָּמֹת וגו'". ובאותו היום שמת הורדוס עשאוהו יום טוב.

[3] ברמב"ם רק: אין ממנין אותו למינוי מן המינויים בישראל

[4] "אין צריך לומר", אבל ככל הנראה הכסילים לא יבינו זאת, שרק בן אדם עם יראת שמיים מותר למנות.

[5] שם מצודת ציון ד"ה און - עמל ושקר.