קריינא דאגרתא איהו להוי פרוונקא

3 ביולי
זמן קריאה 5 דקות

למען אחי ורעי! מעניין פרשתנו, הנה למדנו בקונטרס הק' על הגאולה ועל התמורה, סי' קי"ז-קי"ח:

'קי"ז

והנה בגמרא סנהדרין דף פ"ב ע"א, וירא פנחס (במדבר כ"ה, ז'), מה ראה, אמר רב, ראה מעשה ונזכר הלכה וכו', לא כך לימדתני וכו', אמר ליה, קריינא דאגרתא איהו להוי פרוונקא. ושמואל אמר, ראה שאין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה' (משלי כ"ג, ל'), כל מקום שיש חילול השם אין חולקין כבוד לרב, ופירש"י, ראה שאין חכמה, כלומר נזכר בפסוק אין חכמה ואין תבונה נגד ה', שכל מקום שיש חילול השם אין חולקין כבוד לרב, לפיכך הורה פינחס הלכה בפני רבו, ולא המתין ליטול רשות ממשה, שלא יראו הרואים וילמדו להתיר את העובדת כוכבים.

והנה זה פלוגתא, דלדעת רב שאל את משה וניתן לו רשות, וכמו שביאר זה ק"ז בישמח משה סוף פרשת בלק (ד"ה במסכת סנהדרין), דמה שהשיב לו משה לא הוי הוראה, אלא ממילא מובן, דשוב לא הוי מורה הלכה בפני רבו יעיי"ש, ולדעת שמואל, לא שאל כלל את משה, אלא עשה מעצמו לגמרי, דהוי בזה מורה הלכה בפני רבו. אבל קשה טובא להבין, האיך אוקמוה פסוק זה דאין חכמה שאין חולקין כבוד לרב אף נגד משה רבינו ע"ה מקור החכמה והתבונה, וכל התורה כולה אך ממנו ידעו, הלא היה לו אפשרות לשאול את משה שהיה שם במקומו. ואם הוא בעצמו כיוון את ההלכה האמת לאמיתו, הנה ידע שמשה רבינו ע"ה יודע ומבין יותר ממנו, ולמה הכניס עצמו בזה להיות מורה הלכה בפני רבו, שהחמירו חכמינו ז"ל (ברכות לא:) כל כך בזה, ואמרו (ברכות לא:) המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה, ומכל שכן משה רבינו ע"ה, רבן של כל הנביאים ומלאכי השרת, שחלילה להקל בכבודו. ובאמת, מה שלא עשה זה בעצמו, מבואר במדרש רבה סוף פרשת בלק (במדב"ר פ"כ, סכ"ד) שהוא בשביל שיבוא פינחס ויטול את הראוי לו יעיי"ש, אבל עכ"פ היה לו ליטול רשות.

והנראה בזה, שראה פנחס שיש בזה ענין לדורות, כמבואר שם בגמרא (סנהדרין פב:) שכפרה זו מכפרת והולכת לעולם, ופירש"י ז"ל, דכתיב (במדבר כ"ה, י"ג) ברית כהונת עולם וגו' ויכפר, ועיין מהרש"א שם (חידושי אגדות, ד"ה ראויה), וראה בזה פינחס ברוח קדשו שהוא ענין של דורות עולם, על כן עשה מעשה שיהיה הוראה לדורות, לדעת שכל מקום שיש חילול השם אין חולקין כבוד לרב, ורק בשביל כך עשה פנחס המעשה ההיא, ולא המתין ליטול רשות ממשה, כי להורות לדורות עשה כן, דמשה ופינחס שניהם היו נביאי אמת, וידעו כל אחד מה שבלב חבירו, ושניהם נתכוונו לאותה הכוונה שיהיה בזה הוראה לדורות, לדעת דבמקום שיש חילול השם אין חולקין כבוד לרב. ומובן בזה הלשון וירא פינחס, שפירש"י ז"ל (סנהדרין פב.) ראה כלומר נזכר, שלכאורה למה כתב על זכירה לשון ראה, אלא שראה ברוח קדשו כל דורות העתידים שיצטרכו לזכור זה. ואם כן אין הדבר סובב בפרטיות על משה רבינו ע"ה, אלא סתם, בדרך כלל על כל הדורות.

קיח

ומעתה, בעוה"ר, הנה הגיע אלינו כל הענין הרע והמר הזה, אשר בעוה"ר כל המנהיגים נתפסו ברשת זו. ואיני מדבר מרובם מהם אשר בעצם בפנימיות לבבם כבר נתפסו לציונות, אלא אף המועטים, שאינם כן בעצם הענין, אבל יראים מהשפעת העולם.

וכבר הארכתי בפרט זה בספרי הקטן ויואל משה (מאמר שלש שבועות, סי' קמ"ו-קמ"ז) שאף שאול בחיר ה' אמר (שמואל א' ט"ו, כ"ד) חטאתי כי עברתי את פי ה' כי יראתי את העם ואשמע בקולם, שלכאורה הוא הפלא ופלא, האיך אפשר לחשוב ששאול המלך בחיר ה' עבר ח"ו את פי ה' מחמת יראת העם, גם למה לא אמר האמת בתחלה שעשה בשביל יראת העם. אבל הדבר ברור שלא חשב לעשות עון, אלא היה סובר שעושה מצוה, כמו שאמר (שם, ט"ו) למען זבוח לה', אלא שכאשר הסביר לו שמואל שאין זה מצוה אלא עבירה בידו, הבין את דבריו האמיתיים והברורים, ותמה על עצמו האיך בא לידי טעות כזה שלא להכיר האמת בדבר ברור כל כך, והתבונן כי אך מחמת יראת העם, שחפץ לשמוע בקולם, מחמת הרצון הזה נעשה משוחד ובא לידי סמיות עינים לחשוב על עבירה שהיא מצוה. וזה אומרו חטאתי כי יראתי את העם, ורצה לומר שיראת העם לשמוע בקולם הביאו לידי סמיות עינים כל כך, יעיי"ש שהארכתי בזה. והיא הלכה מפורשת בשולחן ערוך (חו"מ סי' י"ד, סעיף א') שעל ידי יראת אלם נעשים משוחד. וקל וחומר בן בנו של קל וחומר בדורינו השפל, אשר מלבד שבעוה"ר נתקיים הכתוב (ישעיה כ"ט, י"ד) ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבוניו תסתתר במלא מובן המלה, כמו שאמרו חז"ל (עי' איכ"ר פ"א, סל"ז), חוץ לזה הנה כל המנהיגים עיניהם אל הדור והשפעתו, כי צריכים לאותו דבר החזקת טובה והשפעה מהם ומהמונם באופנים שונים, ואין ספק שמשפיעים עליהם בדעות כוזבות.

וכבר פירשתי מה שאמרו חז"ל, ברכות (לה:) בפלוגתת רבי ישמעאל ורבי שמעון בן יוחאי, דדעת רבי ישמעאל שיהא חורש בשעת חרישה וכו', ודעת רבי שמעון בן יוחאי לסמוך על הכתוב (ישעיה ס"א, ה') ועמדו זרים ורעו צאנכם. ומסיק, הרבה עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידם, והרבה עשו כרבי שמעון בן יוחאי ולא עלתה בידם, דמה הוא הלשון ולא עלתה בידם. אלא שעל ידי שהיו מצפים לטובת הזרים שירעו צאנם, לא היו בעצמם בידם וברשותם לעשות כחפצם ורצונם, או לדבר דבר נגד דעת הזרים שהיו ממתינים על טובתם, ואף כי היה סומכים על הכתוב ועמדו זרים בשביל לימוד התורה, כדעת רבי שמעון בן יוחאי, אבל מה בצע אם נתפסו על ידי זה לדעת הזרים שלא היה עוד בידם ובכחם לכוין אל האמת.

ומעתה אין לפנינו אלא עצה זו שראה פינחס, כל מקום שיש חילול השם אין חולקין כבוד לרב. ולפי פשטות הענין נאמרה מימרא זו אף לנגד משה רבינו ע"ה, ומכל שכן נגד אחרים, יהיה מי שיהיה, ואין לך חילול השם נורא מאוד יותר מזה שנעשה חיזוק לאפיקורסים גמורים רח"ל הבאים לעקור ח"ו את כל התורה כולה, ואוי לנו שכך עלתה בימינו.

ודא עקא, מה שלמדו חכמינו ז"ל מימרא זו דאין חולקין כבוד לרב מהקרא דאין חכמה ואין תבונה ואין עצה, שלכאורה אינו מובן היכן נרמז מימרא זו בלשון אין חכמה. אבל הדבר פשוט, כי בעת שהיה מתנהג הדור בעצת המנהיגים האמיתיים, שהיו מושפעים מדעת התורה והחכמה ורצון הבורא יתברך שמו, היה מתנהג הכל בחכמה ודעת כראוי. אבל לעת כזאת אשר המנהיגים מושפעים מדעת הזרים, וכמו שפירש"י ז"ל בשיר השירים על הכתוב (א', ח') אם לא תדעי לך היפה בנשים, שפסק הרועה מלהנהיגך. ולא אמר שלא יהיו רועים, אלא שלא יהיו מנהיגים, כי הדור יהיו המנהיגים של הרועים, ואין עצה אלא מה שאמרו חכמינו ז"ל אין חולקין כבוד לרב. ואם כן חסירה החכמה והתבונה הבאה על ידי מנהיג אמיתי, וכאשר רואים בעוה"ר שגם בין הקנאים נמצאים העושין מעשים וענינים ודיבורים בלא חכמה ותבונה, שזה מקלקל הרבה את כל הענין. ובעוה"ר לא הגענו לידי תיקון המדות כראוי, ובכל הענינים עלולים לגיאות ופניות שונות וכדומה, והשטן מתערב בכל מקום להשחית ולקלקל, מלבד מה שבדרך כלל אבדה חכמת חכמיו ועלולים לכסילות מרובות, כאשר הבאתי כמה פעמים () דברי החובת הלבבות () בזה. ושפיר נרמז הך קרא דאין חכמה, שבאותו הזמן שצריכין להשתמש באותו הדרש אין חולקין כבוד לרב, צריך לדעת גם כן אשר אין חכמה ואין תבונה, אלא שאין עצה אחרת במקום שיש חילול השם. ונפקא מינה לאפושי ברחמים עלינו ועל דורינו.

וכבר התנבאו חכמינו ז"ל על מצב דורינו שיהיה ככה כאשר אנו רואים עכשיו, וסיימו שם (סוטה מט.) אין לנו על מה להשען אלא על אבינו שבשמים. ולכאורה אינו מובן, הלא גם בדורות הראשונים לא היה אחרת אלא להשען על אבינו שבשמים. אבל בדורות שלפנינו היו מנהיגים שהיו אמצעים לקרב לבבות בני ישראל לדרך האמת, אבל באותו הדור שהתנבאו עליו חכמינו ז"ל ככה, כאשר יראה הרואה שם, אין דרך אחרת אלא שמעצמינו נשא לבבינו אל כפים אל אבינו שבשמים, והבטחת הקב"ה קיימת לנצח שלא יטוש ה' את עמו (שמואל-א' י"ב, כ"ב), והוא רחום יכפר עון ולא ישחית ולא יעיר כל חמתו (תהלים ע"ח, ל"ח), וברחמיו יתברך שמו יעזרינו על דבר כבוד שמו שיתקדש שם שמים על ידינו, ונזכה לראות במהרה בנחמת ציון וירושלים, ובישועת כל ישראל ושמחתן במהרה בימינו, אמן.

ועי"ש מה שהזהיר שם שבקנאות מהסוג הנ"ל, יש לדעת אשר מצב הדור הוא 'שאין חכמה', ובפרט כאלו שמנסים להמציא שיטה חדשה בקנאות שלא שמענו עליה מעולם, כגון אלו שמקללים "רבנים", וח"ו יכולים לקלקל אם אינם נזהרים בענינים האלו כראוי.