top of page

על התחברותם של המפלגות הלכאורה החרדיות לתנועה הרפורמית

למען אחי ורעי! הנה דבר קרה בישראל פני כמה וכמה שנים, מתחת לראדר של הבוחרים התמימים שמכרו להם את אותה קלישאה 'ועשית ככל אשר יורוך', התחברו להם אגודת ישראל דגל התורה וש"ס להסתדרות הציונית.


בבוודאי שישאלו את עצמם המעיינים מה זה כ"כ משנה, הרי העסקנים בוודאי התייעצו עם גדולי ישראל לגבי כך, אבל זהו העניין שבכלל לא וכפי שכבר ציין והזהיר מפני זה רבי חיים עוזר גרודזינסקי זיע"א (קובץ אגרות להחזו"א, ח"ב, עמ' קסח... להלן להורדה)

אגרות ר' חיים עוזר, נגד הקמת אגודת רבנים
.PDF
הורידו את PDF • 719KB

וכמו"כ ראוי לציין שכמו שאותן מפלגות הלכאורה חרדיות שבאות ג"כ באיצטלא דרבנן, כמו שהציונות שורשה מהמילה 'ציון', כך גם אלו המציאו לעצמן שם ע"מ לרמות.


וכעת נעבור למאמר המלא של הגר"א פלדמן שליט"א, מזקני ראשי הישיבות ומראשי מועצהג"ת של אגודת ישראל, שהכה הדים ברחבי ארה"ב מתורגם מאנגלית לעברית


'מטמא לטהור: סיפורה של "ארץ הקודש" מאת הרב אהרן פלדמן[1]:

הרב אהרן פלדמן שליט"א, ראש ישיבת נר ישראל בבולטימור, וחבר מועצת גדולי התורה של אגודת ישראל בארצות הברית
הרב אהרן פלדמן שליט"א, ראש ישיבת נר ישראל בבולטימור, וחבר מועצת גדולי התורה של אגודת ישראל בארצות הברית
א.הרקע
בחורף 2020, כאשר סיעה חדשה שזה אך הוקמה בשם "ארץ הקודש" הציגה את רשימת מועמדיה לבחירות לקונגרס הציוני העולמי בארצות הברית וזכתה לעשרים וחמישה קולות בגוף זה, התקבלה התפתחות זו בתדהמה בקרב כל גוני הקשת של העולם היהודי. עבור הציונים, התנועות הרפורמיות והקונסרבטיביות ויהודים חילונים אחרים, הייתה זו סיבה לצהלה. אחרי הכל, הרי היה "ארץ הקודש" ארגון שהכריז על עצמו כחרדי, והיתה זו הפעם הראשונה מאז הקמת התנועה הציונית שחלק כלשהו ביהדות החרדית הכיר בציונות כתנועה יהודית לגיטימית ושילב איתה ידיים באופן מעשי.
בנאום שנשא בקונגרס הציוני הראשון בשנת 1897, שבו היו רבנים חרדים בודדים בין הנציגים, נאחז תיאודור הרצל בעובדה זו כדי לומר לציבור המשתתפים: "הציונות כבר הביאה למשהו יוצא דופן, שנחשב עד כה כבלתי אפשרי: איחוד הדוק בין האלמנטים האולטרה-מודרניים והאולטרה-שמרניים של היהדות". אבל הנציגים החרדים הללו, שהוטעו והותעו, עזבו עד מהרה או סולקו מהסתדרות הציונית העולמית (הצ"ע), ומאז, גדולי הדור הנהיגו את היהדות החרדית בהתייחסות לציונות ולהסתדרות הציונית העולמית כאל תנועות מנודות ומבוזות.
מאה ורבע לאחר מכן, בשנת 2020, פרצה "ארץ הקודש" את חומת ההתנגדות הזו כדי להתחיל להגשים את חלומו של הרצל על "איחוד הדוק בין האלמנטים האולטרה-מודרניים והאולטרה-שמרניים של היהדות". מנקודת המבט הציונית, הנה סוף סוף הגיע לכלל מימוש מושא תקוותם המיוחלת מאוד:
מתן לגיטימציה חרדית לציונות. לא פלא, אפוא, שכאשר נכנסה "ארץ הקודש" להצ"ע כסיעה חברה רשמית יחד עם התנועות הרפורמיות והקונסרבטיביות, קרא הראביי הרפורמי גלעד קריב, ראש התנועה הרפורמית בישראל, בהתלהבות: "הסכם מקיר לקיר בהסתדרות הציונית העולמית! "מסתבר שכשהחרדים... רוצים לחתום הסכמים עם רפורמים הם יכולים. הרצל משפשף את העיניים". גם התגובה בתוך יהדות התורה להקמת ארגון "ארץ הקודש" הייתה תדהמה, אך מסוג שונה בהרבה.
מאז הקמתה של התנועה הציונית בראשית המאה ה- 19, התנגדו גדולי התורה של כל דור ודור לכל הזדהות עם הציונות, ללא קשר לתועלת העשויה לצמוח לציבור התורני בעקבות הכרה בה. פעם אחר פעם במהלך 125 השנים האחרונות נשאלו מנהיגי התורה הבולטים שוב ושוב אותה שאלה זהה: האם מותר ליהודים חרדים להכיר בציונות ולהצטרף להצ"ע כדי להשיג יתרונות רוחניים וחומריים שונים? ובכל פעם, תמיד היה פסק הדין חד משמעי: לא יעלה על הדעת, כי הציונות היא טריפה ללא תקנה – ממש מחוץ לתחום היהודי הן בהלכה והן בהשקפה, יהיו אשר יהיו הסיכויים והרווחים שיצמחו מההצטרפות אליה.
ראשי הקהילה היהודית של מינסק סיפרו בשעתו לגאון הדור רבי חיים סולובייצ'יק כי הרצל פנה אליהם כדי לבקש את תמיכתם במדינה יהודית בתמורה להבטחתו לתת לאזרחיה הדתיים שליטה בנושאי שבת, שמיטה והרבנות הרשמית. רבי חיים השיב להם כי הבחירה היא בידם: הם יכולים להיות יחד איתו [רב חיים] בעולם הבא, או להיות עם הרצל היכן שהוא נועד להיות[2].
בשנת 1929, כאשר הישיבות במזרח אירופה היו נתונות במשבר כלכלי קיצוני, ותלמידיהן הגיעו כמעט עד חרפת רעב, ביקש הג'וינט, שסייע בתמיכה בכל הישיבות, מאת אגודת ישראל להצטרף לסוכנות היהודית, שלוחה של ההסתדרות הציונית העולמית. לשאלה האם הסיכון של הפסקת התמיכה של הג'וינט בישיבות מצדיק מהלך כזה, השיב החפץ חיים ואמר לרבי אלחנן וסרמן כי חל איסור להצטרף לסוכנות היהודית גם אם כתוצאה מכך תרחף סכנת סגירה על רוב הישיבות[3].
בשנת 1934 הועלתה הצעה לאגודת ישראל בארץ ישראל להצטרף לוועד הלאומי, המקבילה הקהילתית הפנימית של הסוכנות היהודית. הגאון רבי אלחנן ציטט את הפסק הנ"ל של החפץ חיים בהכרזה האוסרת על אגודת ישראל לעשות כן[4].
במהלך מלחמת העולם השנייה, כשהדיווחים על השמדת יהדות אירופה החלו להגיע לארץ ישראל, שאל הרב משה בלוי, שעמד בראש אגודת ישראל בארץ ישראל, את החזון איש האם מותר לשלב כוחות עם הצ"ע, שבלעדי כן נראה שאי אפשר להציל חיי יהודים. השיב החזון איש: "אחרי מאה ועשרים, כאשר תתייצב בפני בית דין של מעלה וישאלו אותך מדוע לא הצלת יותר חיים של יהודים במהלך המלחמה, אם תענה ותאמר שלא הייתה דרך לעשות זאת מבלי להצטרף להסתדרות הציונית העולמית, אני אתן לך גיבוי"[5].
בשנת 2010, כאשר הצטרפה תנועה פוליטית ישראלית חרדית להצ"ע, הורה הרב יוסף שלום אלישיב לפרסם הצהרה המגנה את המהלך הזה בצורה החריפה ביותר, תחת הכותרת "נבלה נעשתה בישראל ב- 2010. בהצהרה הוכרז כך:
"נבלה שאין כמותה נעשתה בקרב כלל ישראל... גודל הזעזוע מהמעשה המחפיר, שפוגע ביסודי הרעיון התורתי של התבדלות מהממסד הציוני האידיאולוגי שהסיר את עם ישראל מדרך התורה"[6].
לא היה זה משנה אם אותה מפלגה פוליטית עמדה להפיק תועלת כספית או אחרת על ידי הצטרפות להסתדרות הציונית העולמית.
ב. כיצד הצליחה "ארץ הקודש"
חשוב להעריך עד כמה מרחיק לכת הוא עצם קיומה של "ארץ הקודש". מטרתו היא להוביל יהודים חרדים בהמוניהם להתריס ולהתנער מפסיקותיהם של גדולי ישראל מזה למעלה ממאה שנה בהלכה וביסודות האמונה, והיא הצליחה לשכנע אלפי יהודים חרדים לעשות זאת.
הרעיון שסיעה חרדית תתמוך אי פעם בהצטרפות לתנועה הרפורמית, או שאילו היתה עושה זאת, היו יהודים שומרי תורה בכלל שמים לב לכך, הוא בלתי נתפס לחלוטין. הגאון רבי ראובן גרוזובסקי כתב שהציונות היא כפירה גדולה עוד יותר מהרפורמיות - וזו הגדולה שבכפירות ש"ארץ הקודש" ניסתה להביא את יהדות התורה לאמץ לחיקה.
כיצד הצליחה "ארץ הקודש" לשכנע למעלה מ- 20,000 יהודים חרדים להצביע למען מטרה אנטי תורנית זו בבחירות לקונגרס הציוני העולמי ב- 2020 ? היא השיגה זאת במתקפת יחסי ציבור משולשת, המורכבת מהמעטת ערך וערפול, שקרים והבטחות נבובות.
המעטת ערך וערפול
כבר מהרגע הראשון, מעולם לא הכירה "ארץ הקודש", שלא לדבר על התחשבות, בדעת-תורה שנתקבלה פה אחד ובפסקי ההלכה, אשר במשך יותר ממאה שנה אסרו על שיתוף פעולה עם הצ"ע. היא התייחסה לדברים שהוזכרו לעיל של החפץ חיים, הגאון רבי חיים סולובייצ'יק, הגאון אבי אלחנן וסרמן, החזון איש והגאון רבי יוסף שלום אלישיב בעניין זה כאילו אינם קיימים כלל.
אילו הי תה "ארץ הקודש" מודה שגדולי עולם אלו כבר דיברו על עצם השאלה של הצטרפות להסתדרות הציונית העולמית – ובנסיבות שבהן היו ההטבות המיוחלות משכנעות הרבה יותר מאשר אלו הנטענות על ידי "ארץ הקודש" – היה העניין מיושב וברור עבור יהדות התורה. לפיכך, הדרך היחידה שנותרה ל"ארץ הקודש" כדי להתקדם במסע הבחירות שלה הייתה להתעלם כליל מדבריהם, ובכך ניתן לסיעה זו החופש לזלזל בהתנגדות של יהדות התורה לציונות ולהצ"ע כלא יותר מאשר עניין של העדפה אישית או הרגל משפחתי בלבד.
מייסד "ארץ הקודש" כתב כי "הקהילה התורנית באופן מסורתי לא הייתה מעורבת או פעילה בהצ"ע... וגדולי ישראל התרחקו בדרך כלל מכל מעורבות"[7]. כמעט כל מילה במשפט הזה אינה נכונה. גדולי ישראל לא "התרחקו בדרך כלל ממעורבות" - הם אסרו פה אחד, בכל עת, כל קשר עם הצ"ע ועם קבוצות ציוניות דומות במונחים הברורים והחד-משמעיים ביותר. גם הקהילה התורנית לא הייתה "בלתי מעורבת או בלתי פעילה באופן מסורתי" בהצ"ע - היא תמיד צייתה להוראות מנהיגיה להתנער מאותה מהות כפרנית. סופר מפורסם אחד תיאר כיצד עבור יהודים חרדים רבים, "המילה ציוני היא משהו מאוס... הם עלולים לחוש חוסר רצון לקחת בו חלק פשוט משום שאין זה משהו " 'משלנו' ". כך הוא הפך את החבירה אל הציונות, שגדולי ישראל ראו בה חטא מהסוג החמור ביותר, למשהו שאליו יהודים חרדים "מסתייגים ממנו" אך ורק מתוך הרגל משפחתי או חינוך, גישה שאינה שונה מסלידתו של יהודי מזרחי מגעפילטע פיש.
מה שהחפץ חיים ורבי חיים סולובייצ'יק ראו בו כאיום קיומי על עם ישראל הצטמצם על ידי סופר זה למשהו ש"לא מיועד לקהל שלנו ", אבל "ארץ הקודש" הייתה מוכנה לעזור להם להתגבר על אי-נוחות זו שלהם.
לאמיתו של דבר, ההתנגדות ההיסטורית של יהדות התורה לציונות ולהצ"ע מבוססת על השקפות התורה העקרוניות ביותר. הציונות מנחיתה מכה אנושה בלב ההגדרה המהותית של עם ישראל כאומה שקיבלה את התורה בהר סיני, זו שנצטוותה ע"י ה' לקיים את מצוותיו ונבחרה על ידו להיות "ממלכת כהנים וגוי קדוש".
הציונות מחקה כליל הגדרה זו, והמירה אותה בארץ ובשפה משותפות כבסיס הבלעדי ללאום היהודי. היא נטשה את הרעיון של עם ה' ועם התורה הנצחיים והחליפה אותו בזהות לאומית חילונית גרידא, שאינה נבדלת מזו של צרפת או איטליה.
כפי שכתב הגאון הרב ראובן גרוזובסקי, ראש הישיבה של "תורה ודעת" ויו"ר מועצת גדולי התורה של אמריקה, היה זה עיוות גדול אף יותר של האמונה וההיסטוריה היהודית מאשר האידיאולוגיות של הרפורמים ותנועת ההשכלה. אחרי הכל, לא יכולה להיות מתקפה גדולה יותר על תפיסת העולם היהודית מאשר מערכה זו, הגוזלת מעם ישראל ומכל יהודי בודד בתוכו את לב ליבה של זהותם כעובדי ה' ונוטלת מהם את התורה, שהיא תכלית כל הבריאה.
הדחייה פה אחד של הציונות מושרשת לא רק בעקרונות ההשקפה המרכזיים ביותר, אלא גם מבוססת באופן ישיר על איסורים הלכתיים מפורשים רבים. הגאון רבי ראובן גרוסובפקידן בהם בהרחבה בספרו, "בעיות הזמן"[8].
כפי שהוא מבאר בפירוט רב, האיסורים הללו כוללים: 1 ) התחברות עם רשעים - פעולת ההצטרפות עם המתנגדים לתורה, כגון הסיעות הציוניות, הרפורמיות והקונסרבטיביות בהסתדרות הציונית העולמית; 2) התחברות עם מינות - פעולת ההצטרפות עם אידיאולוגיות כפירה כגון התנועה הציונית, הרפורמית והקונסרבטיבית; 3 ) מסייע לידי עוברי עבירה, על ידי הצבעה פעילה בנושאי תקציבים, חלוקת תיקים, מינויים ולכל דבר אחר המאפשר להצ"ע להפיץ כפירה ולעסוק במגוון עבירות אחרות על איסורי תורה באמצעות שלל פעולותיהם החינוכיות והאחרות; ו-4) חילול השם בקנה מידה אדיר בכך שלא רק שאינם מתנגדים לאידיאולוגיה ולפעילות האנטי-תורנית של הצ"ע, אלא להיפך, נראה כאילו הם מסכימים איתן ותומכים בהן.
אין מדובר כאן בחומרות או באי התאמות לרוח ההלכה. אלו הן ממש הלכות פסוקות המופיעות בש"ס ובפוסקים, ואי אפשר לתרץ את העבירה על האיסורים החמורים הללו תמורת כל ההטבות שבעולם. כל זה חל על ההסתדרות הציונית העולמית כארגון ציוני. אבל עם שילוב הסיעות הרפורמיות והקונסרבטיביות בהצ"ע, נוספת אל כל האיסורים הללו עוד חומרה יתרה. באדר תשט"ז, יצאו אחד עשר מגדולי התורה המובילים באמריקה בהכרזה על איסור להצטרף לנציגים רפורמים וקונסרבטיביים בארגונים קהילתיים יהודיים.
מאז ואילך, רואה היהדות החרדית בארצות הברית כל שיתוף פעולה עם אותן תנועות כצעד נתעב בהחלט - עד להופעתה של "ארץ הקודש". למרבה האירוניה, לכאורה במטרה של לחימה בתנועות הכפרניות, הייתה "ארץ הקודש" הקבוצה החרדית הראשונה מזה שישים וחמש שנה שהפרה את איסור ההצטרפות אליהן.
לאחר חתימת ההסכם הקואליציוני של הצ"ע עם "ארץ הקודש", התמוגג יזהר הס, נציג התנועה הקונסרבטיבית בהצ"ע: "זה היה השבוע הכי אינטנסיבי שהיה בחיי המקצועיים, והוא הסתיים בפשרה שמכבדת את כל הצדדים. אבל גם רגעים של נחת. נאה בעיניי ש'ארץ הקודש' מוכנה לחתום איתנו על הסכם קואליציוני, עם הרפורמים והקונסרבטיבים, כדי לקבל תקציבים ומינויים. היו רגעים של נחת.
להתלוצץ עם פינדרוס [ח"כ דגל התורה], להחליף חידוד עם שוובל [נציג "ארץ הקודש" בהצ"ע], להחמיא לליטוב [מנכ"ל עיריית בני ברק]. ובסוף, כשהכל נגמר, כולנו חתומים על מסמך אחד". כאשר דוברים של "ארץ הקודש" נקראים להתמודד ישירות מול האמיתות שהם כל כך מבקשים להעלים - שגדולי הדור, דור אחר דור, אסרו על השתתפות בהצ"ע על בסיס השקפה יסודית והלכה מפורשת - הם מציעים הצדקות מעורפלות שאינן עושות דבר אלא נועדו לטשטש את הנושאים העומדים על הפרק.
זהו סוג של טיעונים המוכר לעורכי הדין כ"טענות חלופיות", אבל אולי יהיה נכון יותר לתאר זאת כאחיזת עיניים אינטלקטואלית, שבה כל קביעה חלופית היא לא רק שקרית אלא פשוט חסרת קשר, ונראה שמטרת התרגיל היא להימנע במתכוון מהתמודדות עם אמת לא נוחה. הבה נתייחס לטענות אלו אחת לאחת.
ראשית, קיימת הטענה ש"הציונות היא נחלת העבר, וציונים אמיתיים כבר לא קיימים". אלה המקדמים טענה זו אינם מסבירים למה הם מתכוונים, ואינם מסבירים כיצד ייראו הציונות והציונים ה"אמיתיים". אמיתותה של הציונות איננה תלויה במכירת כובעי טמבל ביום העצמאות, או כמה אוהדים עומדים דום כששרים את ההמנון "התקווה" לפני משחקי כדורגל בשבת.
השקפת התורה וההלכה אינן עוסקות בכובעי טמבל ובהמנון "התקווה". ייאמר שוב: הכפירה של הציונות טבועה בהוצאתם של ה' ושל התורה מהגדרת הלאום היהודי, והמרתם בארץ ובשפה כמגדיריה.
מכאן, שלפי השקפת התורה וההלכה, הכפירה - שהיא הציונות - חיה וקיימת ואף הולכת ומתעצמת יותר מאי פעם, לובשת צורה של מדינה חילונית הפועלת כהתגלמות הלאום היהודי ונחשבת ככזו על ידי הרוב המכריע של יהודים ולא-יהודים כאחד. זוהי מדינה הנשלטת על ידי חוקים, ערכים ומוסדות חילוניים - שחלקם אף יותר אנטי-תורניים מאלה של מדינות לא-יהודיות - ומונהגת על ידי יהודים שאורח חייהם אינו עולה בקנה אחד עם חוקי התורה.
עם כל יום שעובר, מעמדה של המדינה - כהיותה לכאורה הנציגה הלגיטימית, הדוברת והמגוננת של העם היהודי - הולך ומתבצר עמוק יותר בליבם ובנפשם של יהודים ולא-יהודים כאחד ברחבי העולם, כולל, למרבה הצער, יהודים רבים שומרי תורה. וככל שזה קורה, וככל שיוקרתה של המדינה כמעצמה צבאית וכלכלית הולכת וגוברת, כן הכפירה של הציונות מתחזקת והולכת ומצליחה עוד יותר. זוהי, אכן, תנועת הכפירה המוצלחת ביותר של העידן החדשה ואולי גם בכל דברי ימי עם ישראל מאז עגל הזהב.
היכן שהתנועה הרפורמית, הקונסרבטיבית והתנועות הפלגניות האחרות של סוף המאה התשע עשרה והמאה העשרים נעלמו כולן כליל או נידונו לשכחה, הציונות לבדה מצאה את הנוסחה הידועה לשמצה שהעניקה לה כוח עמידה ויכולת להמשיך ולזרוע הרס רוחני עמוק. הרב מאיר סולובייצ'יק ציטט את סבו, ר' חיים, באומרו, "מה עמוק הוא הרוע של הציונים! הם השקיעו מחשבה רבה במציאת נקודת התורפה המדויקת שבה יפגעו בכלל ישראל, ובכך הצליחו להביא עליו הרס כה גדול".
זו הסיבה שהחפץ חיים בדבריו ב- 1929 והגרי"ש אלישיב ב- 2010 - לפני 12 שנים בלבד, שאז אפשר היה להניח שהציונות ה"אמיתית" כבר נעלמה - הוציאו את אותו פסק זהה. הכפירה הקיצונית של הציונות, המתגלמת במדינה, חיה וקיימת ורק הולכת ומעמיקה עם חלוף הזמן.
באותה מידה, המושג של ציונות וציונים "אמיתיים" גם אינו רלוונטי לאיסורים ההלכתיים על ההצטרפות להצ"ע, המבוססים על הצטרפות, סיוע או תמיכה באלה שכופרים בהתורה. לפיכך, כל עוד ההסתדרות הציונית העולמית משופעת במתנגדים לתורה, בין אם הם ציונים, רפורמים או קונסרבטיביים, ההלכה אוסרת להצטרף אליהם ולקדם את תכניותיהם, בין אם הם מבלים את יום העצמאות בהפצת אידיאולוגיה ציונית או משתזפים על שפת הים.
שנית, יש עוד טיעון: "הצ"ע איננה ארגון אמיתי; זהו רק צרור של כסף המחכה לחלוקה". שוב, הטענה פשוט חסרת קשר. כל מה שצריך לעשות כדי לברר אם ההצ"ע עושה משהו מלבד חלוקת כספים מזדמנת הוא לבקר באתר - ולבחון את המסמך שכותרתו "סיכום פעילות המוסדות הלאומיים", שהוגש לקונגרס הציוני ה- 38 באוקטובר 2020. 54 העמודים של הדו"ח מבהירים היטב שהצ"ע היא אכן ארגון אמיתי של ממש - ארגון ציוני במהותו - עם 182 עובדים במשרה מלאה ותקציב שנתי של 24.5 מיליון דולר. היא נותנת חסות למגוון רחב מאוד של תכניות ופעילויות לאורך השנה אשר מושכות עשרות אלפי משתתפים במדינות ברחבי העולם. יחידת השליחים של הצ"ע אחראית לשיגור למעלה מ- 2,000 שליחים ציוניים מדי שנה לקהילות בשלושים מדינות. מחלקת החינוך של ההסתדרות הציונית הפיקה מחזה בשם "הרצל - חלום שהתגשם", שהוצג ב-25 ערים בתשע מדינות והשתתפו בו למעלה מ-8,200 ילדים. אלו הן אך שתי דוגמאות מתוך עשרות. דו"ח זה מלמד גם על סוג הפעילות שמאפשרת "ארץ הקודש" באמצעות השתתפותה בהסתדרות הציונית העולמית. המחלקה לענייני תפוצות, למשל, "מנחילה ערכים ציוניים לציבור בכללותו ולדור הצעיר בפרט" והיא "מחויבת ליצירת מרחב מכיל לכל הדעות וההשקפות הדתיות והפוליטיות בעם היהודי..." המחלקה למפעלים ציוניים מקדמת את הרעיון ש"הציונות והרצל מלמדים אותנו שכל בני האדם שווים ושצריך לבנות עולם המושתת על צדק חברתי ו'תיקון עולם' לכולם". אין זה מפתיע כלל שכל מחלקה, וכל תכנית של כל מחלקה, משופעת באידיאולוגיה ציונית, כי ההסתדרות הציונית היא לא רק ארגון ציוני "אמיתי" אלא גם המוביל בעולם.
בטיעון נוסף נאמר: "ארץ הקודש" היא לא ממש חלק מההסתדרות הציונית, היא שותפה". נדרש רק המחקר המינימלי ביותר כדי לוודא ש"ארץ הקודש" היא חברה מן המניין הן בהצ"ע והן בתנועה הציונית האמריקאית (אז"מ), כנדרש בתקנון האז"מ ובתקנות הבחירות להצ"ע. ב- 22 באוקטובר 2020 חתמה הסיעה על ההסכם הקואליציוני של ההסתדרות הציונית יחד עם כל שתים עשרה המפלגות האחרות, כולן חברות מלאות בהצ"ע, כאשר חתימת נציג "ארץ הקודש" מתנוססת ישירות מעל הקו שעליו מופיעות חתימותיהם של נציגי הרפורמים, הקונסרבטיבים ו"יש עתיד".
בהסכם נכתב, כי כל הצדדים להסכם מעוניינים ב"שותפות אמיתית לקידום המטרות המאחדות אותנו למען עם ישראל, אדמתו, מורשתו ומדינתו", וכי הם רואים חשיבות רבה, בין היתר, ב"עשייה לקידום הציונות, למרכזיותה של מדינת ישראל בחיי העם היהודי כמדינה יהודית, ציונית ודמוקרטית [ו[כבוד הדדי לפלורליזם בעם היהודי...". זוהי "השותפות האמיתית" עם הציונות, הרפורמיות והקונסרבטיביות שבה "ארץ הקודש" היא כעת חברה מן המניין.
בעוד טיעון נאמר: כי "ההשתתפות בהצ"ע אינה שונה מהשתתפותם של נציגים חרדיים בכנסת". הדברים האלה, אותם כתב מייסד "ארץ הקודש" במהלך מסע הבחירות, מעידים על חוסר מודעות מוחלט לאשר כתבו הן הגאון רבי ראובן גרוזובסקי והן הגרי"ש אלישיב בעניין זה בדיוק.
הם הסבירו באריכות שאין כל השוואה בין שני המצבים. הכנסת איננה ארגון אידיאולוגי, אלא גוף שלטוני הכולל חברים לא ציונים כגון המפלגות הערביות. גוף זה מעביר חוקים המסדירים את חייהם של אזרחי המדינה ובכוחו להתערב בחייהם של יהודים דתיים, ומכיוון שאין להם ברירה אלא לחיות תחת שלטונו, הם נאלצים לשלוח לשם נציגים כדי להיאבק למען הישרדותם. החזון איש השווה את הייצוג בכנסת למי שמותקף ביער על ידי שודדים והוא מנהל איתם משא ומתן בתקווה שיניחו לו לחיות. ההסתדרות הציונית, לעומת זאת, היא המרכז האידיאולוגי של הציונות, ואין אנו נאלצים להצטרף אליה כדי למנוע כל שלילה של זכויותינו כאזרחים. ההשתתפות בה היא, אפוא, מעשה מכוון של הזדהות עם הציונות ושיתוף פעולה עם מתנגדים לתורה. עם זאת, בין אם נובע הדבר מיוסר הבנה או מזלזול במה שכתבו גדולי ישראל אלו, מייסד "ארץ הקודש" פשוט המשיך לטעון "זה לא שונה מהתערבותם של הגדולים שלנו או עסקנינו בעניינים ממשלתיים".
לבסוף, מופיעה טענה זו: "אנחנו יכולים לחתום על תכנית ירושלים כי אלו הן רק מילים; אנחנו לא מאמינים בזה".
ראשית, מעט רקע: על פי כללי הבחירות של הצ"ע, על מנת להיות בעל זכות הצבעה, אדם חייב להיות חבר ב"פדרציה ציונית", שבארצות הברית היא. כדי להיות חבר באז"מ, על יהודי "לקבל את תכנית ירושלים... בכך שיחתום על הנוסח הכתוב שלה", וכן לשלם דמי חבר - "במסורת ה'שקל הציוני' של הרצל" - המשמשים לתמיכה בפעילויות ההסתדרות הציונית העולמית. לפיכך, למעלה מ- 20,000 יהודים חרדים אמריקאים חברים כעת בתנועה הציונית האמריקאית ותומכים כספית בפעילותה, הודות ל"ארץ הקודש".
תכנית ירושלים היא ה"אני מאמין" של התנועה הציונית, המציגה את האמונות הבסיסיות של האידיאולוגיה שלה. וכך נכתב, בחלק ממנה: הציונות, תנועת השחרור הלאומי של העם היהודי, הביאה להקמת מדינת ישראל, ורואה במדינת ישראל יהודית, ציונית, דמוקרטית ובטוחה את הביטוי לאחריות המשותפת של העם היהודי להמשך קיומו ועתידו. יסודות הציונות הם: אחדותו של העם היהודי, זיקתו למולדתו ההיסטורית - ארץ ישראל ומרכזיותה של מדינת ישראל וירושלים בירתה בחיי העם.
הטענה כי "תכנית ירושלים היא רק מילים; אנחנו לא מאמינים בה", היא גם שקרית וגם לא רלוונטית. היא שקרית מפני ש"ארץ הקודש" אמרה כך.
בפנייתה הראשונית לאז"מ להשתתף בבחירות לקונגרס הציוני, הצהירה "ארץ הקודש" על הסכמתה המלאה לתכנית ירושלים וכי השתתפותה בבחירות תקדם את התנועה הציונית כי "יהודים נוספים יתחילו לגלות מעורבות... ותמיכתם, דאגתם ומעורבותם יגדלו"[9]. מעל דפי הג'רוזלם פוסט אישר בגאווה מייסד "ארץ הקודש" את "מחויבותם של נציגי "ארץ הקודש" למצע של תכנית ירושלים, המצע האידיאולוגי של ההסתדרות הציונית העולמית"[10].
מאוחר יותר, בהליך שהתנהל בפני בית הדין של אז"מ קבעה הסיעה: "ארץ הקודש" הייתה כנה, ישרה וברורה לחלוטין בנוגע לתמיכתה בתכנית ירושלים, והצהירה במפורש על כוונתה לערב את מי שאולי לא היו מעורבים בעבר... "ארץ הקודש" הדגישה הן את תכנית ירושלים והן את הציונות... מתוך ידיעה ברורה שהדבר יגרום להתנגדות גדולה יותר מצד פלגים בעולם החרדי שהתנגדו לכל הזדהות עם הציונות המודרנית... ערכנו סקר של הנציגים שלנו [ו]... התוצאות מצביעות על מעורבות אינטנסיבית הן בישראל והן בתכנית ירושלים...
עוד קבעה "ארץ הקודש", בפניותיה לבית הדין של אז"מ, כי "הנסיבות הנוכחיות מעודדות התקשרות רבה יותר בין היהדות האורתודוקסית המסורתית לבין הקהילה הציונית העולמית... " בקשתה של "ארץ הקודש" אושרה פה אחד בוועדת הבחירות של. ואין זה מפתיע: האז"מ, בסרטון הסברה שלו לקראת הבחירות, מדגיש את הרעיון שההסתדרות הציונית העולמית "בונה גשרים בין יהודי העולם", כפי שהומחש על ידי קריקטורה של תיאודור הרצל המפגיש בין יהודי חילוני לבין יהודי בעל חזות חרדית בפגישה ידידותית.
זוהי תמצית סדר היום של "ארץ הקודש": "זיקה רבה יותר בין היהדות האורתודוקסית המסורתית לבין הקהילה הציונית העולמית". והיא המשיכה לקדם את האג'נדה הזו "בידיעה ברורה שהדבר יעורר התנגדות גדולה יותר מצד פלגים בעולם החרדי שהתנגדו לכל הזדהות שהיא עם הציונות המודרנית".
האם זה אמור להפתיע? כלל וכלל לא. המייסד והכוח המניע מאחורי "ארץ הקודש" הוא, אחרי הכל, אוהד ברור של הציונות. הוא היה ציר של הסיעה הציונית הדתית "המזרחי" במספר בחירות קודמות של ההסתדרות הציונית וכן חבר בהנהלה של פרס מוסקוביץ' השנתי לציונות. במהלך הבחירות להצ"ע ב- 020, הוא כתב ב"המודיע" (27/1/20) כי "יהיה חשוב להצביע לכל סיעה אורתודוקסית [כלומר, סיעה ציונית דתית] בבחירות הקרובות. מכיוון שרבים מקרב המחנה שלנו עשויים להרגיש לא בנוח להצביע לאחת הסיעות האורתודוקסיות הקיימות, הוקמה סיעה חדשה בשם 'ארץ הקודש' ".
מכיוון שמייסד "ארץ הקודש" תומך בציונות ושימש כציר ציוני בהסתדרות הציונית, הגיוני בהחלט שהוא ישמח שיהודים חרדים יצביעו למפלגה ציונית מושבעת, קיימת, הדוגלת בעקרונותיה של תכנית ירושלים. רק מפני ש"המחנה שלנו" עלול להרגיש "לא בנוח" בהצבעה למפלגה ששמה מכיל את המילה "ציוני", הוא הקים את "ארץ הקודש", שנשמעת כל כך קדושה יותר, כדי שעכשיו אפשר יהיה להביא יהודים חרדים לאשר את תכנית ירושלים, האמונה המכוננת של האידיאולוגיה הציונית, בנוחות מקסימלית.
שוב, מתוך התעלמות מהאמת ההיסטורית, שיתוף הפעולה עם הציונות מצטמצם למשהו שהוא בסך הכל "לא נוח", צעד בלתי הולם חברתית עבור אלה המשתייכים ל"מחנה" מסוים.
"לא נוח" הוא תיאור מצב שבו הנעליים החדשות של מישהו לוחצות מדי או כשהמזגן מתקלקל ביום קיץ לח. הצטרפות להסתדרות הציונית העולמית אינה "לא נוחה". זוהי עבירה חמורה על הלכות רבות, חילול השם עצום, מרידה במאה שנים של דעת תורה ועיוות גמורה של מה שכלל ישראל מייצג. אבל גם אם היינו מניחים שהצהרות התמיכה של "ארץ הקודש" בתכנית ירושלים אכן היו שקר בוטה שנועד רק כדי לזכות בכניסה להסתדרות הציונית, עובדה זו עדיין נותרת בלתי רלוונטית. פשוט, שאסור להזדהות עם כפירה אפילו רק מן השפה ולחוץ, גם אם לאמיתו של דבר מתנגדים לה.
יתר על כן, האיסורים ההלכתיים על הצטרפות להסתדרות הציונית חלים גם בהעדר כל דרישה לקבל את תכנית ירושלים. זוהי אותה התחברות עם רשעים, אותה התחברות עם קבוצה הדוגלת במינות ואותו סיוע לידי עוברי עבירה, גם אם מעולם לא נאמרת מילה של נאמנות לציונות.
ולבסוף, גם ללא כל הצהרת אמונים לציונות, כניסתה של "ארץ הקודש" להצ"ע, הנראית בעיני העולם כולו כתמיכה מלאה בציונות, מהווה חילול השם בסדר גודל ומדהים. הרוב המכריע של היהודים והלא- יהודים ברחבי העולם אינם יודעים דבר על תכנית ירושלים, או על ההבדל בין להיות שלוחה או חברה בהצ"ע, או על מותה כביכול של הציונות. הם יודעים רק מה שהם ראו מתגלה לנגד עיניהם, כפי שמתאר מאמר זה של ה"ג'רוזלם פוסט":
תיאודור הרצל מעולם לא יכול היה לדמיין את התרחיש הזה, לא בחלומותיו הפרועים ביותר. נציגי התנועות הרפורמיות, הקונסרבטיביות, הציונות-הדתית והחרדיות ישבו בשבוע שעבר מתחת לתמונה של הרצל בחדר ההנהלה ע"ש בן-גוריון במטה ההסתדרות הציונית העולמית בירושלים. שם הם הצטרפו לכל מפלגות הימין והשמאל הישראלי... בחתימה על הסכם לשיתוף בהנהגה ובתקציבים של התנועה הציונית העולמית.
כן, חרדים בתנועה הציונית... כדי להתמודד לקונגרס הציוני, היה על "ארץ הקודש" לחתום על תכנית ירושלים, הקוראת בין היתר ל'ביצורה של ישראל כמדינה יהודית-ציונית ודמוקרטית... המושתתת על כיבוד הדדי של הרב-גוניות בעם היהודי, [ו] הבטחת עתידו וייחודו של העם היהודי על ידי קידום חינוך יהודי, עברי וציוני". האם הרצל יכול היה לדמיין שיהודים חרדים ורפורמים יחתמו יחד על מסמך ציוני?[11]
זה מה שהעולם יודע על "ארץ הקודש", וכתוצאה מכך נגרם חילול שם ה' בממדים שלא ניתנו לשער. במקום לעסוק בפלפולים ריקים בשאלה האם "ארץ הקודש" היא באמת רק "שלוחה" של ההסתדרות הציונית העולמית, שהיא, מצדה, לא ממש ארגון אלא בסך הכל קופה של כסף שנועד לחלוקה, נשאלת שאלה אחרת: האם באמת יכול להיות שיש שם כאלה שאין להם אפילו תחושה מינימלית ביותר השתתפות בצערו של הקדוש ברוך הוא לנוכח התחברותם של יהודים שומרי תורה עם מי שמזלזלים בו ית'? האם אין להם אפילו נקיפת מצפון כלשהי על מכירת עקרונות היסוד של היהדות תמורת נזיד עדשים זעום ועל הצמדת שמם לנצח להגדרה מחדש של היהדות?
שקר וכזב
מאז הקמתה ועד היום, המערכה של "ארץ הקודש" לגיוס תמיכת היהדות החרדית מלווה בתופעה מטרידה ביותר: הפצת אי-אמיתות, חלקיות או מוחלטות, רבות וסילופי עובדות שנועדו לעצב את דעת הקהל על "ארץ הקודש" ועל ההיתר להצביע עבורה.
הדבר התחיל בכך שמייסד הסיעה טען בעיתונות החרדית כי " 'ארץ הקודש' זוכה לגיבוי של רבנים רבים, ביניהם הרב אליה ברודני [שמאוחר יותר חזר בו מתמיכתו— א.פ.], שהסביר את עמדת מועצת גדולי התורה". המשמעות מזה שמועצת גדולי התורה תומכת ב"ארץ הקודש", אבל זהו שקר[12]. הוא כתב עוד כי "ליוזמה יש גם גיבוי של... תורה ומסורה... אשר קיבלה בברכה את פני העסקנים [של
'ארץ הקודש'] בוועידת הנשיאים האחרונה שלהם." הנה עוד שקר: נציגי "ארץ הקודש" אמנם השתתפו בוועידה של "תורה ומסורה", אבל הארגון הזה מעולם לא תמך בסיעה זו.
לאחר מכן, במאמר המצוטט לעיל מתוך "המודיע", הוא כתב: "ניתן להצביע ישירות מאתר 'ארץ הקודש'.
נדרש תשלום קטן של אגרה... וסימון במשבצת שאתם תומכים ב'תכנית ירושלים', המדברת על אחדות העם היהודי והקשר שלו לארץ ישראל, ערך העלייה, ביצור המדינה וקידום של ערכים יהודיים והנחלת הלשון העברית כשפתו הלאומית".
זה היה שקר באמצעות השמטה, מחיקה ביודעין של הבטחת הנאמנות לציונות שבבסיס הצהרת תכנית ירושלים. המחיקה הזאת מעידה כמאה עדים על מה ש"ארץ הקודש" ידעה שעליה להסתיר מיהודים חרדים כדי לגרום להם להצטרף לשורותיה.
מאוחר יותר הוא הגדיל את הכזב בהוסיפו עוד שקר, וטען בהליכים שלאחר הבחירות בפני בית הדין של אז"מ כי במהלך מסע הבחירות שלה, הדגישה "ארץ הקודש" הן את תכנית ירושלים והן את הציונות". אולם לא רק שהסיעה לא הדגישה את תכנית ירושלים ואת הציונות באתר האינטרנט שלה ובמאמרים שונים בעיתונות האורתודוקסית, אלא שכפי שראינו, היא הסתירה באופן פעיל את האופי האמיתי של תכנית ירושלים מפני מצביעים פוטנציאליים.
העמדת הפנים של "ארץ הקודש" הגיעה לבסוף לשיא כאשר היא קבעה במהלך אותם הליכים כי: המציאות היא ש"ארץ הקודש" תומכת בתכנית ירושלים... ובוחריה מקבלים את תכנית ירושלים גם באמצעות פתק הצבעה וגם בחיי היום יום... יהודים חרדים אכן יכולים לתמוך בתכנית ירושלים, וכל המרכיבים של תכנית ירושלים הם דברים שנציגי "ארץ הקודש" ומצביעיה מעריכים מאוד.
בצביעות חסרת בושה אפיינה "ארץ הקודש" בפומבי עשרות אלפי יהודים חרדים כמי שמעריכים עמוקות את הציונות כ"תנועת השחרור הלאומי של העם היהודי" וחיים את חייהם על בסיס "מרכזיותה של מדינת ישראל בחיי האומה" - גם כשנדרשו מאמצים להסתיר מאותם יהודים חרדים עצמם את מה שתכנית ירושלים אומרת למעשה על הציונות.
"ארץ הקודש", שלא הסתפקה בשרטוט דיוקנם של יהודים חרדים בני זמננו כציונים, טענה בפני בית הדין של כי גדולי הדורות עצמם היו מבשרי הציונות המודרנית, והוסיפה לומר כי: האם הרמב"ם לא היה ציוני? האם לא היה כן הרב יוסף קארו?... מה לגבי רבי ישראל בעל שם טוב, או הגאון מווילנא רבי אליהו קרמר? אף אחד מהם לא הצליח לעלות לישראל בעצמו, אך שניהם שלחו לארץ הקודש קבוצות של תלמידים להקים בה קהילות הממשיכות להיות חלק מירושלים של העידן המודרני.
כן, גדולי תורה אלו קדמו לתיאודור הרצל ולקונגרס הציוני - אבל זה בדיוק העניין... הרעיון המרכזי מאחורי הציונות, שהיהודים צריכים לתמוך במולדת היהודית, לבנות אותה ולחיות בה, הוא חלק בלתי נפרד מהיהדות דור אחרי דור. הגדרת הציונות המועדפת על ידי המצע של "ארץ הקודש" היא זו שנשארה חיה ותוססת לאורך כל דברי ימי עם ישראל, וממשיכה עד עצם היום הזה להיות "היסוד שעליו הושתתה הציונות המודרנית".
כה ברורה ובולטת היא מידת סילוף האמת במילים אלו עד כי אין צורך בהסבר. כדי להשיג את הסינתזה המגוחכת של ציונות עם תורה, עיוותה "ארץ הקודש" ללא הכר את השקפת התורה - תוך שהיא משרבבת את שמות גדולי ישראל מכל הדורות כדי לתמוך בה - ובו בזמן סילפה גם את מה שהציונות מייצגת.
"רעיון הליבה מאחורי הציונות" אינו רק "שיהודים צריכים לתמוך במולדת היהודית, לבנות אותה ולחיות בה". זוהי יצירת מדינה פוליטית חילונית ככל הגויים. אין זה "חלק בלתי נפרד מהיהדות המסורתית" - זוהי האנטיתזה שלה.
אם הגדרתה של "ארץ הקודש" לציונות היא פשוט הגדרה של "ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים", של השראת השכינה ומצוות התלויות בארץ, או אז יהיה זה שקר לקבוע שהיא "היסוד שעליו הושתתה הציונות המודרנית". אם, לעומת זאת, הגדרתה לציונות היא של "ככל הגויים בית ישראל", שהעם היהודי הוא אומה כמו כל יתר האומות - בעצם האידיאולוגיה הציונית של תכנית ירושלים ש"ארץ הקודש" מאשרת בפומבי – אזי שקר הוא לטעון שהאידיאולוגיה הזו "נשארה חיה ותוססת לאורך כל דברי ימי עם ישראל" והיא האידיאולוגיה של הרמב"ם, רבי יוסף קארו, הגאון מווילנא והבעש"ט.
הבטחות חסרות בסיס
מבחינה מעשית, הסוגיה של מה שהבטיחה "ארץ הקודש" להשיג עבור יהדות התורה בהצטרפותה להצ"ע והאם היא אכן השיגה משהו מכל זה, אינה רלוונטית כלל. גדולי עולם, שאסרו השתתפות כזו, קבעו – על יסוד דברי חז"ל והראשונים - כי כל האיסורים הכרוכים בכך תקפים ועומדים ללא קשר לתועלת העשויה לצמוח מהפרתם.
תורה ומצוות אינן למכירה, אפילו למען דבר מצוה או עבור רווח כספי או השפעה שניתן להשתמש בהם למען דבר מצוה. כך פסקו גדולי ישראל אלו גם כאשר פיקוח הנפש האפשרי של אינספור יהודים ולימוד התורה של עשרות ישיבות היו מוטלים על כף המאזניים.
אף על פי כן, מכיוון שההטבות שהבטיחה "ארץ הקודש" לבוחרים פוטנציאליים סייעו כנראה להטעות רבים מאוד מהם להצביע בעדה, כדאי לבחון עד מה נבובות היו ההבטחות הללו וכיצד הן לגמרי לא התממשו. הכישלון המחפיר הזה גרם כעת ל"ארץ הקודש" להצדיק נואשות את המשך קיומה, הבלתי לגיטימי מבחינה יהודית.
במהלך מסע הבחירות, חזרה והכריזה "ארץ הקודש" על שתי דרכים מפורטות שבהן היא טענה כי תוכל להשיג דברים מופלאים עבור הציבור התורני. אחת מאלה הייתה כמות הכסף העצומה שאליו תהיה לסיעה גישה. בעתון "משפחה" האמריקאי כתב מייסד "ארץ הקודש": "מה הייתם עושים עם 5 מיליארד דולר? באילו פרויקטים תורניים, מוסדות ומפעלי חסד הייתם בוחרים?... זוהי שאלה העומדת כעת בפני הציבור התורני באמריקה".
הוא המשיך והסביר כי לרשות הצ"ע ולארגונים המסונפים אליה, הסוכנות היהודית, הקרן הקיימת לישראל וקרן היסוד, עומד תקציב שנתי משותף של 5 מיליארד דולר. עוד כתב, בנימה מבשרת רעות, כי הרוב הרפורמי והקונסרבטיבי בהצ"ע "נתן כסף למטרות אנטי-תורניות... [ו[הפחית את ההקצבות למוסדות ולפרויקטים אורתודוקסיים... התוכלו לדמיין מה הם יעשו עם עוד 5 מיליארד דולר?"
למרות שהשיח על מיליארדי דולרים בוודאי הרשים את הקוראים, הוא לא הצליח לחשוף את מה שהופיע בגלוי באתר התנועה הרפורמית: "בזכות אחוז הצבעה גבוה בבחירות 2015, 56 מתוך 145 הנציגים ) 39 אחוזים) מייצגים את התנועה הרפורמית, וכתוצאה מכך, הצליחו להבטיח שיותר מ- 4 מיליון דולר בשנה מופנים לתנועה הרפורמית הישראלית".
במילים אחרות, התנועה הרפורמית, הסיעה הגדולה ביותר של ההסתדרות הציונית בעלת יותר מפי שניים מושבים מאלו של "ארץ הקודש" כיום, קיבלה את כל 4 מיליון הדולרים מדי שנה מ- 2015 עד 2020. לפיכך, אם "ארץ הקודש" תצליח לקבל עבור כל המוסדות החרדיים את הסכום שהיהדות הרפורמית קיבלה, יסתכם הדבר בכ- 400 דולר למוסד[13] – ובכל זאת, זה הסכום שעבורו רצתה "ארץ הקודש" שיהודים שומרי התורה ימכרו את נשמתם על ידי אימוץ כפירה והצטרפות לכוחות אנטי- תורניים.
ב"המודיע" טען מייסד "ארץ הקודש" כי "מנהלי הסמינרים והישיבות אומרים לי שתלמידיהם נהגו לקבל 1,000 עד 2,000 דולר בסבסוד 'מסע'; היום, אם הם מקבלים כמה מאות דולרים, יש להם מזל. התנועות הליברליות שולטות במועצת 'מסע' והן לא יסבסדו חינוך תורני". אכן יהיה נחמד שהורי התלמידים בסמינרים ובישיבות יקבלו קצת עזרה בשכר הלימוד. אבל ממש לא מתקבל על הדעת ש"ארץ הקודש" פתחה במערכה נגד הדחייה ההיסטורית של כלל ישראל את הכפירה הציונית, כך שמשפחות עשויות לקבל 2,000 דולר במימון מסע - וזאת, בתקופה שבה הציבור החרדי מעולם לא היה עשיר יותר, ובין חבריו נמנים מיליארדרים רבים ואינספור מיליונרים.
הנושא השני של מסע הבחירות של "ארץ הקודש" היה, שעליה להצטרף להצ"ע כדי להילחם באג'נדה של פלורליזם דתי המקודמת בארץ ישראל על ידי התנועות האפיקורסיות. מייסד "ארץ הקודש" הודה במאמרו ב"המודיע" כי מטרותיהן של תנועות אלו "קשות להשגה ללא ציבור בוחרים משמעותי בישראל, שאין להן כיום".
אבל, הוא הזהיר, הרפורמים פותחים גני ילדים ברחבי הארץ ומחליפים מורים אורתודוקסים בבתי ספר ממלכתיים במורים רפורמיים. הוא טען כי הסוכנות היהודית "מזרימה מדי שנה למעלה מ- 50 מיליון דולר לתכניות פלורליזם מסוג זה", למרות שהיא מציינת באתר האינטרנט שלה שהיא "מקצה מדי שנה 2.7 מיליון דולר, המחולקים 40%, 40% ו-20% לתנועות של הרפורמים, הקונסרבטיביים והאורתודוקסים המודרניים בהתאמה".
וכיצד הציעה "ארץ הקודש" להתמודד עם זה? "פתרון אחד יהיה לנתק את מקור המימון לתכניות פלורליסטיות". הצעה כזו יכולה לצמוח רק מאדם מנותק מהמציאות. בעולם האמיתי, גם אילו היו הרפורמים מאבדים את כל המימון שלהם מההסתדרות הציונית העולמית, אפשר להיות בטוחים שהגירעון יכוסה עד מהרה על ידי חלק מהעושר הרב הנמצא בידיים רפורמיות ברחבי העולם, ופעילותם בארץ ישראל תימשך ללא הפסקה. ושוב, האירוניה הגדולה היא שכחברה בעלת זכות הצבעה בהסתדרות הציונות, "ארץ הקודש" חותמת כעת על מענקי הארגון לרפורמים.
אבל, כמובן, בהתחשב במציאות הפוליטית הארגונית, כניסתה של ארץ הקודש להצ"ע לא תשפיע כלל על עצירת המימון לרפורמים[14]. הנציגים החרדיים ירגישו נאלצים ללכת יחד כדי להסתדר, כמיעוט חלש של נציגים בארגון רב עוצמה שחבריו הוותיקים יעשו את כל הנדרש כדי לשמור על אחיזתם בכוח ובקופת הממון. נציגי "ארץ הקודש" יישבו בנימוס ויקשיבו לכל שטף דברי הכפירה וכל ההחלטות האנטי-תורניות המתקבלות, ובסחר חליפין יתנו את קולותיהם למען מטרות אחרות בתמורה למימון מסוים לחרדים. והקורבן האמיתי בכל העניין הזה יהיה כלל ישראל.
"ארץ הקודש" גם טענה שכניסתה להצ"ע תסייע איכשהו להתמודד עם איומים על "קודשי ישראל", ככל הנראה בהתייחסות לתחומים כגון גיור, כשרות והכותל המערבי, שלתוכם ביקשו לחדור התנועות הכפרניות. "ארץ הקודש" מעולם לא פירטה כיצד תאפשר לה הצטרפות להצ"ע להתמודד עם איומים כאלה, ויש סיבה טובה לכך: כל הרעיון אינו אלא חלומות באספמיה.
אם המפלגות החרדיות, המחזיקות ב-15% מהמושבים בכנסת ויש להן כוח ניכר בקואליציה הממשלתית, לא הצליחו להדוף את המתקפה בתחומים אלו, האם תהיה לכמה עשרות צירים אמריקאים הנכנסים לתוך ארגון ציוני מושרש ומבוצר ללא סמכות חקיקה יכולת אפשרית לעשות זאת?
ולאמיתו של דבר, במשך הזמן הקצר שעבר מאז הצטרפות "ארץ הקודש" להצ"ע, הסטטוס קוו בכל הנוגע לקודשי ישראל רק הלך ונשחק, ולמעשה "ארץ הקודש" לא תרמה דבר להגנתם. כעת, לאחר שחלפו למעלה משנתיים מאז הצטרפות "ארץ הקודש" להצ"ע, ניתן להעריך את ההישגים שהשיגו, והן זעומות באופן מביך, וכמעט בלתי קיימות. ראשית כל, ההסתדרות הציונית העולמית ממשיכה להיות נשלטת על ידי כוחות ציוניים, רפורמיים וקונסרבטיביים. מתוך שלושים וארבעה חברי הנהלת הצ"ע, שלושה, כולל סגן יו"ר הצ"ע, יזהר הס, מייצגים את התנועה הקונסרבטיבית; ארבעה מייצגים את התנועה הרפורמית; שלושה מייצגים את יש עתיד-מרצ; ועשרים ושלושה אחרים מייצגים מפלגות ציוניות חילוניות ודתיות שונות. חבר אחד מייצג את "ארץ הקודש".
עם היבחרו לאחרונה לכהונת יו"ר הסוכנות היהודית, היה הצעד הראשון של האלוף במילואים דורון אלמוג לנאום בפני אלף מנהיגי הקהילות היהודיות והציבור הכללי בוועידה הדו-שנתית של התנועה הרפורמית בישראל, שם דיבר בהתלהבות על התנועה הרפורמית ועל הקשר של משפחתו אליה. בתפנית אירונית, הוא זכה לגינוי ולהוקעה על "החנופה הפזיזה והמיותרת שלו לתנועה הרפורמית" על ידי חבר כנסת מאותה מפלגה עצמה שתריסר שנים קודם לכן הצטרפה לרפורמים בהצ"ע, מה שגרם למחאתו של הגרי"ש אלישיב על כך שמדובר ב"נבלה שאין כמותה".
לאחר שלא עשתה דבר לשימור "קודשי ישראל" - למעשה, המתקפות בתחומי גיור וכשרות רק התגברו במהלך חברותה של "ארץ הקודש" בהסתדרות הציונית - ולאחר שגילו שהכספת של ההסתדרות הציונית המכילה את מיליארדי הדולרים נעולה ומוגפת, העבירה "ארץ הקודש" את השנתיים האחרונות בניסיונות קדחתניים להציג שיא של הישגים כדי להצדיק איכשהו את הובלת היהדות החרדית לתמוך בציונות. חלק מהפריטים ברשימתה מפוקפקים, חלקם פשוט מצחיקים, ואחרים - שקריים. לאף אחד אין שום קשר לסיבה ש"ארץ הקודש" טענה שבגינה היא צריכה להצטרף להצ"ע. וכמובן שאף אחד מהם אינו מצדיק רמיסת דעת תורה ופסקי הלכה שניתנו במשך מאה השנים האחרונות.
במודעה בגודל עמוד שלם שהופיעה בגליונות פסח של העיתונות החרדית של ארה"ב, השתמשה "ארץ הקודש" בגאווה בנוסח של "דיינו" בהגדה של פסח כדי למנות את הישגיה. בראש הרשימה התפארו ב"השגת אישורי כניסה לבנינו ובנותינו ללמוד בארץ הקודש". הכוונה היא לכך שפעיל מטעם "ארץ הקודש" עמד בראש ועדת הישיבות והסמינרים שהשיגה אישורי כניסה לתלמידיהם, כאשר במהלך שיא מגפת הקורונה סגרה ישראל את שעריה לכניסה בפני כל הבאים מחו"ל.
אבל מה שמעולם לא הוסבר בצורה מספקת הוא, כיצד זה ייתכן שבמדינה עם בירוקרטיה עניפה, ותגובה ממשלתית קפדנית ביותר לקורונה בפרט, איכשהו לא היה זה שר הפנים מש"ס וגם לא יו"ר ועדת הכספים של הכנסת מדגל התורה שהפעילו את השפעתם הפוליטית לפתיחת השערים, אלא דווקא ארגון אמריקאי המייצג חמישה אחוזים מחברי הצ"ע. התשובה היא, שההחלטה אכן התקבלה על ידי הממשלה. כל מה ש"ארץ הקודש" עשתה היה לארגן ועדה המייצגת את התלמידים - מה שאכן עמדה לעשות קבוצה של מנהלי סמינרים, אם "ארץ הקודש" לא הייתה מקדימה אותם. העובדה ש"ארץ הקודש" הייתה חברה בהסתדרות הציונית אינה קשורה, אפוא, לכניסת התלמידים לישראל. וכתוצאה מכך, הצגת הערך הזה כהישג של חברותה של "ארץ הקודש" בהצ"ע דומה לפוליטיקאי הנחפז לרוץ לקדמת מצעד וטוען שהוא מוביל אותו.
בהמשך הרשימה היו סעיפים כגון שישה מיליון שקלים שהוקצו ל"אירועים חינוכיים חרדיים"; הבאת 12,000 בנות להפגנה ברחבת הכותל; כנס ל- 3,000 רבנים; ומתן חסות לקונצרטים של חול המועד לבני ישיבות. יש התייחסות לקרקע של 26,000 דונם בבעלות הקרן הקיימת ה"שומרת שמיטה על פי ההלכה". זהו שקר: אפילו "ארץ הקודש" מדברת רק על הסכמה לקיום הלכות שמיטה במלאכות שהן מדאורייתא[15].
סעיף נוסף ברשימה מדבר על עשרים מיליון שקלים ב"מימון לבני נוער בסיכון". הכוונה היא למענק של הקרן הקיימת המממנת תכניות חינוך לנוער בשבע ערים חרדיות - בני ברק, קריית ספר, אלעד, טלז-סטון, ביתר, עמנואל ורכסים - בחסות יחידה חדשה שהוקמה לנוער בסיכון במחלקת החינוך של הקרן הקיימת. את הדחף לתכנית זו הסביר אברהם דובדבני, יו"ר קרן קיימת לישראל, בנאום בפני דירקטוריון הסוכנות היהודית בחשוון תשפ"א, בו אמר: כניסתה של הקהילה החרדית להצ"ע ולמוסדות הלאומיים הקשורים אליה היא בעלת חשיבות היסטורית. עם הצטרפות החרדים ובנוכחות כל הזרמים הדתיים, זה הזמן להקים מחדש את המחלקה הדתית בקק"ל וליצור קשרים עם בתי כנסת מכל הזרמים וכו'... תחום נוסף הוא החינוך. קרן קיימת עוסקת בחינוך הנוער שלנו לערכים ציוניים...".
זה, אם כן, מה שחוללה "ארץ הקודש". לא מיליארד דולר בשנה ל"פרויקטים תורניים, מוסדות ומפעלי חסד", או אפילו עשרה מיליון - אלא חמישה מיליון לקרן קיימת, ה"מחנכת את הנוער שלנו לערכים ציוניים", למימון תכניות לילדים חרדים שהיא תבחר לתייג כנוער בסיכון. לא לעצור את התפשטות הפלורליזם הדתי ולסכל את התנועות האפיקורסיות - אלא להצטרף אליהן. וכמובן, מתן חסות לקונצרטים.
עם זאת, לא יהיה זה נכון לומר שהניסוי של "ארץ הקודש" בשיתוף עם הכפירה לא צלח לחלוטין. הדבר השתלם יפה לפעילי המפלגה שהבטיחו לעצמם משרות נוחות בהצ"ע ובגופים קשורים, משופעות במשכורות גבוהות ובהטבות. כפי שציין יזהר הס, נציג התנועה הקונסרבטיבית בהצ"ע: "אני שמח שארץ הקודש... מוכנה לחתום על הסכם קואליציוני יחד איתנו - הרפורמים והקונסרבטיביים - כדי לקבל תקציבים ומינויים".
היו גם הישגים נוספים, כגון זה שעליו כתב נציג סיעת הציונות הכללית זמן קצר לאחר הצטרפות "ארץ הקודש" להסתדרות הציונית העולמית. הוא שיבח את "ארץ הקודש" על חיזוק התנועה הציונית בכך שאפשרה לקהילות חדשות להיות חברות בהצ"ע: אני גם שמח לדווח שהסיעה החרדית כבר השפיעה על עתיד התנועה הציונית. אחד הסעיפים שעל סדר היום בעת התכנסות המועצה הציונית הכללית השבוע היה קבלת הקהילות היהודיות באקוודור ופרגוואי כפדרציות ציוניות רשמיות בהצ"ע... הגיעה אלינו שמועה שחלק מהסיעות מתכננות להצביע נגד הצעה זו בשל פוליטיקה פנימית.... הגענו לסיעות אחרות, כולל "ארץ הקודש", כדי להבטיח את תמיכתן... ובהחלט, קולותיהם היו אלו שהכריעו על קבלתן של אקוודור ופרגוואי להצ"ע[16].
ג. התנגדות ותמיכה של גדולי הרבנים
רשימת תלמידי החכמים הגדולים שבדור, המורכבת מבכירי הפוסקים, ראשי ישיבות ורבנים, שהביעו את התנגדותם למערכה של "ארץ הקודש" היא ארוכה ומפוארת. להלן חלק מן הכלולים בה: הרב דוד סולובייצ'יק, הבאון הרב משה שטרנבוך, הגאון הרב משה הלל הירש, הגאון הרב אברהם יהושע סולובייצ'יק, הגאון הרב אהרון שכטר, הגאון הרב שלמה מילר, הגאון הרב יונתן דייויד,הגאון הרב יוסף הררי רפול, הגאון הרב אלי' בער וואכטפוגל, הגאון הרב מלכיאל קוטלר, הגאון הרב דוד שוסטל, הגאון הרב ישראל נוימן, הגאון הרב יעקב הורוביץ, הגאון הרב מאיר שטרן, הגאון הרב יצחק סולובייצ'יק, וגאון הרב יעקב אליעזר שוורצמן.
גם הרבי מנובומינסק, הגאון הרב יעקב פרלוב זצ"ל, הביע בצורה ברורה את התנגדותו להצבעה למען "ארץ הקודש", ולפי עדותו של תלמיד קרוב, גם הגאון הרב דוד פיינשטיין זצ"ל הביע את התנגדותו. בנוסף לכך, קבוצה של עשרים מתלמידי הגאון רבי אהרן קוטלר זצ"ל פרסמה הודעה משותפת המגנה את מסע התעמולה של "ארץ הקודש" כדבר שרבם היה מתנגד לו בתוקף רב. התנגדותם להצטרפות להסתדרות הציונית העולמית באה בעקבות עמדתם של גדולי התורה והפוסקים בדורות האחרונים. אולם מה שגורם לבלבול הוא, שמספר מצומצם של תלמידי חכמים אחרים שהביעו תמיכה בכניסה להצ"ע לא הזכירו כלל, שלא לדבר על התחשבות - למרות מעלתם הרמה בתורה - את ההתנגדות ההיסטורית של גדולי ישראל – כגון הפסק שניתן לאחרונה ע"י הגרי"ש אלישיב, פוסק הדור, רק לפני עשור. הם גם לא ניסו להתייחס לסוגיות ההלכתיות הרבות והחמורות שנדונו בהרחבה ובאריכות ב"בעיות הזמן" של הגאון הרב ראובן גרוזובסקי.
מול ההתנגדות הבלתי מתפשרת של שורה ארוכה של גדולי הדור בעבר ובהווה, ביקשה "ארץ הקודש" בקדחתנות לייפות את הרשימה הקצרה של רבנים התומכים בה, תוך שימוש בכל האמצעים העומדים לרשותה. הדבר המדאיג ביותר הוא, שפירוש הדבר היה השגת תמיכתם כביכול של אישים תורניים שאינם רוצים כל קשר לשותפותה של "ארץ הקודש" עם הציונות.
בשנת 2020, לדוגמא, פנה נציג רשמי של "ארץ הקודש" אל הגאון הרב יונתן דייויד, ראש ישיבת "פחד יצחק" בירושלים, ובקשו לתמוך בסיעה. הבר"י דייויד דחה זאת בתוקף, והגדיר את ההצטרפות להסתדרות הציונית ככפירה. למרות דחייתו הנחרצת של הבר"י דייויד, המשיך מייסד "ארץ הקודש" לטעון בפומבי כי הגאון הרב דייויד תומך בסיעתו.
במהלך מערכת הבחירות לקונגרס הציוני בשנת 2020, פנה מייסד "ארץ הקודש" פעמיים לגאון הרב שמואל קמינצקי, זקן ראשי הישיבות של צפון אמריקה, כדי לקבל את תמיכתו בסיעה, אך ראש הישיבה סירב לעשות זאת. הג"ר שמואל חזר ואישר את התנגדותו ל"ארץ הקודש" בפגישה שנערכה בביתו בשנת 2020, בה השתתפו ראש ישיבת לייקווד, הרב מלכיאל קוטלר, ומחבר מאמר זה.
למרות זאת, הצליחה "ארץ הקודש" לאחרונה להוציא מראש הישיבה ידוע באנגליה מכתב תמיכה עבורה, בטענה כי הג"ר שמואל קמינצקי פסק בעד תמיכה בה. אבל שוב, הטענה הזו פשוט איננה נכונה, כפי שהבהיר הגאון הרב קמינצקי בפגישה שנייה עם הגאון הרב מלכיאל קוטלר ומחבר מאמר זה בספטמבר 2022.
בשלב מסוים בשנת 2020, ניסה בשלישית מקימה של "ארץ הקודש" להשיג את תמיכתו של הגאון הרב קמינצקי, בטענה שהבאון הרב חיים קנייבסקי זצ"ל הביע בע"פ תמיכה בהצטרפות להצ"ע. לגאון הרב קמינצקי היו ספקות רציניים לגבי הדיווח הלא-מאומת הזה. למרות שהייתה בדברים התיימרות להביע את השקפתו של גדול בישראל שמדרגתו הרוממה מכל מוכרת היטב לכל אדם בדורנו, הם גם עמדו בניגוד גמור למה שפסקו עד כה דורות של גדולי ישראל בסוגיה זו ממש.
יתר על כן, הוא היה מודע מניסיון אישי לכך שהגר"ח, כמו חותנו, הגרי"ש אלישיב, נמנע בדרך כלל מלנקוט עמדה בנושאים הנוגעים לציבור החרדי באמריקה, והפנה את השואלים לגדולי התורה באמריקה. הוא אולי גם היה מודע לכך שחתנו של הגאון הרב חיים, הגאון הרב שרגא שטיינמן, הזהיר מפני ייחוס כל אמינות לדברים שנאמרו לכאורה בשם חמיו.
לאור חששות אלו, ביקש הגאון הרב קמינצקי פעמיים אישור בכתב לעמדתו של הגאון הרב ר' חיים, אך בשתי הפעמים נדחתה בקשתו. לאחר מכן כתב מכתב שיימסר ללגר'ח וביקש הבהרה בכתב של עמדתו, ובקשתו זו לא נענתה.
רק כאשר המשיך להתעקש בתוקף על קבלת תגובה בכתב, נשלחה אליו התגובה לכאורה. אולם, לגודל חרדתו, כל אשר הגיע אליו היה דף נייר ועליו כמה שרטוטים בלתי קריאים לחלוטין.
לכל דבר ועניין, ומכל הבחינות, לא נמסרה כלל שום תגובה בכתב מהגאון רבי חיים. ברגע שהתברר שאין תגובה בכתב, החליט הבאון הרב שמואל קמינצקי שאין כל מהימנות לטענה בדבר תמיכתו של רבי חיים בסיעה.
לפיכך, פנייתה של ארץ הקודש בבקשת תמיכתו של ראש הישיבה גאון הרב שמואל קמינצקי התבררה כעוד אחד מחצאי האמיתות שמסע יחסי הציבור שלה היה רצוף בהם.
במקום להניח לעצמנו להילכד ברשת של רמיזות ואי-אמת שטווה ארץ הקודש סביב עמדתו של הגאון רבי חיים קניבסקי לגבי ההסתדרות הציונית, עלינו לדבר בפתיחות ובכנות על אשר יודעים כולנו - מי היה הגאון רבי חיים, במה הוא האמין ולמען מה נאבק כל חייו. וברוח זו, עלינו לשאול: האם הגיוני להאמין שרבי חיים היה מוכן להתיר את מה שאסרו גדולי עולם, לרבות דודו החזון איש וחותנו הגרי"ש אלישיב, גם כאשר קודשי ישראל שבעדיפות העליונה ביותר - לא פחות מאשר המשך קיומן של ישיבות אירופה והצלת יהודים מהתופת הנאצית - היו נתונים בסכנה? אביו של רבי חיים, הגאון הסטייפלער אמר: "אנחנו כאן בארץ ישראל נמצאים בגלות תחת עול [היורשים הרוחניים של] עמלק", ודיבר על "אליל השקר של הציונות". לפיכך, האם הגיוני יהיה להגיע למסקנה שבנו חביבו של הסטייפלער יהיה למעשה היחידי בין גדולי התורה של דור זה ושל הדורות הקודמים שיתייצב לבדו כדי לאפשר שיתוף פעולה מרצון עם הציונים?
ולבסוף, עולה השאלה הקריטית מכולן: האם כלל ישראל מוכן להפר פסק ברור ומתועד בנוגע ליסודות היהדות שהוציאו גדולי הדור של כמה דורות בזה אחר זה, בהתבסס על הראיות הקלושות ביותר ועל טענות של סיעות שהטייתן ידועה זה מכבר ואמינותן מפוקפקת? השאלה מדברת בעד עצמה.
ד. מה הלאה
לא נותר דבר ממייסדה של התנועה הציונית. משלושת ילדיו של הרצל, בתו הבכורה, שהתמכרה לסמים, מתה ממנת יתר בשנות השלושים לחייה; בנו, שלא נימול, התנצר והתאבד בגיל ארבעים; ובתו הצעירה מתה במחנה ריכוז. נכדו היחיד שם קץ לחייו ב- 1946.
אבל האידיאולוגיה של הציונות שהוא הביא לעולם חיה וקיימת מאוד. היא באה לידי ביטוי מלא במדינה שבה המושג של יהודי והלאום היהודי הוגדרו מחדש באופן קיצוני ורוקנו מכל תוכן דתי. בתודעת הרוב המכריע של היהודים והלא-יהודים בעולם כיום, מדינת ישראל מייצגת יהודים ברחבי העולם והיא הביטוי הנעלה ביותר של לאומיות יהודית. מנהיגיה הפוליטיים נתפסים כמי שמדברים בשם היהודים, וצבאה מוערך כמקור ההגנה עליו נשען עם ישראל.
כניסתה של "ארץ הקודש" להסתדרות הציונית העולמית מעניקה לגיטימציה להגדרה מחדש זו של העם היהודי. הדבר מאפשר למי שיחפוץ בכך להתנגד לתורה ולמצוות ובכל זאת לטעון שהוא יהודי ראוי – וזוהי אחת הסיבות העיקריות המונחות ביסוד עמדתם של גדולי הדור הפוסלים בתוקף את הציונות.
למרות זאת, "ארץ הקודש" תמשיך לפעול לשכנוע הציבור החרדי להצביע בעדה. היא תטען שהסיבה לחוסר יכולתה להגן על קודשי ישראל או להשיג כספים לישיבות היא משום שהיו לה מעט מדי צירים. "הצביעו עבורנו בבחירות הבאות", יגידו, "ואז נצליח".
כל זה, כמו כל כך הרבה טענות אחרות של "ארץ הקודש", הוא מסע תעמולה חסר משמעות ללא כל בסיס אמיתי, כפי שהסברנו לעיל. בכל מקרה, היהדות איננה פריט במכירה פומבית האמור לעבור לידי כל המרבה במחיר.
הציבור החרדי חייב לעשות את המקסימום כדי לציית לפסיקותיהם של גדולי הדור ולעקור מקרבו את חילול השם העצום הזה. עליו להימנע בהמוניו מהצבעה בבחירות הבאות להסתדרות הציונית העולמית, ובמקום זאת להשליך את "ארץ הקודש", כמו תנועות קלוקלות רבות אחרות שכאלה, לפח האשפה של ההיסטוריה, לשם היא שייכת.



________________________________________________________________ [1] הרב פלדמן הוא ראש ישיבת "נר ישראל" בבלטימור, חבר מועצת גדולי התורה בארצות הברית וחבר ועד הרבנים של כתב-עת "דיאלוג". המחבר מודה לרב איתן קוברי, העורך הראשי של "דיאלוג", על סיועו משמעותי בעריכה ובמחקר. [2] מתוך מכתבו של הרב משה שטרנבוך שליט"א, ז' אדר תשמ"ח, המדווח על מה שסיפר לו הדוד-רבא, הרב אברהם פינס, ששמע זאת מפי רבי חיים. [3] קובץ מאמרים, כרך א', עמ' 154. [4] שם, שם. הג"ר יעקב אליעזר שוורצמן שליט"א מעיד כי שמע פעמים רבות מפי סבו, הגאון רבי אהרן קוטלר, כי כל גדולי הדור, בראשות החפץ חיים, מתנגדים להצטרפותה של אגודת ישראל לסוכנות היהודית, למרות הלחצים הכבדים לעשות זאת. [5] מסופר על ידי הרה"ג אליקים שלזינגר, ראש ישיבת הרמ"א בלונדון, אנגליה, וחתנו של הרב משה בלוי, בספרו "הדור והתקופה", עמ' 51. [6] יתד נאמן, פרשת בא, תש"ע. [7] "משפחה", 2.5.20. [8] עמודים 71-48. [9] במכתב לשופט אברהם גפני, יו"ר ועדת הבחירות האזורית לתנועה הציונית באמריקה, 22.5.19. [10] ג'רוזלם פוסט 22.10.20. [11] ג'רוזלם פוסט, 29.10.20. [12] ואכן, באוקטובר 2020, פרסמה אגודת ישראל של אמריקה הצהרה שבה נכתב בין השאר: "כל אמירה שהאידיאולוגיה של הציונות תואמת את אמונותיה היסודיות של היהדות החרדית אין לה בסיס ויש לדחות אותה... חסר בסיס הוא גם הרעיון שלמפלגה המזדהה כמייצגת יהודים חרדים יש סמכות לחתום על הסכם קואליציוני במסגרת הקונגרס הציוני העולמי יחד עם מפלגות יהודיות אחרות כולל קבוצות דתיות לא-אורתודוקסיות, כפי שקרה בשבוע שעבר. היהדות החרדית שומרת זה מכבר על פסיקתם ההלכתית של גדולי התורה הנערצים ביותר לפני דור, לפיה אסור להצטרף לארגונים יהודיים שמטרתם להפגיש בין היהדות האורתודוקסית לבין הלא אורתודוקסים תחת מטריה ארגונית אחת". [13] על פי האומדן, ישנם כ- 10,000 מוסדות חרדים בעולם. [14] דהיינו שאגודה דגל התורה וש"ס הם אימצו את תפיסת עולמם של הציונות הדתית שמכונה 'להשפיע מבפנים', אבל בפועל מה שיקרה להם כמו שקרה לצה"ד, הם שהם יהפכו להיות חלק מאותה מכונה ותעשה פעולת יחד עם הרפורמים והקונסרבטיבים, רח"ל. [15] הנזהר בהלכות שמיטה שהן מדאורייתא ולא בהלכות שמיטה שהן מדרבנן, הרי הוא כמי שטוען שהוא שומר שבת מפני שאינו קוצר את תבואתו בשבת אבל הוא מחזיק את חנותו פתוחה בשבת כדי למכור אותה בה. אכן, בימינו לא נוהגות הלכות שמיטה מדאורייתא. אכן האמת היא, שבזמן הזה כולן מדרבנן. [16] ג'רוזלם פוסט, 29.10.20.

Comments


מלחמת מצוה כריכה - הדמיה_edited.jpg
כריכה קדמית - לגלות ולהראות את הנס.jpg
כריכה בר-כוזיבא.jpg
הדמיה ילקוט השבעתי אתכם-חנות.jpg
הדמיה ספר גבול ההר.jpg

אנו שמים דגש על 'אהבת ישראל' (שאינה תלויה בדבר).

            

ולכן, אם נתקלת בקושי להבין דבר-מה, אנו כאן נשמח לענות לך על השאלות שלך, השאירו פרטים ונחזור בהקדם.

עקוב אחרינו

  • ילקוט השבעתי אתכם בקול הלשון
bottom of page