הרבנית רות בת שרה בלויא זתע"א, שומרי העיר, פרק ה', עמ' 52-57

בחג השבועות האחרון שביליתי בבית הספר ג'ילבר בלוך באורסי, הייתי ערה כל הלילה יחד עם התלמידים, ומקשיבה להרצאותיו של "מניטו"[1], כשהוא פירש את סיפורה של רות הוא העיר הערה, שנתרשמתי ממנה מאוד: "תפקיד הגרים הוא לחזק את קהל ישראל בימי חולשתו. אין עם ישראל זקוק לגרים כשהוא חזק, והכול אצלי כשורה". הצהרה זו - שהיתה פוגעת למדי - קצת הביכה אותי, מאחר שהייתי הגיורת. היחידה באותך מעמד אמנם מתוך טאקט לא הסתכלו בי - לפחות אלה שהיו בתחום ראייתי - אבל ללא ספק הכל חשבו עלי.

 

במועד מאוחר יותר חיפשתי פירושים לספר רות, כדי להבין טוב יותר את השאלה שעורר "מניטו". מפירושו של ברטנורא ואחרים למדתי על תפקידו של הגר; אבל רק באקס-לה-באן תפשתי את מלוא המשמעות של הדברים ששמעתי בשנה הקודמת. בדומה לרות, שקשרה את גורלה בגורל נעמי חמותה וניחמה אותה בשעת צרתה, כך כל אלה הבאים ליהדות כגרים הולכים עד לקצה הדרך, לתת כח רוחני חדש לעם עייף מן הרדיפות ומן הנסיונות. תפקידו של הגר הוא להגן יחד עם כל היהודים הנאמנים, בכל רמ"ח אבריו על הנכס המשותף - התורה, כדרך שנהג רבי עקיבא וגרים רבים אחרים. קשה לסבול את מבטי החשד, לעיתים עם חיוך רחב... לעיתים עם טיפה של בוז, אך הרי זו תכלית האדם. למלא את היעוד שה' הטיל עליו, יהיה המחיר רב ככל שיהיה.

 

ימים אחדים לאחר מכן הכרתי את ראש הישיבה באקס-לה-באן, הרב חייקין, ואת מנהלה, הרב גרשון כהן, שנעדרו ממנה בימי חופשתם.

 

הרב חייקין, יליד ליטא, היה בזמנו תלמיד ה"חפץ חיים", ר' ישראל מאיר הכהן מראדין. ה"חפץ חיים" נתפרסם בכל העולם היהודי לא רק בשל ידיעתו העצומה בתורה ובגלל הספרים שכתב, אלא בעיקר הודות לאורח החיים המקודש שניהל. מדקדק במצוות, עניו וצדיק הוא שימש דוגמה שהישרתה מאצילותה על כל תלמידיו ועל כל מי שבא אתו במגע, כשנתנמה הרב חייקין לראש ישיבת אקס - שנוסדה אחרי המלחמה על ידי הרב אלי וייל - הוא היפנה את כל מאמציו ליצירת אווירה דומה לזו שהכיר בימי נעוריו בשבתו לרגלי ה"חפץ חיים", בסייעתא דשמיא עלה הדבר בידו במידה רבה, הודות ללימודי המוסר האינטנסיביים. כל אחד מבני הקהילה ראה כתפקידו החשוב ביותר "לעבוד" על עצמו, העזרה ההדדית בין בחורי אקס היתה יוצאת מן הכלל, והתוכחה הנעימה של אחד הרעים נחשבה למעשה חסד אמיתי. על ידי תלמידו הרב חייקין, היה ה"חפץ חיים" מנהיגה הרוחני של קהילת אקס-לה-באן. הזכרת שמו התכופה היתה לברכה, ונוכחותו הורגשה בכל מקום. זכרו בחוגים היהודיים והשפעתו ממחישים בעליל את האמרה: רשעים בחייהם קרויים מתים, וצדיקים במיתתן נקראים חיים.

 

באקס תפשתי מה היתה הסיבה שלא הרגשתי טוב בזמן ביקורי בארץ ישראל, מין אי-נחת, שנתבררה יותר ויותר. דבר שכתב החפץ חיים הבהיר את הנושא: "ואם מחשבתם של אלה לטובת ישראל באמת כמו שאומרים, ימנעו את עצמם מכל הענין ויהי' סוף לכל הצרות שיצמחו מזה.

 

"ולכאורה למה לי להאריך בזה, אחר שהאיסור מבואר במס' כתובות שלא לעלות בחומה, משמע במתי רב, ואני בתומי אלך לחשוש שעבירה גוררת עבירה ואם יעברו על האיסור שלא לעלות בחומה, יעברו אחר כך על המרידה באומות, ויש לי צער להאריך מזה.

 

"ואני דיברתי על לב אחד מהמפורסמים מהמזרחי בארצנו, ואמרתי לו שכל עשיותם נגד התורה המה, והייתי בעיניו כמתעתע, באומרו שאין דרך אחרת להיפטר מהגלות ועד מתי נייחל לגאולה בדרך נס וכו'..."

 

בעזרתו של אחד הרבנים מצאתי את המשפטים בגמרא שציטט החפץ חיים, בכתובות דף קיא (עמוד א):

                                           

"ג' שבועות הללו למה? אחת, שלא יעלו ישראל בחומה, ואחת שהשביע הקב"ה את ישראל שלא ימרדו באומות העולם, ואחת שהשביע הקב"ה את העובדי כוכבים שלא ישתעבדו בהן בישראל יותר מדי". ובהמשך הדברים שם מפורש העונש, אם ישראל יעברו על השבועות: "אמר להם הקב"ה לישראל: אם אתם מקיימין את השבועה מוטב, ואם לאו - אני מתיר את בשרכם כצבאות וכאילות השדה". ובמסכת סנהדרין (דף צח עמוד א) נאמר "אמר רבי חמא בר חנינא: אין בן דוד בא עד שתכלה מלכות הזלה מישראל, שנאמר 'וכרת הזלזלים במזמרות'" ורש"י מפרש שם: "שלא תהא להם שום שולטנות לישראל, אפילו קלה ודלה". והמלב"ים (על הפסוק בישעיה יח, ה) מפרט יותר ואומר, שאם יעזרו הגויים לישראל במרדו, יאבדו אף הם[2]. הזדעזעתי לשמוע על הבטחת עתיד כה מלא אותות רעים.

 

באחד הימים, אחרי נסיעתי השנייה לארץ-הקודש, הוקיע בנוכחותי צרפתי אחד, לא-יהודי את "בעיותיה של מדינת ישראל". אף על פי שהיו לי כבר אז כמה ספקות ביחס למדינה, הם לא שינו את דעתי, ולא ראיתי אז את מדינת ישראל כ"בעיה" אלא כפיתרון של בעיה. "זהו משהו מלאכותי, שטות פוליטית וכלכלית מדינה זו אין לה בסיס קיום והיא לא תתקיים" - כך הכריז אותו צרפתי.

 

"המדינה היא רצונו של ה', והיא תתקיים בעזרתו" - השבתי, הערתי התמימה הצחיקה אותו. "איפה את רואה בענייו זה את יד ה'? הציונים עושים מלחמה כמו כל הגויים, הם אף רצחו את הרוזן ברנדוט*[3], נציג האו"ם, שהיה עלול להפר את מחשבותיהם, ואחר כך הקימו ממשלה חילונית - ככל הגויים, מה כל כך על-טבעי בכל זה? "

 

ידיעותי ביהדות היו אז מעטות עדיין, וכלפי צרפתי זה, שסירב לקבל את דעתי, הגבתי בדרך הטיפוסית לישראלי: אדם זה, הוא אנטישמי - חשבתי.

 

אך... הדין היה עמו. ארבע שנים לאחר מכן גיליתי בתלמוד את הסיבה, מדוע מה שחשבתי למבצע מבורך ונתגלה לאחר מכן כהרפתקה, נדון לכישלון מתחילתו על ידי ה'. מלחמת תש"ח (1948) לא היתה מלחמת שחרור, אלא מרידה בה' ובתורה, שנדחתה על ידי ראשי המדינה ורוב הישראלים. יהודים דתיים, כמו אנשי "המזרחי", הצטרפו לאתיאיסטים אלה, מפני שהיו מפקפקים בעזרת ה' או שחסרה להם הסבלנות לחכות לתשועה המתמהמהת לבוא. הצרפתי לא ידע דבר על התורה ועל התלמוד ובכל זאת חשיבתו העצמאית הבהירה לו את הסיטואציה במלואה. איו ספק, לא חסרו אנשי רוח ומשכילים בתוך שורות האנשים שיסדו את המדינה בשם הציונות. הספקתי להכיר חלק מהם בבית גולדמן: אינטלקטואלים, פרופסורים, רופאים ופקידים בכירים. כיצד קרה, שלא השתמשו בהגיון שלהם? כיצד לא הבינו את הסיכון העצום, שלתוכו הטילו אומה שלימה?

 

העלתי את שאלותי בפני אחד מרבני הישיבה, אדם צעיר, מלומד ואינטלגנטי מאוד. לעתים קרובות שחתי לן את הרהורי ואת גילויי ונהניתי מהערותיו. הסבריו היו בהירים, והוא ידע להרצות אותם בשיכנוע רב. אשתו הצעירה, ששאפה כמוני ללמוד השתתפה בשיחותינו בהנאה רבה.

 

הוא לקח את ספר דברים בידו, והראה לי קטע בפרק ד. בדרכו שלו, מדוייקת ותמציתית כמנהגו, הציע את מחשבותיו:

 

בקשר למצוות התורה, שבני ישראל שמעו בהר סיני, אמר להם ה': "ושמרתם ועשיתם, כי היא (עודנה, ותוסיף להיות) חכמתכם ובינתכם לעיני העמים..." והוסיף: "בין הגויים יש אנשים חכמים יותר וחכמים פחות את השכל הישר חילק ה' בין כל בני האדם, אבל כשנתן ליהודים את התורה, לא נתן להם חלקם בשכל הישר. במלים אחרות, יהודי שעזב את התורה, המלמדת אותו את המותר ואת האסור, אין לו אפילו השכל הישר של כל גוי".

 

- ומה בדבר כל היהודים החפים מפשע, החיים במדינת ישראל, וכל אלה שאינם מקיימים את התורה פשוט מתוך בורות, אבל בעצם הם אנשים טובים - מה יהיה עליהם? קראתי, וחשבתיי באותו זמן על בני השוהה בקיבוץ לבלות בו את חופשתו.

 

- שה' ירחם על עמו - הוא אמר בעצבות. היהודים כבר סבלו כה הרבה... מילים אלה הזכירו לי את דברי התלמוד הברורים והמפורטים ביחס לגויים, שהשביע אותם ה' לא לשעבד בבני ישראל יותר מדי.

 

- אושביץ, בוכנוולד, מאוטהאוזן... שישה מיליון יהודים, וכי אין זה עדיין "יותר מדי"? ! - שאלתי.

 

- "השבעתי אתכם בנות ירושלים בצבאות או באילות השדה, אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ". מפרשו של מדרש רבה "עץ יוסף" מסביר פסוק זה בשיר השירים כך: ה' השביע את בני ישראל לא לסיים את הגלות, אף אם דמם יישפך כמים ויסבלו את העינויים הקשים ביותר*[4].

 

זה מכבר הגעתי לכלל מסקנה, כי דברים רבים במדינת ישראל אינם כשורה. תחילה התפלאתי על הבוז שרוחשים ישראלים רבים כלפי היהודי הדתי, והאיבה שהם נטרו ליהודים אלה הכאיבה לי. אחר כך גרמה לי בעיה אחרת צער רב: כנגד שביעות הרצון והאושר לראות יהודים החיים במדינתם עמדו רחמי,לערבים הפלשתינאיים, שאיבדו את מולדתם ואת רכושם. אחרי שעברו עלי ארבע שנות מלחמה, יכולתי לתאר בדמיוני פליטים אלה החיים במחנות ותלויים בחסדי העולם. אמת, לא היו אלה מחנות ריכוז, אבל איזה סבל שרר שם! כיצד ניתן יהיה לימנוע ילדים אלה מלהפוך להיות ילדי השינאה! למרות הכול לא אבדה התקווה מלבי לראות, שאי פעם ישתפרו פני הדברים. שערי תשובה לא ננעלו מעולם. ואף המצב החומרי יוכל להשתנות לטובה. בעזרת השם תרבינה הישיבות וירבו היהודים הדתיים. היחסים עם השכנים הערביים יוטבו ויימצא פתרון לפליטים.

 

אך כל התקוות האלה נמוגו, בשמעי את דברי התלמוד, שלמה המלך אמר: "ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים עמו", הבנתי, שה' לא יעזור ליהודים מורדים למצוא חן בעיני הערבים, יעשו מה שיעשו. הבנתי, שגם אם תתנהל המדינה על ידי יהודים דתיים, ה' לא יקבל מדינה זו, שעצם הקמתה היה בגדר איסור. הנהגה דתית אולי תוכל להאריך את משך קיומה, חשבתי, אבל מי יודע? האחריות הרובצת על יהודי היודע את התודה ואת מצוותיה ואת איסוריה - כבדה הרבה יותר. יהודים דתיים בראש מדינה שאין ה' מכיר בה... וכי לא תהיה זאת ממש התגרות כלפי שמים? אין יהודי רשאי ליהנות - גם לא הנאה גשמית - מדבר טרף, ובוודאי שאינו רשאי לרכשו.