"וְיֹתֵר מֵהֵמָּה בְּנִי הִזָּהֵר עֲשׂוֹת סְפָרִים הַרְבֵּה אֵין קֵץ וְלַהַג הַרְבֵּה יְגִעַת בָּשָׂר".
כִּי יֵשׁ רוֹעִים שֶׁל הַסִּטְרָא אַחֲרָא וְהֵם גַּם כֵּן מְפֻרְסְמֵי הַדּוֹר וְכוֹפִין אֲנָשִׁים לִתְחוֹת שִׁעְבּוּדַיְהוּ וְעִקַּר כּחָם הוּא עַל יְדֵי עַזּוּת כִּי 'עַזּוּת מַלְכוּתָא בְּלָא תָגָא'.
'וגילוי האור במועד דוקא, אשר תלוי בב"ד של ישראל, אתם אפילו [ר"ה כה.], והקב"ה אינו עושה למעלה עד שיקדשו כו' [עיי"ש ח ע"ב] ומסכים ע"ז, ויראו כל העמים כי שמרתם ועשיתם, מ"ע ול"ת, כי היא חכמתכם ובינתכם [עי' שבת עה.], כי מ"ע ול"ת הם גופין בלא רוחין, אך החו"ב, הן מגדילין האהבה למ"ע ויראה לל"ת, והן גדפין דילהון למיקם קדם יקו"ק [עי' תי"ז כו ע"ב], והן קן צפור, אבל זה הקן אל תסתכל בקן קן [אבות פ"ד], אלא כי יקרה פרט למזומן [חולין קלט ע"ב], כי זה אסור, כי השבעתי אתכם כו' את האהבה עד שתחפץ [שה"ש ב], כי הוא גנוז בנגע לבן אדמדם, ובארזי לבנון אשר נטע, אשר שם צפרים יקננו חסידה ברושים ביתה [תהלים קד], ויש בזה סודות נעלמים, סוד יקוק ליראיו'.
נחית בר אמוראה לאתויי וכו' הוא מ"ש בזוהר פ' לך לך (ד' פד ע"ב) ת"ח בשעתא דישראל שריין על ארעא קדישא כולא הוה מתתקן כדקא יאות וכרסייא שלים עלייהו וכו' כיון דחבו ישראל וסאיבו ארעא כדין כביכול דחי לה לשכינתא מאתרה וכו' ומשכי ומקטרגי לאתקשרא טעוון אחרנין גו שכינתא וכדין אתיהיב לון שלטנותא וכו' וע"ד בבית שני הא שולטנותא משאר עמין לא אעדיו וכו' יעו"ש באריכות, והוא מ"ש כאן ונחית בר אמוראה לאתויי הם האומות אשר רצונם הי' לינק משכינתא דאתקריבת גבייהו, ובעי לשמטיה לאטמיה בבית שני שהי' כוונת עזרא ואנשי כנה"ג אשר רצו לבטל כח הסט"א לגמרי והוא הירך אשר אחיזתם בו כמ"ש ותקע כף ירך יעקב וכו', אבל לא הועיל וגרם החטא שנחרב הבית, והוא מ"ש ושדא זיקא דחלא וכו' שיניקתם מסוד שמרי היין מסיגי הגבורות שרים הדינים שירדו ונתקלקלו למטה. נפק ב"ק אמר לן מאי אית לכו בהדי קרטליתא וכו' ר"ל כמ"ש נשבעתי אתכם בנות ירושלים אם תעירו וכו' כמ"ש (כתובות קיא ע"א) ג' שבועות השביע הקב"ה את ישראל א' שלא ידחקו את הקץ וכו', שלא יזכו לה רק לימות המשיח בסוף אלף הששי ולעוה"ב באלף השביעי, והוא מ"ש דדביתהו דר"ח בן דוסא דעתידה דשדיא תכלתא בה וכו' ששם סוד הציצית י"ג קשרים וה' חוליות כמ"ש רבינו הגדול[1] שם בפ' וזאת הברכה,
ושלא יעלו חומה. הלשון יעלו חומה האמר כאן (ולהלן פ"ב פ"ז) יצא מלשון המקרא (יואל ב') כאנשי מלחמה יעלו חומה. והכוונה שלא יעלו כלם ביד חזקה (והראשונה שלא ימרדו על המלכיות: היינו שבארץ גלותם עצמם יהיו נאמנים למלכות ולא ישתתפו ח"ו עם מורדים במלכות).
ושלא יגלו את הסוד... והנה אנחנו מאמינים בה' שה' יסכים כפי שאנו מסכימים אם יהיה השנה מעובר או לא והאומות שוחקים מזה ולכן נשבענו שלא נגלה הסוד העבור שיש לנו דכפי מה שאנו אומרים שאנו עושים כן ה' מסכים עמנו ע"ז נשבענו שלא נגלה הסוד'.
א) אמרו חכז"ל (סוטה דף מ"ט ע"ב) בעקבות משיחא חוצפא יסגי. עד היכן החוצפא תוכל לעלות לא הי' לי השגה, כבר ראינו אשר מאותן שכופרים באמונת ביאת משיח החציפו להגיד עדות שקר על קדושי ישראל רבותינו ז"ל בדורות הראשונים האחרונים כאילו דעותיהם הק' ח"ו נוטים למינות של רעיון הציוני. וגם ראינו שהיו מכניסים דעותיהם הנפסדות בתוך מאמרי חז"ל כאילו הי' אפשר לפרש דברי קדשם באופן שיהי' סיוע לדברי המינים ר"ל.
אך מה שראיתי כעת זה עולה על הכל במדת החוצפה.
אחד הקורא את עצמו "הרב" מרדכי עטייה, הדפיס מחדש את ספר הפרדס מרבינו הקדוש הרמ"ק ז"ל, ובראש הספר הדפיס "הקדמת המו"ל" וגם "שער הפרדס", ומה שנאמר שם כדי להראות אל הקורא שעל פי דעת רבותינו חכמי הקבלה ז"ל הוא חיוב לכבוש ארץ ישראל על פי דרכי הטבע ולא ולהמתין על הגאולה זה לא מצא עד עתה דוגמתו בחציפותו.
וז"ל הטמא: "השבועה היא שיגאלו את הארץ בכל מחיר שבעולם עד כדי מסירת נפש".
לא יהי' חידוש בעיני אם למחר יברר שישראל קדושים נזהרים שלא להוציא מפיהם דבר אשר חוששים שאינו אמת זה הוא דוקא מפני שלא לומדים ב"סוד". ועל כן מפרשים כן המקרא קודש (שמות כ"ג –ז) מדבר שקר תרחק - אבל על פי "סוד" הפירוש הוא להיפוך שאם ישאר בסתר אז בודאי תשנה לגמרי מהאמת...
מאמר זה פרסם כ"ק רבינו זי"ע בחייו בעתון "דער איד" בשנת תשכ"ג לפ"ק - ועל מאמר זה סובב הולך תשובת רבינו זי"ע במכתב כ"ב. לאחד ששאל אותו בענין זה ועיי"ש באות ז' ד"ה והנה, - ועיין עוד במכתב י"ד אות ח', ט'.