באחרית ימיו של הגה״ק רבי יהושע לייב דיסקין זצ״ל שמע על רוח הרעיון הלאומי שהחל לפעם בקרב בית ישראל, ובהבחינו ברגש קדשו בסכנה החדשה גלגולה של ההשכלה ורעפארם המרחפת על ישראל, שלח אחרי שנים מגדולי תלמידיו הגאונים ר׳ זרח בראווערמאן ז״ל ור׳ משה פראנקענטאל (שוחט) ז״ל, וזרזם לשגר מכתבים בשמו לשלשה מגדולי הדור בגולה, לכנס אסיפה ולטכס עצה איך לקדם פני הרעה בעוד מועד, בהדגישו: כי סכנה איומה אשר כמוה לא נהייתה מרחפת על שמי היהדות שבמשך הזמן עלולה ח״ו לעשות שמות בכלל ישראל.
באותו מעמד הורה הגאון מבריסק ז״ל לציין בשמו: כי דעתו היא שגדולי ישראל יתאספו מיד ויחרימו את הציונים ויוציאם מכלל ישראל לגזור על פתם ויינם ולאסור החיתון בהם כמו שעשו חז״ל עם הכותים.
ור׳ יושע לייב סיים: מובטחני שאם לא ננקוט בדרך זו הרי לבסוף כלל ישראל יתחרטו על כך.
אלא ששיטנא נצח והאסיפה לא נתקיימה, יש שטענו כי מכיון שיד ישראל תקיפה ודבוקה בד׳ אלקי ישראל ובתורה ומצוות היטב, ומארגני התנועה ידועים למופקרים ואפיקורסים לא יהיה יהודי כשר שומע להם, ושבקיה לרוויה וממילא נפיל. ויש שחששו מכיון שחלק מהעולם הנוצרי ראו בעין יפה את התארגנות הציונים[1] הרי יציאה למלחמה נגדם באמצעים חמורים כחרם וכו׳ ישיגו את הכיוון ההפוך ויעשה לחזוקם. היו שטענו: כי אמנם רוצים במאד להוציא הדבר לפועל, אך בעוה״ר באשמת המשכילים לא יתכן לקיים אסיפה, היות שצריכים להשיג רשיון מהממשלה לזה והדרך זרועה מוקשים.
בין כך ובין כך הענין לא יצא לפועל וכל ימיו הצטער אותו צדיק על כך באמרו ״יבואו ימים ויווכחו בצדקת הצעתי״.
זוכרני כשנוסדה חברה חשאית, שמטרת יסודה היה שכל מהחברה יעזור לרעהו בחברה וחוזר חלילה, נכנסתי לפני הרב מבריסק ושאלתיו דעתו על זה בראשונה אמר לי: "מאי נפקא לך מינה", ורק אחרי שאמרתי לו שלפי דעתי דבר נכון הוא, כי הרי יסודם הוא במצות "ואהבת לרעך כמוך", אמר לי שענין זה אינו כלל בגדר "ואהבת לרעך", אלא אהבת עצמו הוא, שכעת דואג הוא לחברו ואח"כ חברו לו, וזה נגד מצות התורה, שצריך לאהוב את כל מישראל, אפילו שאינו חבר בחברה זו, ואף במי שעשה לו רעה נאמר "לא תקום ולא תטור" וצריך להיטיב לו, והרב סיים: "חלילה לך מלהכנס לחברה זו, שנגד התורה היא".
_____________________