עודכן ב: 16 נוב 2020
"הלל אומר: אל תפרוש מן הצבור"
אל תפרוש מן הציבור" (אבות פ"ב משנה ד'): "בשעה שהצבור עוסקין בתורה ובמצות הוא כתר כל עולמים וכבוד כל ממשלתו כי ברוב עם נאספים לקיים מצותו הדרת מלך הוא ואין ראוי לפרוש מהם שנאמר [דברים ל"ג ה'] ויהי בישרון מלך בהתאסף וגו' וזהו בצבור ההולך בדרך טובה ויתקבצו לעשות מצוה.
אך צבור הנוטה לדרך רעה ומעשיהם מקולקלין אין ראוי להתחבר עמהם והפורש מהם הרי זה משובח ועל זה אמר ירמיה הנביא ע"ה [ירמיה ט' א'] מי יתנני במדבר מלון ארחים ואעזבה את עמי ואלכה מאתם כי כלם מנאפים עצרת בגדים". ע"כ.
כשהצבור דרכיהם מקולקלים, הפורש מהם הרי זה משובח ועל זה אמר ירמיה [ט א], 'מי יתנני במדבר מלון אורחים ואעזבה את עמי ואלכה מאתם כי כולם מנאפים' ואמר דוד, 'שנאתי קהל מריעים ועם רשעים לא אשב' [תהלים כו ה]. ואמר ישעיה [ח יב], אל תאמרון קשר לכל אשר יאמר העם הזה קשר והתורה אמרה, 'לא תהיה אחרי רבים לרעות' [שמות כג ב].
הלל אומר אל תפרוש מן הצבור. לדעתי לא דבר לבד עם אותם שאמר עליהם הפורשים מדרכי הצבור אין ראוי להתאבל עליהם שנאמר (משלי יא) באבוד רשעים רנה, דלאו בשופטני עסקינן, וכמו שכתבנו פעמים רבות, אלא גם עם החסיד הוא מדבר, לבל יחשוב כי בדידותו תועילנו מחברתם כי הוא דבק בבוראו והאל עושה רצונו כמ"ש למעלה ולמה יתחבר אל האנשים המטרידים אותו מעיונו. אמר שלא יעשה כן כי זכות הרבים גדול מעל שמים כמו שפירשתי למעלה. ולזה סמך זו המשנה לכאן, והיא נקשרת עם כל הנזכר למעלה:
ובזה אזהרה גם כן שלא יפרוש האדם מן הצבור לבלתי סבול עול המסים אבל יטה שכמו, כי המצטער עם הצבור חולק עמהם בזכותם, כשהצבור מתקבצים להתפלל ולקדש את ה' אז היא עת רצון ומסתיר פניו ממומי הרשעים ואינו דן אותם אלא לפי שעה, כמו שאמרו ז"ל (בראשית כא) באשר הוא שם, ונמצאו שלמיות המתפללים וזכיותם רבים ומבהיקים, לפיכך הפורש מן הצבור אף אם הוא חסיד הפסיד היותו נהנה מן הזכות הרב ההוא, וזהו (תהלים קב) ולא בזה את תפלתם, בלשון שולל ולא בלשון מחייב, וקבל תפלתם לא אמר, לומר כי אין עונות המתפללים מעכבים, ובתנאי שיהיו שומרים משמרת הקדש יראת המקום אשר הם מתפללים בו, והכונה בתפלת הכלל יהיו טובים באשר הם שם:
אל תפרוש מן הצבור. במילי דעלמא וכל שכן במילי דשמיא. כי בכנסיה של תלמידי חכמים יש מהן ראוין להיות לך לרב ויש מהן תלמיד או חבר והרבה קבלתי מרבותי ומחבירי יותר מהן ומתלמידי יותר כו' (תענית ז.) וכאן יש הכל:
דרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר ריעיו וחביריו נוהג כמנהג אנשי מדינתו, לפיכך צריך אדם להתחבר לצדיקים ולישב אצל החכמים תמיד כדי שילמוד ממעשיהם, ויתרחק מן הרשעים ההולכים בחשך כדי שלא ילמוד ממעשיהם, הוא ששלמה אומר "הולך את חכמים יחכם ורועה כסילים ירוע", ואומר "אשרי האיש" וגו', וכן אם היה במדינה שמנהגותיה רעים ואין אנשיה הולכים בדרך ישרה ילך למקום שאנשיה צדיקים ונוהגים בדרך טובים, ואם היו כל המדינות שהוא יודעם ושומע שמועתן נוהגים בדרך לא טובה כמו זמנינו, או שאינו יכול ללכת למדינה שמנהגותיה טובים מפני הגייסות או מפני החולי ישב לבדו יחידי כענין שנאמר ישב בדד וידום, ואם היו רעים וחטאים שאין מניחים אותו לישב במדינה אלא אם כן נתערב עמהן ונוהג במנהגם הרע יצא למערות ולחוחים ולמדברות, ואל ינהיג עצמו בדרך חטאים כענין שנאמר מי יתנני במדבר מלון אורחים.
כל הפורשין מדרכי צבור והם האנשים שפרקו עול המצות מעל צוארן ואין נכללין בכלל ישראל בעשיית המצות ובכבוד המועדות וישיבת בתי כנסיות ובתי מדרשות אלא הרי הן כבני חורין לעצמן [כשאר האומות] וכן האפיקורסין [והמומרים] והמוסרין
הפורשים מן הצבור והם שפורקין עול מצות מעל צוארם ואינם בכלל ישראל בעשיית המצוה ובכבוד המועדות וישיבת בתי כנסיות ומדרשות והמומרים לעבודת כוכבים